קפח. סדר עבודת האדם
מתחילה צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, להרגיש את עצמו בתכלית השלמות. כי כפי שמרגיש מתנות, כך משבח הנותן.
ובשיעור שמרגיש גדלותו של חברו - יכול לסדר השבחים. דהיינו, אם הוא מרגיש שחסר לו משהו, ויש ביד חברו למלאותו, תכף נפסק ממנו הכוח להלל ולשבח אותו.
אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת, שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו - אז הוא נקרא שלם, ושלם מתחבר בשלם. מה שאין כן כשהוא בעל חסרון, אין החסר מתחבר עם השלם.
ואח"כ הוא יכול לסדר חסרונות, כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו. היינו, ש"אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות", ואל להתעלם משום חסרון שיש בו, אלא אדרבה, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל, שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.
ואח"כ לבסוף, אסור להשאר בחסרון, אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלמות, "כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו".
שצריך להאמין למעלה מהדעת, שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה מתנה, ועל כן הוא מודה לרבו על זה. כי אסור לאדם לחיות בפירוד, היינו שיש לו טענות לרבו, על מה שהוא לא נותן לו, מה שהוא מבקש.
לכן אסור לו לאדם שיהיה בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיו לו כלים לקבל, הוא צריך לעורר את החסרונות.
וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד: ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים. היינו, שבין ידיעה וידיעה אז מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שעל ידה הוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.
היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת, שהוא שלם בתכלית השלמות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות.
אבל אח"כ הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו, ומודה לרבו על כך. אז הוא יכול להיות בשמחה, על מה שהוא שלם. נמצא, שכל שלמותו נבנית על אמונה, וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות".