אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 1 - שנת 1920 / שיחה 1, 05.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 05.08.05

"פרי חכם - אגרות קודש", דף כ"ה

בעל הסולם כותב לתלמידו, כי הסיבה שהאדם מרגיש ייסורים, היא מפני שלא הגיע לדרגה רוחנית, שבה הוא מייחס את כל מה שקורה לכוח אחד ויחיד, שתכליתו היא רק להיטיב. בעל הסולם מסביר זאת, במשל אודות מלך שרצה להעמיד את עבדו בראש כל השרים, וכדי להוכיח כי הוא ראוי לכך, ציווה על השרים להתחפש, ולבדוק את העבד בתחבולות שונות.

לבסוף מגלה העבד כי כל מה שנראה לו איום ונורא היה רק משחק, שמטרתו לרומם אותו בהדרגה. בעל הסולם מוסר לתלמידו שפת מונחים קבלית, באמצעותה יוכל למסור לו את מצבו הרוחני. הוא מכוון את התלמיד במה עליו להתמקד בתיקונים ובעבודתו הרוחנית, ומסביר לו מהו מושג "עצם השכל" ברוחניות.

"ב"ה תשעה עשר ימים למב"י בפר"ת בירושלים ת"ו לסדר בקרבתם אל ה' וכו' וכו'.

לרעי ... שליט"א

עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא [בתרעומת] כעני - הוא תפלה המקובלת, כאיתא בזוהר [כמו שיש בזוהר] .

כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב, יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה, שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן."

ממרבית מכתביהם של בעל הסולם והרב"ש עולה מקרה שכיח, שהתלמידים אינם כותבים. אין להם מה לשאול, ולאחר מכן הם מתנצלים. ויוצא שהם כתבו רבות משקיבלו מכתבים ושאלות מתלמידיהם, כי "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". וכמו שסיפר הרב"ש בזמנו, בעת שישב בלונדון מספר שנים, היה יכול לחוש עד כמה פועל הריחוק הגשמי, כי מקום ומרחק קובעים גם הם, ולכן קשה היה לתלמידים לכתוב לו.

כי תלמיד שכותב לרבו אינו יכול לשאול רק על שלומו של רבו, או לבקש הסבר לחומר ב"תלמוד עשר הספירות". אלא צריך לכתוב על פנימיותו, לכתוב היכן ובאיזה מצב פנימי הוא שרוי, ואיך הוא מתכוון להתקדם ממנו, ומה עליו לעשות. אבל משום שאינו נמצא יחד עם רבו, אז נופל ולא מרגיש בהתקדמות שלו, ולכן אינו יכול לבטא את המצבים הרוחניים שלו. וזאת הסיבה שאין לתלמידים מה להעלות על הכתב.

"ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל."

מה שאומר בעל הסולם, שכולם מאמינים בהשגחה פרטית, רצונו לומר שהרבה רק מדברים על זה. כי בקבלה אין מושג "אמונה" במובן שמישהו אומר מה שנדמה לו או מה שהיה לו לומר על נושא מסוים, ומזה אדם מאמין לו. "אמונה" היא לא מה שאדם מוכן לקבל מאחר.

אנחנו יודעים, שהבורא ברא כלי, רצון לקבל. ויש אור וכלי. אם אור ממלא את הכלי, אז בכלי קיימת התפעלות מהאור, מהמילוי, כעובדה. אם אור לא ממלא את כלי, אז הכלי לא יכול להרגיש כלום על מצבו. או לכל היותר הוא יכול לדבר על אור מקיף שבא ומתקרב או מתרחק, שנמצא באיזשהו מצב, אבל מכל מקום, תמיד אומרים, שזו הרגשה בתוך הכלי.

באותו אופן האדם שנמצא בעולם הזה, עובד בתוך חמשת החושים, ומה שנקלט בהם, מועבר למוח, שמעבד את המידע לפי זיכרון והרגלים שמצויים בו. וכך המוח הופך את הדברים, ומרכיב את תמונת העולם, וקובע מה מובן או לא מובן בה. אבל האמונה, שהאדם מקבל דבר ששמע מאחר כוודאות, שייכת למערכות חברתיות ואינה מתקבלת בקרב מקובלים כעובדה או כדבר שמדברים בו. כי אמונה כזאת איננה קיימת ברוחניות.

לכן כשאומר בעל הסולם, ש"הכל מאמינים בהשגחה הפרטית", המשמעות היא, שכל נשמה ונשמה מונהגת על ידי הכוח העליון, ויש לה מקום מיוחד במערכת אדם הראשון, שבה כולנו כלולים, ומהווים את חלקיה, כשכל אחד קשור קשר קבוע לכל יתר הנשמות. ו"השגחה" משמע, שמערכת אדם הראשון מתקדמת כל הזמן מהסתר לגילוי. שהאור שקודם לכן נסתר בצמצום א', מתחיל להתגלות, עד שיתגלה כולו.

שרטוט 1

התהליך הזה קבוע ועובר על כל הכלים, אך הכלים עוברים אותו או בדרך תורה או בדרך ייסורים. או דרך שרוצים לבוא ולגלות את עצמם, לפני שמקבלים את האחוריים של האור, היינו ייסורים, חושך, מכות, ובעצמם מתחילים להשתוקק, ומתוך בחירה חופשית בוחרים בדרך הגילוי. כי אין במערכת הזאת דבר שיכול להשתנות ככה סתם, אלא רק האדם שמוסיף מרצונו, יכול לזרז את קצב התפתחותו מצמצום א' לגמר התיקון, ובהתאם לכך, לעבור את המצבים ברצון, במהירות ובנועם. או שעוברים תחת "מכבש ההתפתחות". וההבדל, כמו שמסביר בעל הסולם, שאז הדרך וחיי האדם בכלל, קשים מאוד.

שרטוט 2

אבל אין לדבר על האור העליון שפועל על המערכת הזאת, ומביא אותה לגמר התיקון. כי האור עובד בצורה קבועה, שנקראת "השגחה פרטית" ו"השגחה כללית". כך שעל כל פרט ופרט במערכת מופעל לחץ שדוחף אותו להיתקן. כי כללות המערכת על כל חלקיה, חייבת להיתקן בצורה הרמונית.

שרטוט 3

והיות שהמערכת בנויה כמערכת גוף האדם - מראש, תוך, וסוף, יש בה את כל החלקים, שקשורים זה לזה כאברי גוף האדם. בדומה לעובר, תינוק, ואדם גדול, שבנויים מאותם איברים, אך האיברים שונים בגודלם, וכמו כן הם גודלים ביחס מיוחד, קבוע, ומוגדר מראש. לכן אין כל נשמה ונשמה יכולה לברוח מדרך ההתפתחות, אלא היא מתקדמת בהתאם לחלק באדם הראשון שאליו היא שייכת. בדומה לעובר שמתפתח לפי סדר מסוים, תחילה מתחילים להתארגן הלב והכליות לצורתם התיפקודית, ואחר כך מתפתחים כלי הראיה, כלי השמיעה, הריאות, הגפיים, ומערכות איברים פנימיים.

שרטוט 4

כך גם אנחנו נמצאים במערכת אדם הראשון. ולכן בהפצה אסור להחדיר באנשים את חוכמת הקבלה בכוח. כי יתכן שטרם הגיע זמן ההתפתחות שלהם. אלא כל אחד ואחד בשעה שמגיע להתפתחות החלק שאליו הוא שייך באדם הראשון הכללי, שתלוי מאיזה שורש נשמתו, והיכן היא ממוקמת במערכת, בהתאם לזה הוא מקבל דחף, ומתחיל להתפתח. אלא עד שמגיע אליו אותו הדחף, אומר בעל הסולם: "כולם מאמנים בהשגחה הפרטית, אבל אינם דבקים בה", אינם מרגישים שיש עליהם שליט שכל הזמן מכוון אותם, ולוחץ אותם להתפתחות.

"הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית'," הכוח המחייב להתפתחות, מחייב בהתאם לאדם. אם אדם נמצא בהשתוות הצורה עימו, אז הוא מרגיש את הלחץ שלו כטוב ורצוי, כמשחק שדרכו הוא מוליך אותו. אם לא נמצא בהשתוות הצורה עימו, זאת אומרת, לא מכוון עצמו ללכת באותה הדרך, ולהגיע לאותה המטרה, אז הוא מרגיש את הלחץ של הכוח הזה כלחץ מחייב, מכות, צרות וייסורים. ואיך בזמן החושך וההסתרה, שואל בעל הסולם, יכול אדם לייחס לבורא את מכבש ההתפתחות שהוא מרגיש שעובר עליו? קשה לאדם לעשות זאת, כי הוא עובר איומים ומצבים קשים, או לחילופין נזרק לכל מיני תאוות ומצבים שכביכול רחוקים מהמטרה, ומהכוח העליון הנעלה. ואיך אפשר לייחס לבורא מחשבה זרה ומטונפת?

"שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור."

אחרי שהאדם עובר בכל גלגולי חייו דרך רצונות לתאוות גופניות, ולכסף, כבוד ומושׂכלות, הוא מגיע להתעוררות הנקודה שבלב, ומתחיל לפתח אותה. ואז הוא נכנס לשני מצבי הסתר - הסתר כפול, והסתר רגיל, שהם תחילת ההתפתחות הרוחנית. ובהם עוברים עליו מצבים הפוכים מכפי שציפה שיהיו למי שנמצא בהתפתחות נכונה, בדרך ובכיוון הנכון, תחת הכוח הטוב ומיטיב.

שרטוט 5

אלא שהבורא פועל הפוך לציפיות שלו. מצד אחד הוא מגרה ומקומם אותו, ודרך המורה והספרים, מסביר לו מעט על פעולות רוחניות, מה מצבו, ומה העולם שבו הוא נמצא. ובניגוד לכך הוא מיד מבלבל אותו בכך שמקשה את חייו. ובאדם מתחילות להיות מורגשות מחשבות, ותאוות, ובלבולים, אותם חשב שזנח, ועבר כבר, והנה שוב חזרו. ורק כשהוא עובר מחסום, ונכנס לגילוי שנקרא שכר ועונש, ולאחר מכן לאהבה, אז הוא מתחיל לגלות את שלבי היחס של הכוח העליון כלפיו, ורואה שכל מה שקרה לו קודם, כשהיה בהסתר, סבב לו מלמעלה בצורה שתבלבל אותו, ולא יוכל להבין היכן הוא נמצא, ושהכל הוא חלק הכרחי בתהליך.

כמו שרואים בילד, עד שהוא גדל הוא אינו יודע או מבין באיזה עולם הוא נמצא, אלא לאט לאט הוא מתחיל לגלות את המערכות, והיחסים שפועלים בעולם. אבל עדיין, לדעת את המציאות שבה הוא נמצא, ולשלוט בה, אין האדם מסוגל. כי אם יוכל לעשות זאת בעוד שהמערכות שלו אינן מפותחות דיין, והוא חסר רגישות מסוימת, אז יזיק לעצמו. לכן לפני שאדם גודל לכל קומתו, והכלים עם התוכנה שבהם, איך להתמצא, ולהתקדם, ולהתנהג, מגיעים לגמר בישולם, אסור לו לראות את המציאות, ולהיכנס בה כחלק פעיל.

ובמקצת כך קורה בעולם הזה, כי האדם בכל זאת נמצא באותו עולם גם בלידתו, גם בהתפתחותו, וגם במציאות חייו, בשימוש במערכות שגדלו בו. אבל ברוחניות אדם עובר מעולם לעולם. בדרגות ההסתר הוא עדיין נמצא בעולם שלנו, זאת אומרת, בכלים הגשמיים, כלים דקבלה. ולאחר מכן הוא מתחיל כבר לקבל מסך, כלים דהשפעה.

ומדובר אז בשני עולמות, שעובר מעולם הגשמי לעולם הרוחני. והיות שהמעבר הוא מעולם לעולם, לכן התהליך מהסתר לגילוי הוא חד מאוד. ורק לאחר שמתגלים לאדם היחס, והתוכנית של הבורא, הוא רואה שכל ההסתרות, וכל גלגולי החיים שעבר משך אלפי שנים, בהיותו בתוך הגוף הגשמי, את הכל הוא עבר באותה ההשגחה שבקפידה לחצה, ודחפה אותו להתפתחות.

שרטוט 6

"וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים,"

האדם שמגיע לגילוי פנים, מתחיל להיות צדיק, כי מצדיק את כל ההשגחה הקודמת. ובגילוי שבכלים המתוקנים בגמר התיקון, כל הנשמות מגיעות למצב של אהבה, שאין הפרש ביניהן, וכולן מתייחדות עם אותו הכוח העליון שקידם אותן. כי הן מרגישות שבעבר, בהווה ובעתיד, יש השגחת טוב ומיטיב לכולם.

"כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון."

בגמר התיקון הכללי, מגיעות לגמר תיקונן כל הנשמות, כל אחת בפרט וכולן בקשריהן יחד, שאז כל מערכת אדם הראשון מתוקנת להשפעה ללא גבול. וזה מה שנקרא, עולם אין סוף. "עולם" הוא מצב בתוך הנשמה, ו"אין סוף" הוא אין גבול ליחס השווה בין האור לבין הכלי, הנשמות. ואז "יוודע לעין כל בגמר התיקון", שכולם נמצאים רק בקשר של אהבה זה לזה.

שרטוט 7

"אבל ביני לביני [בין כך ובין כך] היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו" כי "כל הפוסל במומו פוסל". האדם לא יכול לראות, אלא רק דרך חמשת החושים שלו, ולאחר מכן, לפי המידה בה הוא מבין את הפעולות שרואה, ואת החיים שעוברים לפניו, הוא שוקל את הכל בתוך הכלים שלו.

יוצא מכך, שאם לפי תפיסת העולם הנוכחית שלנו, נאמין שקיים כוח פועל ש"אין עוד מלבדו", ושהכל בא מלמעלה, וכולם מופעלים על ידו, והוא פועל גם בהשגחה פרטית - כמו שכותב בעל הסולם, "הכל מאמינים בהשגחה פרטית" - אז נוכל רק לומר שאין אכזר יותר מהכוח העליון, הבורא, ושכל הנעשה בעולמנו, הוא עושה בצורה נוראית, עד שאין אפילו אדם שהיה פועל כמותו. זאת אומרת, האדם שמסתכל בעולם לפי הכלים שלו, ודאי אינו מסוגל להצדיק את פעולות הבורא במאומה.

ולפיכך, מי שנמצא בהסתר נקרא "רשע". וזה השם נובע מתוך תיקון הכלים. כי לאדם יש נשמה, ואם כלי הנשמה שלו אינם מתוקנים, אז הוא נקרא רשע. ואם הכלים כולם מתוקנים, אז הוא נקרא צדיק. ואם חציים מתוקנים וחציים לא, אז הוא נקרא חציו רשע, וחציו צדיק. דרגת האדם נקבעת על פי תיקון הכלים שלו. ולכן אין לאיש יכולת לומר טובות על ההשגחה אפילו אינו מתוקן, כי מאליו הוא איננו מקבל את ההשגחה בצורה נכונה. אלא מדובר בכלים פנימיים, שעליהם האדם אינו בעל הבית, הוא אמנם יכול לסייע לתיקונם, אבל רק לפי מידת תיקונם או קילקולם יראה את העולם, ואין בכוחו לשנות זאת.

שרטוט 8

לכן אין טעם לצעוק שהכל טוב או הכל רע. כי בכל מקרה, המצב נובע מתוך הכלי של האדם. עלינו לדאוג רק לכלים הפנימיים, שבהם תלוי איך נבין ואיך נרצה לתפוס את העולם. ואם הכלים משתפרים על ידי האור, בהתאם לכך נראה את ההשגחה בצורה נכונה. כי אין במצבנו יותר מתיקון הכלים, ובהתאם לכך לגלות, שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף גם עכשיו. אלא כל ההבדל הוא במידת התיקון או חוסר התיקון של הכלים. ועד שיהיו מתוקנים, "כאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו."

"(ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו)" שאינו מסוגל לעשות דבר, אלא המצב עובר עליו כפי שעובר. "כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו."

הבורא סיבב לאדם גם את הקלקול שלו, גם את ההבחנה שהוא נמצא במצב מקולקל, מצב רע, וגם את היכולת לזכור, ולהבין, בתוך מצבו המקולקל, שהמצב בא לו מלמעלה, מהבורא. והכל נעשה כדי שיבין, שנותר לו רק לתקן את הכלים. ושיראה עד כמה מתוך הכלים שלו עצמו, הוא מרשיע את הכוח העליון, ושאין לו ברירה אחרת.

"וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.

מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כוח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב [כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים, שהיו לפני רבי. "רבי" כך מכונה רבי יהודה הנשיא, שהיו מבדחין לכל מי שהיה עצוב] ."

הבורא מסובב אותנו באותו עיקרון שבו אנחנו משתמשים בהתפתחות האדם, כשהגדולים משחקים עם הקטנים, בשיטה של הסתר וגילוי. וכך למשל, נותנים לקטן לפתור קושיות, או מאתגרים אותו במשחקי חשיבה, ש"מגלים טפח ומכסים טפחיים", כדי שהקטן יעשה מאמץ לגלות דברים חדשים בכוחות עצמו, ואז יפתח את הכלים.

כי גם הכלים בעולם הגשמי פועלים באותה הצורה, שבה פועלים הכלים כלפי האור העליון. אין שוני ביחס שבתוך המערכת עצמה. זהו אותו האור, רק שהוא נסתר מאתנו, ומפתח כלים שגם הם עצמם נסתרים. אבל הכל בא בהסתר וגילוי, שהחלק הנסתר והחלק הגלוי באים בזה אחר זה. ולכן אומר בעל הסולם "על עניין ב' הידיעות" המכחישות זו את זו, או "שבא זה ולימד על זה", וכך אנחנו מתפתחים.

לכן בעת שהאדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, הוא נכנס לבלבול. קודם הוא לא היה כל כך מבולבל. אמנם העולם היה רע, והוא לא הרגיש טוב במיוחד, היה מיואש, ולא ידע לשם מה הוא חי, אבל עדיין הכל היה כרגיל, וזרם לכיוון אחד. ומהמצב הזה הוא הגיע לחוכמת הקבלה, כי איש לא בא מתוך שטוב לו, אלא כמו שכותב בעל הסולם, באים מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?". והנה דווקא כשבא לחוכמת הקבלה, החל להיווצר בו בלבול. כי האור העליון תחילה מלמד את האדם דרך ההסתר, שהוא שרוי בחושך.

לכן ככל שלומדים יותר בחלק הראשון של ההתפתחות, בהסתר, כך יותר מתבלבלים. ואפילו לומדים דברים פשוטים, מתקשים בהבנתם. או שהיום לומדים ומבינים, ולמחרת שוב הדברים אינם מובנים כביכול. לרגע אדם מרגיש שנמצא במצב ברור לגבי עצמו, ולגבי החיים שלו, שהוא מבין איך הכל מתנהל, ומציב לפני עצמו תמונה יפה, וכעבור כמה רגעים, כשמבקש לחזור אליה, איננו מסוגל. כי הכלים משתנים. בא האור ומאיר לו קצת יותר, אבל מפני שהוא הפוך מהאור, אז מרגיש לפתע יותר בחושך. באה ההשפעה לקדם אותו, ולכן מעוררת בו יותר רצון, הרגשת חיסרון יותר גדולה, והוא מרגיש יותר רע, יותר רעב.

אם היה יותר רעב, ובבד בבד היה רואה את המילוי, האורות, המצבים הרוחניים, אז היה שמח, כמו אדם ששמח אל מול שולחן ערוך כל טוב לפניו. אבל אם אדם שרוי בחושך, אז רואה עצמו עוד יותר אומלל. ולכן אומר בעל הסולם, ש"ביני לביני היא גלות ארוכה" והאדם מתגלגל, ולומד משתי הידיעות המכחישות זו את זו.

חזרה לראש הדף
Site location tree