אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 2 - שנת 1920 / שיחה 2, 28.10.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 28.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף ל"ד

באגרת הזו רוצה בעל הסולם להסביר מהי אהבה. שהיא דבר שאנחנו לא יודעים מהו, כי האדם נברא מהרצון לקבל, הרצון ליהנות ורואה את העולם הסובב וכל מה שיש בו, רק לפי המתכונת, "ממה אפשר ליהנות". ובכל מקום שרואה מקור להנאה, את אותם הדברים הוא אוהב. ובגישה כזאת, לעולם אין הבדל בין לאהוב דגים ובשר, לבין לאהוב מוזיקה, לבין לאהוב אישה, קרובים, הורים וילדים, לבין לאהוב את עצמו. הכל אהבה עצמית. כי הכל נשקל רק לפי כמות ההנאה והתענוג שהאדם מקבל ממשהו שנמצא סביבו, או מעצמו.

ולכן הגדרת האהבה שלנו היא הגדרה מוטעית לחלוטין. וההגדרה האמיתית של אהבה היא, אם אדם אוהב מישהו או משהו שהוא עבורו מטרה לנתינת התענוג. ורק לאחר שהאדם מתקן את הטבע האגואיסטי שלו, רוכש מסך, היינו כוונת השפעה, אז הוא יכול לחשוב על מישהו או משהו הנמצא מחוצה לו, ללא כל רווח לעצמו. והתכונה שמאפשרת לו להגיע לאהבה, היא תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, התכונה שמגיעה לאדם, ורוכבת על הכלים שלו, על הטבע שלו, ומתקנת את הטבע שלו. והאהבה צריכה להיות אהבה חלוטה, אהבה שלימה. היינו, ללא שום פנייה לעצמו.

לאהבה כזאת לזולת ולבורא, חייב האדם להגיע, כי זאת מטרת הבריאה. וכל חוקי המציאות מסודרים כך, שהם דוחפים ומחייבים אותו להגיע למטרת הבריאה, אם רוצה או לא רוצה. וכל אי הנעימות, הייסורים והצרות שהאדם מרגיש בכל רגע ורגע בקיומו, ועד להרגשות הכלליות הגדולות, שעוברות על העמים ועל האנושות בכלל, כולם המה הכוחות המכוונים אותנו להכיר לאט לאט את המטרה, ולהגיע אליה או בדרך ייסורים, או בדרך תורה, אם נזכה.

מהיכן חשיבותו הרבה של מושג האהבה? מפני שבאהבה האדם משתווה עם הבורא. שאהבתו אלינו היא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ללא הגבלה, ותמידית, ונצחית. ואם האדם מגיע לאותה תכונת אהבה, אז הוא מגיע להשתוות הצורה עימו, "ולדבקה בו" שזאת המטרה. וכדי להגיע לאהבה, צריך האדם לתקן את כל הרצונות שלו. האדם הוא רצון אחד גדול ליהנות, ובתוך מבנה הטבע שלו ישנם תר"ך רצונות. ואם הוא מתקן את כל הרצונות, שהם חלקי אותו רצון גדול, כך שיהיו כדי להשפיע לזולת, להשפיע לבורא, אז מגיע לאהבה השלימה. כי כל הרצונות הם מרכיבי הנשמה, וכשכולם מכונים על מנת להשפיע, אז נקרא שהאדם תיקן את עצמו כולו, והגיע לאהבה החלוטה.

"עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור."

אין אדם יכול סתם לומר "יש לי אהבה שלימה", "אהבה חלוטה", "אהבה נצחית", אלא האהבה היא תוצאה מהתיקון שלו. הרצון לקבל הוא טבע האדם, שיכול להשתנות רק על ידי האור העליון, כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, אם האדם מתעסק באמצעי שנקרא "תורה" (שצריך עוד לברר מהו בדיוק) בצורה הנכונה, שמביא על עצמו את השפעת המאור שבתורה, ה"מחזירו" המתקן אותו "למוטב", להיות "טוב ומיטיב" כמו הבורא, אז הוא מגיע לתכונת האהבה. ולכן כשאומר בעל הסולם שהוא נמצא באהבה חלוטה לזולת, הוא כביכול מעיד על הדרגה בה הוא נמצא, לאחר ש"קיים את התורה כולה", השתמש בכל האמצעי הנקרא שיטת הקבלה, והזמין על עצמו השפעתם של כל תרי"ג האורות, כנגד תרי"ג הכלים, הרצונות שלו. ואז הגיע לתיקון.

אבל הוא מסביר עוד, שאם האדם שאיננו מתוקן, מרגיש את השפעת האהבה עליו ממישהו, היא מקלקלת אותו. כי אם הרצון ליהנות של אדם אינו מתוקן, והוא מרגיש השפעה בלתי מוגבלת אליו, מאדם שממש מוסר את נפשו, ומוכן לעשות למענו הכל. אז כלפי האדם הזה, הוא מפסיק את כל החשבונות. הוא משתמש בו, ומנצל אותו להנאת עצמו בלבד. והיחסים ביניהם לא עוזרים לו, אלא מקלקלים אותו. כי הם לא מעמידים בפניו איזו דרישה מחייבת, להגיע לתיקונים.

והאהבה של האוהב לא מספקת לרצון לקבל של האהוב דוגמה, להיות כמותו. כי האהבה החלוטה היא ללא גבול, ולכן האהוב מיד חושב איך להשתמש בה. ובגלל שהאהבה הזאת היא מחוסרת גבולות, אז גם מצידו אין הגבלות בשימוש. מה שאין כן, אם האהבה היא בגבולות, ובתנאים, האדם מתחיל כבר לעשות חשבון אחר. איך האגו שלו יכול להיות מוגבל, ומדוע לפעמים הוא מקבל אהבה, ולפעמים לא. ובצורה כזאת, הוא יוכל ללמוד איך לבוא למצבים מתוקנים יותר.

"לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה".

והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה, ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, הוא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה, ותוסר הטרדה אז תסתכל בלבבך, ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה. והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתנו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה."

מכאן מובן, שאם אדם נמצא בצורתו המתוקנת, שמשפיע ואוהב לבריות, אסור לו לגלות את יחסו האמיתי כלפיהן. כי בכך הוא מקלקל אותן, ומונע מהן את הדחף להיתקן ולהשתנות. לכן חייב להלביש את אהבתו בהתנהגות חיצונית, המותאמת למידת הדינים, וההגבלות, והחסדים שהבריות צריכות לראות ממנו באותו רגע נתון. ובמשחק המאוזן בין השפעה ודרישה, הגדול בונה את הקטן ומקרב אותו לתיקון, ולאותה תכונת האהבה שישנה בו. שיבואו שניהם לאותה התכונה, ויהיו שני האהובים.

לכן האדם, בהתאם לדרגתו נמצא בהסתר פנים מהבורא, ולא מגלה ממנו את יחסו ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולא את היותו מקור ההשפעה עצמו. כי אז הוא היה נכנס למצב שאין לו מה לעשות. והיה נמצא בעל כורחו בתוך התכונה העליונה "השפעה" ו"אהבה", שהייתה מונעת ממנו לעשות כל פעולה ושינוי. כי בשביל מה ולמה לאדם לעשות, אם העליון הוא משפיע ללא שום גבול וחשבון?

ולשם כך ישנה מערכת העלמות, העולמות שבהם יש הסתרה גם על ההטבה, וגם על הנותן. ובצורה כזאת האדם יכול להתחנך, ובחינוך נכון מהעליון שמטפל בו, להגיע לאט לאט למצב המתוקן. בדומה לדרך שבה אנו מחנכים את ילדינו, שלמרות שאוהבים אותם, גם דורשים מהם, כי מבינים מה לטובתם.

"וכל זה כתבתי להודיעך דעתי הישרה, כי איך אכחד ממך דבר אמת, אבל לא נעלם כלל ממני שדברים הללו אינם מיושבים על לבך דהשתא [על ליבך של עכשיו], והמה יגעים וארוכים לך, ולהג בשר [דיבורים ללא תועלת ומשמעות עבורך].

אבל שמעני ויטב לך כל הימים, כי אין חכם כבעל ניסיון, לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [ברכה של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."

כדי להביא את האדם לגילוי האהבה בונה הבורא, הכוח העליון, יחסים כלפי האדם, שמחולקים לפי חלקי יחס קטנים, ולפי כמות, וזמן. וברגע שהאדם מפסיק בדרכו לתיקון, הוא מיד מרגיש גם נסיגה מצד הבורא. ובהתאם לכך, כשהאדם עושה צעד מצידו, הוא מרגיש גם צעד כנגדו, ממנו. והמשחק הזה הוא מחויב מצד הבורא.

בנוסף, האדם שנמצא בחייו בהסתר כפול בינתיים, איננו מבין איך בנויה כל מערכת היחסים מאור וחושך, מגילוי האהבה וההפך, קרירות האהבה. אבל לאחר מכן, כשמתגלה לאדם כל זה, הוא מבין שעליו לגלות את האהבה החלוטה שלו, דווקא על פני כל העולמות, על פני כל ההסתרות. זאת אומרת, האדם שעולה ממטה למעלה בהשגתו, ובקניית התיקונים ותכונת האהבה, הוא איננו מבטל בכך את העולמות. אלא להפך, על פני כל ההסתרות, ועל פני כל הקושיות, הוא בונה את תכונת האהבה.

כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, יש ארבע דרגות תיקון, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית. וכשאדם מתקן את ה"שגגות" שלו מזמן ההסתר, הוא מגיע לשכר ועונש. כשהוא מתקן את ה"זדונות" שלו מההסתר הכפול, הוא מגיע לאהבה. כלומר, היחסים הטובים נבנים דווקא על פני ההסתרה. והבורא לא מגלה את עצמו, אלא האדם מתקן את עצמו כך, שהוא מכסה את ההסתרה שמצד הבורא. הפער כביכול נשאר, והאדם מדלג מעליו, ומגיע להיות כמו הבורא.

שרטוט 1

אפשר לצייר את זה כך, שבין הבורא לנברא קיים מרחק של חמישה עולמות. מהבורא יש אהבה חלוטה באין סוף, אבל היא מתמעטת ומגיעה להסתר תוך הסתר בעולמנו, במצבו של האדם. והאדם שהולך ומתקן את עצמו, מתקן את ההסתרה. אבל היא לא נעלמת, אלא למרות שהיא נמצאת, האדם כביכול משלים אותה. ויוצא, שכל עולמות ההסתרה, מתוך שהיו קודם חיצוניים, הם נעשים אחר כך פנימיים באדם. הוא כמו קולט אותם בפנים, ונעשה מורכב מהם. והאדם שהיה קודם מאחורי כל העולמות, כעת מכליל אותם בתוכו, ומגיע לבורא.

בתיקונים שלו האדם מנטרל את השפעת העולמות, אבל גם העולמות נמצאים וגם התיקונים נמצאים. הוא רוכש יותר ויותר עביות של הכלים, בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', ובהתאם לכך רוכש את המסך, בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. ואז הוא כביכול מגיע לבורא, מצויד בד' דעביות, ובד' דהתלבשות. בכלי מלא, שלם, שמורכב דווקא מכל אותה ההסתרה שאיננה נעלמת, אלא רק מתקנת על ידו. האדם משתמש בהסתרה, ועל פניה בונה את האהבה.

שרטוט 2

"וז"ס הכתוב: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה וכו' כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו", פי', שכל עוד שלא באו לידיעה הנ"ל, שלגילוי אהבה צריכים, לא יכלו לתקן חטא אביהם, ועל כן אמרו, "האבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהנה". ודו"ק.

אבל אחר שבאו לידיעה הנ"ל, מיד יזכו לתקן חטא אביהם, וכל פגם שימצאו, ידעו כי יחטאו בגילוי אהבה כנ"ל, ועל כן כל יום ויום יהיו בעיניהם כחדשים כבפעם הא', שבשיעור גילוי אהבה של אותו יום, ימשכו האור עד לחוש, ואם ירגישו מיעוט בחוש, הוא מתוך אכילת בוסר של אותו יום, כי לא גילו באותו יום שיעור אהבה כל צרכן. ואכלו טרם גמר בישול, ועל כן נמעט מחושיהם, כי לא שוה כבפעם הא'.

ועיקר הדברים היא הלכתא למשיחא [המשיח יבאר את עיקר הדברים]: אבל נוהגים גם בעוה"ז, כי באימוץ הלב, לגלות אהבה בינו לבוראו ית', הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך","

האהבה מתגלית רק בסוף הדרך. האדם נמצא בעולם הזה, עולם העשיה, ועולה לעולם יצירה, לבריאה, לאצילות, לא"ק, עד שמגיע לאין סוף, ורק באין סוף, בפגישה, בתיקון השלם של כל תכונותיו לקראת הבורא, מתגלה האהבה ממש. אבל גם בשלבים קודמים, שבהם האדם משתדל בכל כוחו להתקרב ולחוש מה זו אהבה, להרגיש אותה איכשהו, ולנסות להידמות למה שהוא חושב שזאת אהבה. גם במאמצים האלו, קורה שמתגלה לו מידת אהבה מצד הבורא, כהארה, כהשפעה מיוחדת מהבורא אליו. ואלו מצבים מבורכים מאוד.

שרטוט 3

"וברבות הזכרון מגופא דעובדא [מעצם המעשה], יתרבה החשק והגעגועים, "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח" [רוח מושך רוח ומביא רוח], וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה, ומתרבה על ידי החשק, ועולה במעשים טובים, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שז"ס "הנה זה בא ושכרו אתו ופעולתו לפניו".

הארכתי בזה, אע"פ ששכל קצר הוא בלימוד, אבל לקנות השכל הזה עד שיהיה נבלע באיברים, הוא ארוך מאד, אבל הוא הוא כל בחי' אתערותא דלתתא [בחינת התעוררות שמלמטה], שבערך שיעור קנינו תלוי מהירות התיקון בעת התיקונים, וערך גודל פריה ורביה אחר גמר התיקון, במהלך העבודה על צד הנרצה."

כאשר מגיעים לגמר התיקון, לא מוחקים את כל השלבים שעברנו, אלא להפך, כל השלבים האלו מתחילים להיות בולטים ביותר. הם מבוארים אז, כי הנברא מגלה את כל האהבה שהייתה מצד הבורא מלכתחילה. שבמידה בה הוא קונה את תכונת האהבה, הוא מגלה מה יחס הבורא אליו, לפי הכלל "כל הפוסל במומו פוסל". ולהפך, ככל שהאדם מתוקן יותר, הוא מגלה את היחס הנכון של הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה, השתוות התכונות. זאת אומרת, רק מתוך תכונותיו שלו, האדם מגלה מהי ההשפעה אליו.

ולכן כל הצעדים, כל הקושיות, כל המצבים הקשים ביותר, שהאנושות עברה משך ההיסטוריה בכל רמות הקיום, והיו מורגשים כגרועים ממוות, אנחנו מקבצים בסוף. ומרגישים עד כמה בכל אלו, היה רק לימוד של אהבה.

"ואין להרהר אחר דברי, שא"כ "גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא" [גר בארץ ואזרח בשמי השמיים], כי מדת האהבה היא רצונית, שבלב תלויה, ואינה שכליית, וא"כ איך יתכן להציגה בראש כל המדרגות השכליית כאשר הארכתי.

אבל כל הטועם ורואה, כי טוב ה', הוא עד ראיה בכל הדברים הללו, כי בדביקות הבורא ית' קא עסקינן [אנו עוסקים], שיחודו ית' כולל כל ההבחנות שבעולם, מ"מ בלי ספק אין ביחודו העצמי שום גשם, ועכ"פ שום פסיעה מלבר מעצם שכלי [מחוץ לעצמות שכלית], וע"כ כל הזוכה להדבק בו ית', מתחכם, מפני שדבוק בשכל פשוט, ובשעת הדביקות, העובד דבוק בנעבד ית', בתוקף גילוי רצונו ואהבתו בלבד. אבל אצלו ית' הרצון והשכל והידיעה ביחוד פשוט, בלי שום הבדל בצורה: כחוקי הגשמיים: וזה פשוט. ואשר ע"כ השגת גילוי אהבתו ית' זו, זו היא ברכת השכל. וד"ל."

ברוחניות הרגש והשכל עובדים יחד. במידה שבה אדם מרגיש את הדבר, הרגשתו מזמינה לו את הכל, כדי לחקור לתוך מה שהוא מרגיש, ולהבין הנסיבות. ואף פעם לא תהיה לו הרגשה, שלא יידע מהי, מה סיבתה, איך וממה היא מורכבת. כי ההשגה בכלים של האדם ממטה למעלה, לפי השתוות הכלים לתכונות שהוא משיג, היא עבודה שכלית. שבהקדם הרצון, שהאדם מרכיב את המ"ן שלו, את הרצונות שלו, מבין לקראת מה הוא הולך, מה הוא דורש, ולמה הוא מצפה, שכל אלו הם בניית הכלים. ולאחר שבונה את הכלי, אז הוא מתחיל לגלות בכלי את הרגש, המילוי, ואת ממלא הכלי, הבורא.

ולא כמו מצבנו בעולם שלנו, שהשכל מכבה את הרגש, והרגש לא נותן לשכל להתפתח ולפעול, ברוחניות קורה ההפך, "אין שמחה כהתרת הספקות". שקודם ישנו ספק, היינו הבדל בין הנברא לבורא, וכשמגיעים לפיתרון הנכון, מגיעים לדבקות על פני כל הקושיות, וההפרשים, וההבדלים, שהיו ביניהם. שאין מוחקים את העביות שהייתה ביניהם, אלא מבינים מדוע העביות קיימת, ועל פני העביות מתגלה הרגשת האהבה. ודווקא ההבנה היא שמביאה את ההרגשה, ומוסיפה לה, והיא שמציתה את כל הרגש.

בעולם שלנו, מפני שהכלים הם אגואיסטיים, המילוי בא ומכבה את הרצון, ויוצא שהרגש והשכל מנוגדים זה לזה. אבל ברוחניות, האור שבא וממלא את הכלי, איננו מכבה את הכלי, אלא להפך, הוא מאיר בכלי, ובכלי הוא נעשה עוד יותר גדול. כי אלמלא הכלי שהיה מתעורר לקראת האור, היה האור מאיר במידת נפש דנפש, נפישה בלבד. ואילו בכלי המתוקן הוא מגיע לנרנח"י, לאור היחידה הגדול, מתוך שהכלי מבין את כל הסיבות לגילוי האור, ובעצמו עושה את כל העבודה, איך לגלות אותו. שכל העבודה הזאת היא עבודה שכלית נטו, כדברי הכתוב "הכל במחשבה יתבררו". ויוצא, שהכל מכפיל את הרגש, והולכים יחד. וזו נקראת "ברכת השכל".

"ובא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא) [ואפילו שלם בהתעוררות שמלמעלה]ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם ע"ה שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה "בברכה שבעתידות שלו", ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן, מיגיעה בתורה, וחיפוש. ואדרבה אין לך מתיגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כ"כ לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין, ומתגדלים, בכל יום ויום עד שמשתלמת האהבה בבחי' "אהבה חלוטה", שזה מעוררו ומביאהו אח"כ לכפול שלימותו, בבחי' אתערותא דלתתא [בבחינת התעוררות שמלמטה]וד"ל."

אפשר להגיע לאהבה, רק אם אדם מתקן את אהבת עצמו. כי אלו שתי אהבות מנוגדות, שמכבות זו את זו. אותה התכונה, ההארה שנקראת "אהבה", יכולה להתגלות רק במידה בה אדם עושה צמצום, ורוכש מסך, אור חוזר, כוונת ההשפעה, תיקון הכלי שלו. ועד כמה שיש בכלי המתוקן יותר עביות, וכנגדה יותר כוונה על מנת להשפיע, כך מתגלה שם האהבה.

הרגשת האהבה ממישהו, והרגשת האהבה העצמית אינן יכולות לחיות יחד. כי זו מכבה את זו. ברגע שהאדם אוהב את עצמו, הוא חושב איך לנצל את הזולת. הוא לא מרגיש את אהבתו, אלא בודק כמה יוכל לנצל אותה. זאת אומרת, הוא איננו נכלל באותו רגש של אהבה, אלא נכלל במילוי עצמו בלבד. ובמקרה כזה, המילוי העצמי יכול להיות רק נפישה, נפש דנפש, שמספיק לצורך קיום הכלי. עד שיתחיל לתקן את עצמו.

מה שאין כן, אם הנברא לומד מהי תכונת האהבה עצמה. לא איך לנצל אותה להנאתו, אלא איך לרכוש אותה, ורוכש אותה. אז בתוכה הוא מגלה, לא את עצמו, והתענוג של עצמו, שבמירבו הוא נפישה קטנה בלבד, אלא מגלה את הבורא, ואת תכונת הבורא. וכשנכלל באותה ההרגשה, הוא מעלה את עצמו מדרגת הנברא לדרגת הבורא, ובכך מוצא את התענוג, והמילוי, האמיתי והנצחי.

"ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא [הצדקה לעני], שמשובח מאוד בזוהר ותיקונים ובחז"ל: אשר אבר אחד נמצא באדם, שאסור לעבוד עמו ח"ו ואפילו אם מצוייר עוד באדם "איזה רצון דק" לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים, ונקרא "מסכנא" [עני], שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם, היא שאחרים עובדים בעדו, ומרחמים עליו, וז"ס "כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", שבהיות האבר סמוך על שולחן אחרים, אין לו יותר מקיום נפשו בלבד והבן.

ומ"מ מחשיב הקב"ה כאלו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין [מוציאים פירות ומתרבים]ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים ע"י עבודה של אברים אחרים וד"ל.

וז"ס "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וכו', והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה ע"כ [בהכרח]היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסר לו העבודה.

וז"א: "הבט נא השמימה", ויחד עם זה הובטח בברכת הזרע, והמה כמו "ב' הפכים בנושא אחד"" לאברהם אבינו ניתנת ברכת הזרע, ויחד עם זאת, צריך להמית את מידת יצחק. ואיך יכולים להתקיים שני אלו? אם הרצון לקבל בנוי כדי ליהנות, והתיקון שלו הוא כדי להשפיע. אז איך יהיה אפשר להשתמש ברצון לקבל למילוי, לקבלת התענוג, וגם להשפעה? שהרי שני אלו סותרים זה את זה. זאת אומרת, הרצון לקבל והרצון להשפיע, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, בורא ונברא, הפוכים בטבעם. ואיך אפשר שיהיו שווים? הניגודיות שבקושיה הזאת, איננה נפתרת בחיים הרגילים ברמתנו הנוכחית. אלא רק ברוחניות, בקו האמצעי שבונים מעל שני הקווים המנוגדים.

"כי כל זרעו לברכה, על כרחך מאבר זה באים, וא"כ כשאינו עובד, איך ימצא זרע, וז"ע "והאמין בה'", דהיינו, שקיבל "ב' קבלות אלו, כמו שהם", הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע, וכיצד קיבלם? ע"ז מסיים [מתרץ]"ויחשבה לו צדקה", דהיינו, כצורת "הצדקה", לעיני [לעני] המתפרנס מעבודות אחרים."

הרצון לקבל לא צריך לקבל יותר מהנחוץ לקיומו. ואם האדם בעולם הזה מבין שרק הנחיצות, רק מידת ההכרחיות שלו, צריכה להדאיג אותו, היינו שידאיג אותו רק להתקיים כדי להגיע להשפעה, ואת כל היתר הוא יחבר להשפעה ממנו. אז כשימצא במידת הנחיצות הזו, לא משנה כמה יקבל לקיום עצמו ההכרחי, כל מה שיקבל ייקרא "מסכנא". שאינו עובד למען עצמו, אלא עובד ממה שמגיע לו, כדי שעל זה יוקם כל הבניין של השפעה.

"וז"ע ב' המימרות בחז"ל: מר סבר [אחד סבר]שהקב"ה יעשה עמו צדקה, שיקיימיהו ויחיהו בלי עבודה, ומר סבר [והשני סבר]שאברהם יעשה עם הקב"ה צדקה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי טרם התיקון נמצא אותו אבר בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים היא ואז נחשב נתינת הצדקה לעליון. ודו"ק כי אמיתי הוא.

יהודה"

רק בגמר התיקון מתגלה עד כמה העביות שבאדם, ההסתרה על השפעת הבורא ואף על הבורא עצמו, הדינים שמתגלים בעביות שלו, הם כולם אותה ההתנגדות, שאם הנברא שומר עליה, ולא מנטרל אותה, אלא מחשיב אותה כקו שמאל, כדינים, ועליהם רוכש את תכונת האהבה, ולכל העביות שלו כשלעצמה מתייחס רק כ"מסכנא". אז על העביות הזאת הוא בונה את בניין ההשפעה. שדווקא עליה מתגלים כל האורות דרנח"י, מתגלה כל תכונת האהבה שבאה אליו מהבורא, ומגיעה עכשיו גם בחזרה ממנו לבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree