אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / "הקדמת בן המחבר" / שיחה 2, 21.07.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 21.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ו'

מהקדמת הרב"ש מתבאר, שכל הבריאה מתחלקת לשלושה חלקים: א. עצמותו ית', שהוא הגורם לכל. ב. הקשר בינו לבין הנבראים, זהו עולם אין סוף, שתכונתו היא רצונו להיטיב לנבראיו, ללא הגבלה, ולפי התנאי של השתוות הצורה עם הנבראים. מפני שלהיטיב לנבראיו, יכול להתקיים רק בתנאי שהנבראים יגיעו לדרגת הבורא. ויגיעו אליו, לדרגתו, למצבו, לתכונתו, בבחירה חופשית, ברצון, בהכרה, שזה הדבר הטוב ביותר.

להכיר את מדרגת הנותן ככזו, אפשר רק מתוך המצבים הנגדיים. לכן חייב הנברא לעבור את כל המצבים הנגדיים לשלמות, להכיר אותם, ולהבין ש"זה רע". רע לא מפני שרע לו מהם, אלא מפני שהמצבים הללו מפרידים אותו מהנותן. כי הנותן הוא המשפיע, ותכונת המשפיע, היא תכונה נעלה לאין ערוך מכל יתר התכונות האחרות. ואז ללא שום פנייה לעצמו, הנברא יבחר להיות כמו הנותן, ובעצמו יוכל להשיג את אותה הדרגה, אותו המצב. כל האמור מושרש באין סוף, ומשם משתלשל משורש, ובא לנבראים. כי האין סוף כולל בתוכו את מחשבת הבריאה, ואת כל תהליך יצירת הנברא, וכל תהליך תיקון הנברא, ואת המצב שלאחר גמר התיקון. והאין סוף הוא תוכנת הקשר שבין עצמותו לנשמות.

ג. הנשמות. חומר הנשמות הוא כיש מאין, רצון לקבל. וכדי להכיר את עצמן, את החומר שלהן, הן חייבות להיות כלולות גם מהטבע השני, שנקרא רצון להשפיע. אותו מקבלים על ידי שבירת הכלים, שאז הן יכולות לבקר את עצמן, את טבען, את המניעות, הרצונות, המחשבות, התכונות שלהן, ולהגיע למצב של הערכה כלפי "להיות מעל הטבע", יותר מכל תענוג אחר שיכולות לגלות בתוך טבען. זאת אומרת, השכר הגדול ביותר שירצו, הוא להיות מעל השכר ברצון לקבל.

והעולמות הם שעוזרים לנו להכיר בזה. במיוחד העולם שלנו, שבו אנחנו מתקדמים מדור לדור, ומרגישים עד כמה העולם הזה חשוך, וחסר מילוי. בצורה כזאת האין סוף עוזר לנו להכיר את טבענו דרך ההעֲלמות. ולאחר שמכירים את הטבע, אז דווקא בעזרת העולמות, ניתן להשיג את כוחות התיקון, הנקראים "המאור שבה מחזירו למוטב". המאור שבא אם עוסקים בספרי מקובלים, כי בהם המאור החזק ביותר מכל הספרים, והמועיל ביותר לנשמות. ומשום שבימינו, הנשמות הגיעו לרצון לתקן את עצמן, הספרים הללו נפתחים, והשיטה מתבררת ומתגלה. ומאפשרת לנשמות להתקן על ידי האור העליון, ולהביא את עצמן להשתוות הצורה לאין סוף.

זאת אומרת, בכך שהנשמות מאמצות את העולמות אחד אחד, ומעבירות אותם מההנהגה החיצונית של העולמות, להנהגה הפנימית של עצמן, הן עולות בדרגות העולמות, ומגיעות להתכלל במצב של אין סוף, באותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשהן מבינות אותה, מרגישות אותה, מקבלות אותה, וכשהן כביכול גם עיצבו את המצב הזה של אין סוף, אין גבול, בהשפעה ההדדית בין הנשמות לעצמותו. ונמצאים כשווים באותה המחשבה ההדדית להיטיב זה לזה.

"א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשיה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה."

כל עולם ועולם אינו קיים, אלא כלפי הנשמות. שאלמלא הנשמות, לא היה קיים דבר כלל. אבל הנשמה שנמצאת במצב פנימי מקולקל יחסית, שטרם תוקן, היא זו שמגלה קיום של עולמות בינה ובין עצמותו. ואילו הנשמה המתוקנת מרגישה שבינה ובין עצמותו יש רק אין סוף, והיחס הוא בעצם פתוח לגמרי. ואם לא הנשמות, אז אין כלפי מי להעלים את האין סוף, ואין אפשרות לומר על משהו, "קיים". זאת אומרת, הנשמה שמשיגה, משיגה רק מתוך המדרגה בה היא נמצאת. ולכן מקובל שמשיג משהו מתוך נשמתו, חייב לציין מאיזה מצב הוא משיג את המציאות, היינו, באיזו דרגת העולם הוא נמצא.

"ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבות לבחינת עצמותו ית'."

מלבד עצמותו, שהוא נעתק מהשגה, ובלתי ידוע, לא קיים דבר. ונשאלת השאלה, איך מגלים שהוא קיים? ומה כן ידוע? אבל פרט לעצמותו - מחשבת הבריאה, וכל העולמות, הם רק כלפי הנשמות, וקיימים בכוח בלבד. והם מתגשמים מן הכוח אל הפועל כלפי הנשמה, ברגע שהנשמה מופיעה, ברגע שהיא נכנסת לקליטת היחס של עצמותו.

וכמו שכותב בעל הסולם, ב"הסתכלות פנימית", בחלק א' של "תלמוד עשר הספירות", מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, אותה המחשבה הראשונה שישנה, כוללת בתוכה את אין סוף, את כל העולמות, את כל הנשמות, את כל יתר הנבראים, ואת כל ההתנהגות שבהם. מה שנקרא, עולם, שנה, נפש, וקיום המציאות, וכל התוכנית שיצטרכו הנשמות לעבור ממעלה למטה עד העולם הזה, ומהעולם הזה בחזרה למעלה עד אין סוף, הכל קיים באותה מחשבה.

וברגע שמופיע המקבל, המחשבה הזו בתוכו יוצאת מן הכוח אל הפועל, זאת אומרת, היא נותנת הבחנות בחומר של המקבל, שאותן הוא מחלק לעצמותו, לאין סוף, להעולמות, ולעצמו, כהמקבל. ואת התהליך שהוא עובר, הוא מכנה "קיום המציאות".

"ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו, מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה."

השם הכללי של הבורא הוא "טוב ומיטיב", או כמו שכותב במאמר הזה הרב"ש, "רצונו להיטיב לנבראיו". והוא ממלא בשווה את כל הבריאה. לא משנה מאיזו דרגה, ומאיזה מצב הנברא מרגיש שברצונו לפנות לשם הזה, כשפונה, הפנייה היא תמיד לאותה מידת אין סוף שמגלה לפניו.

מדובר רק בנשמות שנמצאות כבר בעולמות, ויש להן קשר לאין סוף דרך העולמות. שהקשר הזה מחולק לחמש הבחנות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. שהן מסודרות כך בתוך הגוף של הנברא, ולכן הנברא יכול לתאר את המבנה של כללות המציאות, מתוך המבנה של עצמו. ובכתר שבמבנה שלו, הוא מתאר לעצמו את המשפיע, את הבורא, את תכונתו. ולכן הוא פונה לכתר, לשורש של עצמו, שעצמו הוא מזהה כמלכות באותו המבנה. וכשפונה לכתר, הכתר עבורו הוא כנציג אין סוף, כנציג של אותה המחשבה להיטיב לנבראיו.

לכן לא משנה באיזה מקום האדם נמצא בסולם המדרגות, באיזה מצב רגשי הוא נמצא, ובאילו מחשבות וחשבונות, מכל מצב ומצב שהוא פונה למחשבה להיטיב לנבראיו, הוא פונה לאין סוף. כי מחוץ לאדם, ישנה רק אותה מחשבה אינסופית להיטיב לנבראיו. והבקשות שהבורא יעזור לו, שיטיב לו, הן בסופו של דבר, בקשה שישנה אותו. כל הבקשות הן רצונות שהנשמה, הנברא, מסגל בתוך עצמו כלפי האין סוף. והן מתקבלות, ומורגשות במערכת היחסים בין הנברא לבורא, שנקראת מערכת אין סוף, לפי חוק השתוות הצורה בלבד.

יוצא, שאם הנברא מבקש תיקון, אז הוא מקבל עזרה בהתאם לאופן שבקשתו נקלטת ברצונו להיטיב לנבראיו. ואם אינו מבקש תיקון, אלא מבקש את ההפך מהתיקון, כביכול קלקול, לקבל משהו לעצמו במוחא, בליבא, ברגש, בשכל, גם הבקשה הזאת נקלטת בתוך מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אבל אז היא פועלת בהתאם לניגודיות שבין הנברא לבורא.

חוק השתוות הצורה תמיד פועל בלקרב או להרחיק. וההרחקה היא במידה שהאדם אינו פונה לפי אותם התנאים שמקרבים אותו ללהיטיב לנבראיו, ובכך הוא מפעיל את החוקיות ההפך. והיא מראה לו עד כמה הוא נמצא מנוגד לתוכנית להביא אותו לגמר התיקון. ואז האדם מרגיש את עצמו ברע. אבל הרע הזה לא בא, מתוך שעצמותו, מחשבת הבריאה, היא רעה לאדם. אלא מפני שהאדם גרם לרע הזה, והרע חוזר אליו, כדי שיכיר את הרע.

הרגישות להכרת הרע, היא כל הידיעה, והנסיון, שהאדם צריך ללקט משך התהליך שהוא עובר. וכל הניסיון המר הזה, בהתאם למה שלומדים בהכרת הרע מתוך הסתר כפול, והסתר רגיל, זה הכל הופך לכלי, ולאחר מכן לתיקון, ולגילוי היחסים של הנברא עם הבורא כ"אהבה נצחית".

"וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'."

כמו שאנחנו לומדים על תפיסת המציאות בעולם הזה, כך גם תפיסת המציאות בעולם הרוחני, נעשית בתוך הכלי של המקבל בלבד. גם אם הוא עובד מעל הטבע שלו, בעל מנת להשפיע, ומרחיב את הכלי שלו, שנעשה דומה להמשפיע, לבורא, ומשתנים הרגשות, והערכים שלו. מכל מקום, כל מה שהנברא מקבל, מרגיש, מודד, ומעריך, הכל בתוך הכלי שלו.

מחוץ לכלי שלו יש רק "אור עליון הנמצא במנוחה מוחלטת", זאת אומרת, "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". וברגע שהנשמה מוכנה להרגיש אותה, היא מתחילה להרגיש. שמידת ההרגש, מידת הקליטה שלה, קובעת באיזו מדרגה היא נמצאת. והנשמה כשלעצמה, היא נמצאת בתוך אור אין סוף, שאין לו הגבלה, ושתמיד מתפשט מעצמותו כלפי הנברא רק בלהיטיב, ללא הגבלה.

מדוע האין סוף נקרא על שם חוסר הגבלה שלו, ולא על שם כך שיש בו הכל?

כי "אין סוף" הוא כבר יחס בין בורא ונברא, כשמדובר בנברא שקיים. כי בלי נברא, זה רק עצמותו, שבעצם אין כלום. אלא הנברא שקיים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו במלוא ההשתתפות כביכול, זה נקרא "אין סוף". זאת אומרת, הכלי שהבורא ברא שנמצא או איך שהוא ברא אותו, שאז מתייחסים כאילו עדיין אין כלי, אלא רק יש מאין. או כשיש כלי בגמר התיקון. בשני המקרים הללו - גם בהתחלה, שהכל תלוי ויוצא מעצמותו, וגם בסוף, שהכל תלוי, ונמצא מתוך התיקון הכלי, זה המצב שנקרא "אין סוף". שמתוך הכלי אין שום המעטה על היחס עצמותו כלפי נברא.

מפני שהנברא קיים, מדברים על המצב הזה מתוך מהות הכלי שנמצא, שבתפיסתו אין סוף, אין הגבלה על להיטיב לנבראיו.

מה משמעות המושג "ברוך הוא" או "יתברך", שמציינים מקובלים ליד "אין סוף" או "בורא"?

הכינוי נובע מתוך הכרת המטרה של אותו שם הקדוש. "שם קדוש" שמתגלה נקרא, מה שמתגלה כאור בתוך הכלי הכלול מחמש בחינות הוי"ה. יוצא, שלפי מידת תיקון הכלי, מתגלה המשפיע. והכלי מגלה שהוא משפיע את רצונו להיטיב לנבראיו ללא שום הגבלה. אלא ההגבלה כולה תלויה בינתיים בכלי. וההגבלה הזו היא לטובת הכלי, שירגיש את ההגבלה, היכן באמת אפשר להוסיף בתיקון. והיות שכל הגילויים הם בתוך הכלי, לכן הכלי, מתוך שרואה, ומגלה בתוך עצמו את יחס העליון, יחס הבורא אליו, אז כך מכנה, מברך, מכבד אותו.

הברכה ב"יתברך", היא כמו שכותב רבי שמעון ב"אותיות דרבי אמנון סבא", שהעולם נברא ב-ב', כי ב' נקראת "ברכה", "הכוח העליון". שבאותה הברכה אפשר להשתמש, ורק בזכותה להשיג את המטרה להתעלת להשתוות הצורה להנותן. ולכן הכינויים הללו, לא סתם נמצאים בספר. אלא המקובלים, מתוך השגתם, העבירו אותם לשימוש הכללי. מפני שכך מתגלה להם ההשגה באותו השם, "לקבל אורו יתברך", "להיטיב לנבראיו", "אין סוף ברוך הוא".

ובשמות האלו ההגדרות הן מדויקות. האם יכול היה להיות שם אחר, למשל "אין סוף הטוב ומיטיב", או שימוש בכתב בראשי תיבות, למשל טו"מ? המקובלים משתמשים דווקא בצורה כזאת בשמות הללו, כי כך מתגלה להם, "עצמותו יתברך". ואמנם השגת השמות הללו היא נחלתם של מקובלים גדולים בלבד, אבל אין ספק שהשמות הינם מתוך ההשגה, וההכרה בשם. היינו, עד כמה שהאור ממלא את הכלי. כי "שם" נקרא, מסך ומילוי, בתוך ההוי"ה. ומתוך ההכרה באור הממלא, נתנו המקובלים שמות, והוסיפו את הכינויים הללו.

חזרה לראש הדף
Site location tree