אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / "הקדמת בן המחבר" / שיחה 4, 24.07.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 4, 24.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ז'

ועתה נשוב לבאר עניין, "אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג." המשיג נמצא בתוך האור העליון, על חשבון האור. "וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג." אי אפשר לאבחן, לבדוק ולראות יותר מאשר ההתפעלות של המשיג מהמושג. ואין לנו לדבר, אלא על הכלי המתפעל מהאור.

"אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס." אי אפשר לדבר על האור בלי הכלי, ועל הכלי בלי האור. אלא רק איך מתפעל הכלי מהאור, או איך הרצון לקבל מתפעל מתכונת ההשפעה שרוכש. ויותר מזה הוא איננו מרגיש, ולא יכול להרגיש, אלא אותה ההתפעלות היא כל הנושא המורגש בו.

"אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין." בתוך האור יש התחדשות של תכונת הרצון לקבל. ועל הרצון לקבל שמתחיל להתפעל מהאור, מדברים מקובלים.

"ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שיניתי." מבחינת העליון אין עולמות, אלא מצד המשפיע יש יחס שווה לכולם. ורק בהתאם למידה שבה הרצון לקבל מוכן לקלוט את מושג ההשפעה, כך הוא מרגיש את עצמו מקורב לו או מרוחק ממנו. אבל ההרגשה הזו לא באה מצד המשפיע. "ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות." שאין יותר או פחות, אלא האור תמיד נמצא בכולם בשווה.

"ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו."

במידה שבה האדם יכול להרגיש את "רצונו להיטיב לנבראיו", שמושג על ידי השתוות הצורה בלבד, באותה המידה הוא מרגיש את עצמו כנברא, ואת הבורא כממלא אותו ומתייחס אליו. ורק בנושא הזה עוסקת חוכמת הקבלה.

"וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון."

"החושים האלה" הם חמש דרגות העביות - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שאותן אדם רוכש בהדרגה, כדי להרגיש בהן הופעת הבורא כלפי הנברא. ואם רוכשים את כולם, ונותנים את היגיעה הנדרשת, אז החושים האלה בנויים בדיוק לקלוט, להרגיש, להתפעל, מכל המושג שנקרא "להיטיב".

אם בכל מקרה המציאות נתפסת בחושים, אז למה להשפיע נקרא "לצאת מעצמי"?

כל המציאות נתפסת בחושים, אבל "לצאת מעצמי" נקרא, לרכוש את החושים הרוחניים - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, בחמש דרגות העביות שבהם. החושים האלו נמצאים מעל החושים הגופניים הנוכחיים - ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, שאינם מסודרים לקלוט יותר מכפי שהם קולטים כעת, בדומה לכל חיה ובהמה. כמו כל ייצור בעולם הזה שקולט את המציאות בחמישה חושים או פחות, ומתפעל ממשהו שנראה לו "מציאות", כך גם האדם. אבל אלה החושים המדומים, והעולם המדומה, ולכן חוכמת הקבלה אינה מדברת עליהם כ"חושים".

אלא החושים שבהם מדובר אלה תכונות, הכנות בנברא, שבהן הוא מסוגל לקלוט את תכונת ההשפעה שנקראת להיטיב, הנותן, הבורא. ואת אותן התכונות הוא חייב לרכוש תחילה, להרכיב אותן בעצמו, מתוך שמבין מה חסר לו, ואיך לעשות שיהיו לו התכונות הללו. שאז לפי השתוות הצורה בין התכונות שלו לבין עצמותו, הוא ירגיש את עצמותו באיזו מידה, שנקראת "בורא". לכן חוכמת הקבלה מדברת על החושים הרוחניים, כלומר תכונות ההשפעה שבנברא.

"ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה."

אדם שרוכש את החושים, מתחיל לעבוד איתם, ולנסות להרגיש בהם את הנותן, לפי ההשתוות בתכונת ההשפעה בינו לבין הנותן. שאז בסדר סיבה ומסובב, הוא משביח את החושים שלו בהדרגה, שיהיו יותר ויותר מתאימים, דומים להנותן. וכשפועל בדרך הזאת, הוא מתקדם בשינויים למיניהם, בעליות וירידות, כדי שבאותם החושים יהיו ההבחנות וההכנות, להרגיש כל מה שייתן לו מושג על הנותן. יוצא, שהאדם נמצא במצב שהוא בונה את עצמו, מרכיב את עצמו, כדומה לבורא. וכמו שהבורא ברא את האדם, האדם מעצמו בורא, בונה את הבורא.

והבנייה הזאת כוללת בדיקה תמידית של תכונות הבורא ותכונות הנברא, והיחס ביניהן, ויש בה הבחנות רבות - מהם קני המידה האמיתיים למדוד את היחס בין התכונות, במה תכונה היא טובה, ובמה היא רעה, איך להשוות ביניהן, מהיכן להשיג כוחות להתקדם, להיטיב את התכונות הפנימיות שהנברא בונה כעת. עד שבסופו של דבר, כל ההבחנות הללו בונות את הנברא בשווה, בדומה, לכוח ההשפעה, לבורא.

"והיות שהרצון לקבל נקרא "נברא" ו"בחינה מחודשת", לכן, דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל - משם מתחיל הדיבור."

מלמטה, חוכמת הקבלה מתחילה לדבר מהמדרגה הקטנה והתחתונה ביותר, שהרצון לקבל מתחיל להתפעל מתכונת ההשפעה, מהבורא, מהרוחניות. ופחות ממנה אין ספרי הקבלה מדברים, אלא אם כן, אלו מאמרי עבודה, שמייעצים לאדם מה לעשות. אבל כשמקובלים מספרים לאדם על העולמות הרוחניים, על התופעות שבעולמות - כלים, אורות, מסכים, פרצופים, ספירות, זיווגים, התפשטות, הסתלקות, מדובר כבר על מה שקורה בכלים, בתכונות, שנמצאות באיזו השתוות הצורה עם הנותן. אין דיבור לפני שיש כלים.

ומלמעלה, חוכמת הקבלה מתחילה מד' בחינות דאור ישר, מתחילת הרצון לקבל. ועל בחינת שורש, ומעלה ממנה לא מדברים, כי עדיין אין נברא. אבל בבחינה א' יש רצון לקבל, שמרגיש את המשפיע אליו, ולכן ממנה ומטה מתחיל הדיבור. ועד כמה שהכלי מתחיל להראות ולהרגיש את עצמו יותר, אז יש יותר הבחנות, יותר מילים, ויותר דיבור.

"והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין אור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור," כי אין שום הבחנות, "כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה." ו"מה שלא נשיג לא נדעהו, בשם או מילה". לכן לא מדברים, ואם פולטים משהו לחוץ, זו חייבת להיות הגדרה מדויקת, שיש בה אור וכלי, והיחס המיוחד ביניהם, תכונות הכלי המוגדרות היטב, ולפי התכונות, התפעלות הכלי מהאור. היינו, תמונה שאפשר לתפוס ולרשום בדיוק שאינו נופל מרישום מדע מדויק.

"ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה," הרי נאמר "אני הוי"ה לא שניתי", שמלמעלה ישנה מידת השפעה מוחלטת, לכל אחד ואחד לפי מידתו. אז כיצד יכולה להיות בכלל מצד הנברא איזו תפילה, בקשה? ואם יש מקום לתפילה, על מה היא יכולה להיות? ואיך יתכן שהעליון מצדו ישתנה בהתאם לבקשת הנברא? ואם כל מה שמשיגים, לפי הכלים משיגים, איך אדם יכול להשיג משהו למעלה מהכלים שלו, שלא מגיע לו לפי השתוות הצורה? האם חוק השתוות הצורה אינו חוק מוחלט?

"יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו." יש עניין שפונים לעליון, ומהו צריכים עוד לברר. מכל מקום, אם פונים לעליון, הפנייה אליו היא בנוגע למה שנמשך ממנו כעת, ומה אנחנו רוצים שימשך לאחר הבקשה.

"בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנמשך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו, לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה." השפע הנמשך מעצמותו נקרא, אין סוף בלתי מוגבל, לפני שהאדם מתערב בו בכלים שלו, ומתחיל להגביל ולשנות. אלא אם לא מפריעים לשפע שבא מעצמותו, הוא בעצמו אינסופי.

"שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו." מלמעלה למטה נמשך אין סוף.

"שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים, בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם."

האין סוף הופך לעולמות, שהם העֲלמות, כדי להביא את עצמו להשתוות הצורה להמקבל, שהמקבל יוכל לקבל ולסבול אותו.

זאת אומרת, מלמעלה עצמותו, ממנו נמשך אין סוף שבא אל המקבלים, והמקבלים נמצאים בכל מיני מידות השוואת הצורה. לכן האין סוף עושה על עצמו העלמות, כדי שלכל מקבל תהיה היכולת להיות בקשר עם האין סוף דרך אותה העלמה. האין סוף מתלבש בעולמות, כדי להתאים את עצמו, לשמור על השתוות הצורה לתחתונים. ובכל מצב שנמצא האדם, השפע מהאין סוף תמיד בא אליו דרך ההעלמות, המסננים להמעטת האור, עד למצב שאדם יכול להיות במגע עם האור. חוק השתוות הצורה מלמעלה למטה נשמר באופן מוחלט, ובקפדנות.

שרטוט 1

את מה ממעטים העולמות?

העולמות ממעטים את האין סוף, למידה שבה יוכל להיות במגע עם הנברא. מדובר בנברא שנמצא ברוחניות, ולא באלה שנמצאים למטה מקו המחסום, בעולם הזה. לנברא הזה יש תכונות מסוימות, "מסכים", שאיתם הוא נמצא במידה מסוימת של תכונת ההשפעה.

אם הנברא נמצא ב – 5% תכונת ההשפעה, אז עד אליו צריך האין סוף להמעיט את עצמו ב – 95%, כדי להיות בהשתוות איתו. יוצא, שמתגלה לפני אותו נברא אין סוף, אבל במידה של 5%, שבהם הנברא יכול להיכנס עימו למגע. ואם הנברא נמצא ב – 60% תיקון של תכונת ההשפעה, אז באה אליו תכונת ההשפעה מאין סוף, בהמעטה של 40%. חייבת להיות בין הנברא לשפע התאמה מוחלטת, שזה שווה לזה. אבל בכל מידה שבה מגיע השפע, אפילו שמתמעט, תמיד יש לו צורה של אין סוף. תמיד העליון נראה כאין סוף.

שרטוט 2

מה ההבדל בין ה - %5 תכונת השפעה שיש לנברא המסוים הזה, לבין האין סוף שבא אליו?

ההבדל הוא 95% שבהם האין סוף חייב למעט את עצמו, כדי שתהיה התאמה בינו לבין הנברא. במילים אחרות, נשאר מאין סוף 5% כלפי הנברא, שנמצא ב – 5% השפעה, כי אחרת לא תהיה התאמה. ומפני שרק לפי חוק השתוות הצורה אפשר להרגיש, אפשר להיות במגע, לכן האין סוף ממעט את עצמו עד למידה שבה נמצא הנברא.

"נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל."

יש הבחנות בכוח ויש הבחנות בפועל. כל האפשרויות, הן כלפי האורות והן הכלפי הכלים, קיימות מלכתחילה באין סוף, למעט הבחירה של הנברא. אבל לאחר הבחירה של הנברא, הנוסחה הכללית כוללת את כל האפשרויות. ידוע כל מה שיש בנברא, ואיזו הופעת הבורא תהיה כנגד זה, ולא יכול להיות אחרת. אלא לפי חוק השתוות הצורה, לפי התנאי "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", "אני הוי"ה לא שניתי", אלה דברים מוחלטים.

כל המצבים קיימים באין סוף בכוח, וידוע שכך יתקיימו. ורק אם פתאום מתגלה איזה כלי, כלפי אותו הכלי הנוסחה עובדת, עוברת מימוש, יוצאת מן הכוח אל הפועל, ומתגלה כלפי הנברא. זאת אומרת, בלי נבראים ישנו אין סוף בלבד. ואם יש נברא, אז כלפיו בנוסף לאין סוף ישנם גם עולמות של הסתרה, של תמיכה. והנברא אז מרגיש את עצמו לא באין סוף, אלא בעולמות, שהם העלמות על האין סוף, שמסתירים את האין סוף מהנבראים שנמצאים בדרך אליו.

אם האין סוף עבור הנברא הוא שלמות, איך המקובלים הבחינו שיש עצמותו?

"עצמותו" הכוונה היא, הכוח העליון ללא שום קשר לתחתונים, ולכן עליו אי אפשר לנו לדבר. אלא להבחנה הזאת קוראים עצמותו, כדי להדגיש שאין יותר מזה הבחנות. אם כן, איך המקובלים משיגים שיש עצמותו? אולי יש באין סוף איזה חיסרון, שאז הם מתעלים למעלה ממנו? באין סוף המקובלים מגלים, ש"אין סוף" הוא יחס בלתי מוגבל, קשר של מישהו אל הנבראים. את המישהו הזה הנברא איננו מכיר, הוא מכיר רק את היחס שלו אליו. כפי שבני האדם אינם מכירים זה את זה, אלא אחד יכול להכיר רק את היחס של הזולת אליו, ולפי היחס הזה הוא מתחיל להכיר מיהו הזולת, ש"ממעשיך הכרנוך".

כמו שבעולם שלנו מכירים הכל רק לפי התגובה, לפי ההתפעלות של אדם ממשהו או ממישהו. כך גם באין סוף. החוק הוא אחד. לכן יוצא, שאפילו אדם מגיע אפילו לאין סוף, ומרגיש "ים של אהבה" ממישהו, הוא איננו משיג את מישהו הזה, אלא משיג רק את היחס שלו, האהבה האינסופית שלו אליו. ואותו הדבר גם בינינו, אף אחד איננו משיג את הזולת, הוא משיג רק את היחס של הזולת אליו, או אל האחרים. ומתוך מכלול הנתונים הללו, אומר על הזולת.

כי כמו שמסביר בעל הסולם, אי אפשר לנו להשיג שום מהות, גם לא של לחם, חשמל, וסוכר. אלא אנחנו משיגים רק את פעולות המהות. ולמרות שקשה לנו להודות בזה בחיים, ובמדע, לעולם אין משיגים דבר שהוא בבחינת "עצם", אלא משיגים רק את פעולות העצם. לכן בורא, שולחן, או חבר, הם באותה מידה נחשבים בשביל האדם "עצמותו" בלתי מושג. אלא מושגות הפעולות בלבד.

"וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג - אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבחן בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו."

המקובלים מדברים רק מתוך ההשגה שלהם, איך שהכלים שלהם תופסים, ומה שהם תופסים. אין דיבור על שום דבר שאינו נתפס בחושים בצורה ביקורתית, שניתן למדוד, לחזור על ההשגה, ולמסור אותה לאחרים. ולכן חוכמת הקבלה הינה מדע מדויק, שההבחנות בה הן הבחנות שלעולם אינן משתנות. והיא מלמדת לאדם את החוק הקבוע "להיטיב לנבראיו", ההוי"ה שלא משתנה.

חזרה לראש הדף
Site location tree