אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 2 - שנת 1920 / שיחה 1, 27.10.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 27.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף ל'

תקציר: אגרת רגשית זו עוסקת בנושא שבעל הסולם מגדיר כחשוב שבחשובים - אהבה. הוא כותב לתלמיד כיצד להתעלות מאהבת רעים, אהבה התלויה בדבר שעתידה להתבטל, לאהבה שורשית רוחנית, שאינה תלויה בדבר. אהבה המשולה לאהבת אב ובן. בהתייחסו לאהבה בינו לבין תלמידו, מעמיק בעל הסולם במושג האהבה הרוחנית, התנאים להשגתה וכיצד להוסיף לאהבה ולהגדיל אותה ולא ליפול חס וחלילה לשנאה. בתוך כך מתייחס בעל הסולם ליראה כתנאי מקדים לאהבה, ולמושג האהבה החלוטה.

"ב"ה שבעה עשר בתמוז בפר"ת קרתא דשופריא

לעצמי ובשרי ... ירום הודו ותפארתו

עתה באתי למענה למכתבך מל"ג בעומר בצירוף מכתבך מן טו"ב סיון, שהשגתי אתמול, ולכן עכבתי מלענות למכתבא דל"ג בעומר, כי קויתי שתודיעני סדר שמות קבועות בינינו, כדי לגלות על ידם מחשבותינו שבלב, אבל השגתי טענת איני יודע... ולכן גם עתה לא אוכל להרחיב במילין מחמת יראתי שלא תכשל בהבנה, ואחכה לכתוב השלישי, אולי אכריע מבניהם לשון ברור, להודיעך אשר בלבבי ולא אחטיא המטרה.

כואב לי על הזמן הרב שהוצאתי בכדי ולמפח נפש, בשלשה מכתבים ארוכים הראשון מיום ב' משפטים ב"ך שבט, בו רשמתי לך שיר יפה לעבודה, המתחיל: "אכן תדבק לשוני לחכי כל עצמותי ציחו שמן, / ומפועל ה' כל שיקוי / וחייתי כל-בו יאומן". וכו'.

מכתב שני מיום ו' תצוה עשרה באדר, בו ביארתי מדרש פליאה, "הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סליני [הגמון אחד שאל לאחד מבית סליני] א"ל מי תופס המלכות אחרינו (ור"א) הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחר כן יצא אחיו" וכו' אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וביארתי האמת המופלא בדברים הללו.

מכתב השלישי מיום ג' ויקרא, בו ביארתי את הפלוגתא דב"ש וב"ה [את המחלוקת של בית שמאי ובית הילל] ב"כיצד מרקדין לפני הכלה". גם שיר אמיתי קולע אל המטרה, המתחיל: "הכר נא למי החותמת / שאלה היא לכל בני ירד [לכל בני העולם] / וליקוד אש העלמה [להישרף העלמה] מוצאת / כבן עולה או כבת מרד".

איני מוצא שום עון בהם שגרמו את אבידתם, זולת שהיית יכול להבין בהם שלא כהלכה, מחמת חסרון לשון ברור בינינו, אשר על כן מצוה גדולה להפיל את חומת ברזל הזו, המפסקת בינינו, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו כדור הפלגה."

אם לא נמצאים השניים בעולם הרוחני, אלא האחד נמצא בהשגה הרוחנית, והשני עדיין לא נמצא בה, אז אין מסך משותף ביניהם, שהמורה יכול לרדת אליו, וללמדו מ"פה אל פה".

ועל כך אומר בעל הסולם, שאין עוון גדול שהתלמיד לא קרא את מכתביו, מפני שממילא היה עלול לקבל אותם לא נכון. כי דבר ברור, שמי שלא נמצא באותו עולם עם חברו, איננו יכול להבין אותו. אלא הוא מפרש את כל הדברים לפי דרגתו, לפי עולמו, מתוך הטבע שלו, שבו הוא נמצא. ולכן הדברים יהיו לו לשונים מכפי שחברו נמצא, וחושב, ומבין, ומרגיש. והוא אפילו לא ידע מה השוני. ובמקרה כזה ישנה "חומת הברזל" שמפסקת בין שני אנשים, ואיש לא מבין את רעהו. כמו שנעשה במגדל בבל, שירדו כולם מדרגתם הרוחנית לאגו, ואז פסקו מלהבין זה את זה.

"ומה שהוכחת באריכות מכתבך להראות בעליל שאדני אהבתינו [שיסודות אהבתינו] מיוסדים על "אהבה מוסתרה" והעלית מזה סוף דבר ברור לדעתך, שאין לחוש כלל, לכל קושיותי שהקשתי עליך וזה לשונך מלה במלה:

"אמנם אני איני חושש כלל לקושיתך, ממני עליך, וממך עלי, כולם בטלים ומבוטלים, וגם אתה לא תחוש כלל ולא תביט למראה הפנים, אלא לגילוי הפנימי שבלב, כדרך האוהב המסתיר כל מחשבות הרבות שעוברים בתוך לבו, ועושה מקשה אחת חזקה וטובה לדחות ממנו כל המקשאות והחריפים והשומים והבצלים,"

ברגע שיש מאמץ נכון, ויש גילוי, מיד נופלות כל הקושיות, ובבת אחת הכל מתגלה. ואז רואים שכל הקושיות הן דווקא ההרכב של אותו הכלי שבו עתיד להיות הגילוי, ובדיוק בהרכב הנכון הזה. זאת אומרת, אם עובדים על פני הקושיות, רואים שהן הן ההרכבים של הכלי.

"ולא כוונתי במבוקשי זה כדי להרבות האהבה או שלא לבטלה כי אהבה במקומה עומדת, תמה ושלימה (תמימה ללא פגם), ובלי שינוי כלל, שעליו אין להוסיף ולא לגרוע.

אולם כדי שלא תמצא בצער בחנם ולמה ועל מה? ובצערך אתה תוסיף על צערי, שבוודאי אינך רוצה בצערי, לכן רמזתי לך ב' הטעמים האלה כי המה אמת ופשוטים" עכ"ל.

מה אעשה אם לא אוכל לכחד האמת אפילו בשעה שהיא מרה, לכן אומר לך האמת: עדיין אין נוחה דעתי כלל, מכל פטומי מליך [מכל מילותיך הנפוחות] , ואם יש לך צער מזה, מ"מ האמת אהובה לי יותר מכל, וכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", "דעלך סני לחברך לא תעביד" [מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך] , ואיך אשאיר אצלך "דבר מתוק" אם "אינו אמיתי" השנוא לו מאוד, וחכי יקיא אותו, כלה כלה יגרש אותו.

ובפרט בענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה""

התלמיד אינו יכול להבין את בעל הסולם, כי עדיין אין לו התיקונים "ואהבת לרעך כמוך", "וסני דעלך לחברך לא תעביד". שרק בתיקונים האלה אפשר להבין, ולראות את הדברים "המתוקים והאמיתיים", ולא לפני כן.

"שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו, כידוע לך למדי.

ולכן מחויב אנכי לגלות לך הפגמים שטעמתי בב' המטעמים שלך: בטעם הא' [האחד] מצד חוט המשולש הנעלה באין ערך על אהבת ריעים דעלמא [על אהבת חברים סתם] . טעית מאד במשל הזה, להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית, לאהבת ריעים התלויה בדבר, שעומדת להבטל בהבטל הדבר. ובטעם הב' [השני] הוספת חטא על פשע, להסתייע באהבתנו, מצד אהבת ההשתוות הטבעית המצויה עמנו במדה מרובה."

השגיאות שלנו בהגדרת האהבה, נובעות מעצם היותנו תופסים את האהבה בכלים הגשמיים. שלא יכולים להתפטר מהחשבון לעצמנו, עד כמה הדבר נעים לי, כדאי לי, מביא לי משהו. ולא יכולים לערוך חשבונות מדויקים של השפעה, שרק בהם מתקיימת האהבה. האהבה לעולם אינה מתקיימת בחשבון האדם לעצמו. זאת לא אהבה. זו נקראת "אהבת דגים" או אהבה גשמית. שהאדם אוהב את עצמו, ולכן הוא מתחשב במקור שמביא לו את המילוי שנקרא "אהבה". אבל זה רק מילוי ברצון לקבל, שאצלנו נקרא "אהבה".

האהבה היא מעבר לצמצום, מעבר למחסום, מעבר למסך, בכוונה על מנת להשפיע. שהאחד לוקח את הרצון של השני, ומקבל אותו, ומרגיש אותו, לפחות כמו הרצון של עצמו, ועוד מעבר. כמו שכתוב, אם יש לאדם כרית אחת, הוא חייב לתת אותה לעבד שלו. לכן רק בתנאי שאדם מצרף לעצמו את הרצונות, הכלים של השני, כדי למלא אותם, אז נקרא שהוא אוהב אותו. אם אין לו שום חשבון עם הכלים של עצמו, אלא כל הכלים של עצמו משמשים כאמצעי בלבד למלא את הכלים דזולת, זו נקראת אהבה.

וכל יתר הפעולות שחוזרות לעצמו, אינן נקראות אהבה, כי הן אינן שונות מכל הפעולות הגשמיות שהאדם עושה במסגרת הרצון לקבל שלו בעולם הזה. הוא אוהב או בצורה טבעית, בהמית, שנהוגה גם בקרב חיות ובהמות. או בצורה אנושית, שנעים לו ליהנות מדברים מסוימים, ולכן הוא אוהב אותם כמקור התענוג. ומאהבה כזאת, אומר בעל הסולם, התלמיד לא מסוגל להיפטר עדיין, ולכן השפה ביניהם היא אינה אותה השפה.

"ותמה [ומשתומם] אנכי "מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא" [אדוניי אברהם תליתה את הלימוד בלא מקור] , כי אהבתנו, שורשית נצחיית היא, תולה על אהבת ההשתוות הטבעית, שאפשר להבטל, "וכשל עוזר ונפל עזר [עזור] ".

ואני באחד ומי ישיבני, ואומר לך אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחנית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות, העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו, שהיא גם כן שורשית, בלתי תלויה בדבר.

בא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד הוא לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב יותר את אביו ואמו, כי מגלין אליו יותר אהבה מהורים שיש להם הרבה בנים.

אבל במציאות אינו כן, ונהפוך הוא, שאם הורים נקשרים מאד לבניהם בחבלי אהבתם אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאוד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו, "שנכבה בלבם כל רגש האהבה" שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא."

מ"הקדמת ספר הזוהר" למדים, שהמצווה הראשונה היא יראה, והמצווה השנייה היא אהבה. ואין אהבה יכולה להתקיים, אלא רק על פני היראה. ומסביר בעל הסולם, שישנן כמה סוגי יראות. יראה גשמית, שאדם פוחד מעונש בעולם הזה, או מעונש בעולם הבא. ויראה רוחנית, שאדם פוחד כבר, האם הוא יהיה מסוגל להשפיע, האם יעמוד מול כל ההפרעות של טבעו הגובר, וימשיך להשפיע, להיות באהבה.

כי הכלים שלנו הם רצון לקבל, שאינם נעלמים, אלא רק הולכים ומתגלים, ועל פניהם אדם מפתח את הכוונות על מנת להשפיע, שזו נקראת האהבה. ולכן חובה שיהיה תיקון לכלים שלנו, שנקרא יראה. והאהבה היא כבר על פני היראה, כך שהן מחזיקות זו את זו. ולא שאי פעם נגיע למצב שהיראה נעלמת. אלא היא נמצאת בתוך הכלי, כי היא התיקון לרצון לקבל.

לכן אם להורים בן יחיד, והם מתייחסים אליו באהבה שלמה, אהבה חלוטה, ללא שום "לכלוך", היינו ללא חיסרון פנימי, אזי הם נותנים לבן הרגשה שלא משנה מה יעשה, אהבתם כלפיו לא תשתנה במאומה. ונמצא, שלבן לא נשאר מקום להשרות שם יראה, שמא הם לא יאהבו אותו, או יאהבו אותו פחות. וכך ההורים הורסים לילד את היסוד, שעל פניו יוכל להשיב להם אהבה.

ואז יתכן שהאהבה מתהפכת לשנאה. כי מחוסר הכלים, הבן לא יוכל להחזיק ביחס אליהם בכלל. כי איזה יחס יכול להיות בחזרה מהרצון לקבל, למישהו שהוא מקור התענוג, אם מקור התענוג אינו תלוי בכלים של המקבל? הרי הוא ימלא אותם בכל מקרה. לכן במקרה כזה ההורים הורסים את הכלים של הבן. והבן גם מפסיק להרגיש אהבה מהם, כי אהבה אפשר להרגיש רק בתוך כלי של יראה. ובתת ההכרה, מבלי שיבין, הוא מתחיל לשנוא אותם, על כך שהורסים לו את הכלים.

אלא חייבות להיות אהבה ויראה משני הצדדים, גם מצד הבן, וגם מצד ההורים, ורק אהבה כזו היא "ברת קיימא". מפני שכל אחד מהצדדים הוא רצון לקבל, ועל פני הרצון לקבל הוא מרגיש חשבון כלפי השני, כרוצה להשפיע לו כביכול. כי אמנם שמדובר ביחס גשמי, טבעי, גם בו חלים אותם החוקים.

"וטעם הדבר פשוט הוא, כי אהבת אב לבנו היא שרשית טבעית, וכמו שהאב חושק שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו, והחשק הזה המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחי' יראה" כאשר כל אחד רוצה אהבה מהשני, הכלי שרוצה נקרא "יראה".

"דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור, ואפי' דק מן הדק, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור, דק מן הדק, באין נבדק.

"ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, וגם הבן מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו. ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין [מוציאים פירות ומתרבים] , בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו, בשיעור גדול ושלם. דהיינו, שאהבת לב מהאב, מתגלית אל הבן בשיעור שלם, שעליו אין להוסיף ואין לגרוע.

כשמגיעים למצב זה רואה הבן בלב אביו בחי' "אהבה חלוטה", רצוני לומר, שהבן אינו מתירא כלל, שמא תפחת אהבתו, וגם אין לו תקוה שתתרבה אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה", ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו, ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, "ממש בערך הזה יכבו ג"כ ניצוצי "אהבה השורשית", שנחקקה בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני, קרוב לשנאה ח"ו, כי כל המעשים טובים, שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו, כלפי החיוב מצד "אהבה חלוטה" שנבלעה באבריו, וז"ס הכתוב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" וכו', ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא."

אחד עלול לנטרל, למחוק, את הכלים של השני באהבה החלוטה, רק בכך שמראה שהיחס שלו כלפי השני איננו משתנה כתוצאה ממעשיו של השני. ואין זה סוג האהבה שאליו צריכים להגיע עם הבורא. כי בעולם אין סוף הכלי ללא הרף שופע, וגדל עוד ועוד. ולא שבזה מגלים כלי אינסופי, ומילוי אינסופי של אהבה אינסופית, ויחס אינסופי ללא כל הגבלות. שהרי בזה יכבו היחסים בין בורא לנברא.

"ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים ע"כ אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי לא חפץ רשע הוא ח"ו אלא אדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות, כי עיקר הנרצה מעובדי ה' הוא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל."

מדברי בעל הסולם עולה שבכל זאת צריכים לגלות אהבה שלימה וחלוטה הדדית, ביחס בין הבורא והנברא. ובבד בבד שהכלים לא יכבו, לא ינוטרלו. איך אפשר להגיע לזה? אם כל אחד מהצדדים בטוח שהשני אוהב אותו ללא שום גבול, וכל אחד מהם יודע, שהשני מעולם לא עשה רע, ולא כִּיוון רע, ושהוא מעולם לא הרגיש רע מהשני. אלא הנברא מגלה שהיו לו הפרעות, ולא היו אלה הפרעות מצד הבורא, אלא הפרעות מצד הטבע שלו, שהן הסתירו כמו כנפיים, ובגלל אותן ההפרעות הוא הרגיש הסתרה על היחס של הבורא לנברא.

איך אפשר שהיחס הזה יתקיים, והכלי לא יתבטל, ועוד ייתן מקום להתגדל עוד ועוד באהבה ההדדית הזאת ללא שום גבול, וממצב למצב? כי ברוחניות אין מצב קבוע, ואין מצב מתמשך, כדברי הכתוב: "אין יום דומה לחברו, ואין רגע דומה לחברתה". אם יש מצב שאיננו משתנה, הוא נעלם. והוא לא נקרא "רוחני", כי רוחניות היא התחדשות מתמדת. ורק בהפרש ההתחדשות בין מצב אחד למשנהו, שם המצב הרוחני. זאת אומרת, לא המצב עצמו, לא מצב א' ולא מצב ב', אלא ההבדל ביניהם, הוא המורגש ברוחניות. כי ברוחניות לא מרגישים מהירות, אלא תאוצה. לא מרגישים את הזמן, אלא את התוצאה ממנו. רוחניות היא תמיד "רוח", מה שנמצא בתנועה, ולא מה שנמצא במצב נח. אלא מה שבמצב נח נעלם מההרגשה.

ואפילו ההרגשות בעולם שלנו הן תמיד על פני ההשתנות הבלתי פוסקת שלהן. ורק בתפיסה של האדם, ההרגשות נראות לו אותו דבר, אבל הן משתנות. וכך נותנים לו הרגשה שהוא קיים. כי האדם אמנם חושב במושגים של זמן, אבל אם הוא ירגיש את אותו רשימו, בלי שינוי, אז באותו רשימו שאיננו משתנה, המצב, ההרגשה, המציאות תעלם, ולא תתקיים.

"וא"כ איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו [שבאו עליהם] : וז"ס שהלביש הקב"ה נשמה, בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, כי טבע החומר לכבות מיד כל רגשי אהבה הקנוי לו מכבר.

ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה, מצד השכל, ומ"מ אפשר עוד להוסיף באהבה, ובאם לא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט, וז"ס "והארץ לא תמכר לצמתת" וכו', וכ"ז דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר, לאחרית הימים בע"ה בקרוב."

חזרה לראש הדף
Site location tree