אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 3 - שנת 1920 / שיחה 2, 02.11.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 02.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ'

"ונחזור לענינינו, שז"ס "פר" "פרד" "פרדס", שזה סדרם וצירופם, מעילא לתתא ודו"ק."

התהליך מתפתח כך, שהאדם איננו נכנס באחת לכולו, אלא נכנס בצעדים קטנים, "פר", "פרד", "פרדס". "ועתה תבין ענין ארבעה חכמים אלו שנכנסו לפרדס," אין מדובר בארבעה חכמים, ארבעה בני אדם, אלא האדם הוא עולם קטן, וכל הארבעה נמצאים בכל אחד. בדרך למטרת הבריאה כל אדם עובר את אותם המצבים. והאדם שמגיע לדרגת התפתחות מסוימת, עובר את המצבים של פר, פרד, פרדס. או מתלבש בארבעת המצבים הללו, שמסביר בעל הסולם, שהם אותם החכמים עליהם מדובר בגמרא.

"דהיינו, פנים הד' הנקרא "סוד", כי לתחתון יש בו מן העליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים כלולים בפנים הד', וסודם, ימין ושמאל, פנים ואחור."

אלה ארבעה צעדים בהתפתחות אותו הפרצוף, היינו אדם אחד. שפנים האחרונים, פנים הד' שנקרא סוד, כולל את כל הפשט, רמז, דרש, שהאדם עבר לפני כן. כי כל דרגה עליונה כוללת את כל הדרגות התחתונות ומתבססת עליהן, כך שכל המצבים והתכונות הקודמים כלולים בה. ודווקא בהצטברות הנכונה ביניהן, התכונות הללו בכל פעם בונות את המדרגה העליונה יותר, וכך מתקדמים.

האדם שעולה למדרגה הבאה איננו שוכח, ולא נעלמות ממנו כל הדרגות הקודמות. להפך, כל הדרגות הקודמות נותנות לו את עמקות ההבנה, בדרגה העליונה יותר. כי כל הדרגות, כל הרמות, כל המדרגות הן דומות. הן תמיד עשר ספירות, וזהו תמיד אותו עולם אין סוף שהולך ומתברר עוד ועוד על ידי הוספת העביות, היינו על ידי עמקות ההשגה בו.

"כי ב' פנים הראשונים הם ימין ושמאל דהיינו, "פר" (וז"ס שאמר על גב מעלה בהר הבית [על גב מדרגה בהר הבית] : "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום")" שחכמי ישראל פחותים ממני. "והם בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים "פר".

וב' פנים אחרונים הם פו"א, והוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ויפה אמרו: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות"." רבי עקיבא נכנס בפנים, היה לו אור הפנים, ולפי מצבו הזה, היה היחס אליו. זאת אומרת, האדם שנמצא בפנים, יכול לדרוש, לפתור, ולהבין "תילי תילים של הלכות".

""ואחור" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו חז"ל: "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", כי תרבות רעה היא." האדם שנכנס באחר, שהיא דרגה גבוהה עוד יותר מפנים, ולכן פחות מבוררת, "יצא לתרבות רעה", שלא היה יכול להתגבר על מצבו. וצריך להבין כלפי מה נקרא "יצא לתרבות רעה", היות שמדובר בארבע דרגות התפתחות האדם, והן כולן נמצאות בקדושה.

"וכל מה שנאמר עליהם, הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה," כך סיים את המדרגה כל אחד בדרגתו, במצבו, זאת אומרת, ימין ושמאל ואחור. למעט רבי עקיבא שהוא פנים. "כל זה נאמר באותו הדור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כולם היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול [כנודע לפירוש סוד הגלגול] . אלא אחר, ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, לכן אמר, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא.

נכון שגם הגמ' מתקשה, איך למד רבי מאיר תורה אצל אחר, ואמרו "רמון מצא תוכו אכל קליפתו (אחר) זרק". ויש אומרים שגם הקליפה תיקן, בסוד, העלת עשן על קברו. וד"ל.

בזה תבין המימרא של אלישע בן אבויה: "הלומד ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר חדש". דהיינו, נשמת רבי עקיבא. והלומד זקן למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר מחוק". אמר על עצמו. וז"ע אזהרתו לרבי מאיר. "עד כאן תחום שבת". שהבין ושיער בפסיעותיו של סוסו, כי לא ירד מסוסו לעולם.

וז"ע "פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן [אין אש של גיהנום שולטת בהם] , ומלאים מצוות כרמון", ומביא ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור, וכו' ריקנין שבך מליאין מצוות כרמון על אחת כמה וכמה. ואתיא כמ"ד [והולכת כמי שאמר] שהקליפה גם נתקנת."

ישנם מצבים שאי אפשר לתקן במקום את מה שמבררים, אלא משאירים אותם לעתיד לבוא. ובחלק שלא תיקנו באותה הדרגה, נקראים כביכול "פושעים", שזה חלק באדם שפושע. מכל מקום, הבירור נעשה, ורק התיקון יהיה במצב העתיד לבוא.

"ודע, שרבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, גם הם מנשמות פ"ר [פשט, רמז] . כמו בן עזאי ובן זומא," מימין ומשמאל, "אלא בן עזאי ובן זומא היו בדורו של רבי עקיבא והיו תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף." תלמידי רבי עקיבא. "אבל רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו. וז"ס שבמקום רבי אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט), שעשו ע"ג תנורו של עכנאי [נחש, תנור העשוי חוליות חוליות כמו כריכות של נחש] , כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו, פנים הג' כחול שוויהו בין חוליא א' שהוא פ"ב, ובין חוליא ב' שהוא פ"ד, וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים [ותלכנה שתיהן יחדיו] . ור' טרפון ור' יהושע כחדא [כאחד] , הם תלמידיו של רבי אליעזר הגדול, ורבי עקיבא כמו נכלל ביניהם, כי יום טוב שני לגבי יום טוב ראשון כחול שוינהו רבנן [כיום חול השוויהו חכמים] , כי "הדרוש" לגבי "רמז", כשרגא בטיהרא [כנר בצהריים] ."

מדובר בהשלמת המדרגות, וכל חכם וחכם איננו אישיות בפני עצמה, אלא הוא מסמן תכונה, שבינתיים אי אפשר לתקן את התכונה המקורית, במידת התיקון שנמצא באצילות. וכך למשל, בתיקון שנקרא ברית מילה, לא מתקנים את הקומה השלמה, אלא עושים את המילה עצמה, ופריה, ועטיפת דמה. ומה שנשאר מתקנים, היינו מצרפים לקדושה, רק לאחר מכן. ומסביר לנו בעל הסולם מה אפשר לצרף במדרגה, בימין ושמאל, פנים ואחור שלה, במה עכשיו אפשר להשתמש בה, במה להחליף את המדרגה עצמה, לעומת איך שתיראה בגמר התיקון.

"אבל חכמי דורו, טמאו כל אלו הטהרות, ושרפו אותן, ורבי אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול היה רבי יהושע וכותלי בה"מ [וקירות בית המקדש] יוכיחו," ישנו סיפור ידוע בתלמוד, על המחלוקת בין רבי אלעזר הגדול ובין רבי יהושע. שרבי יהושע אמר "אם אינני צודק יפלו הקירות", והקירות לא נפלו. "והתחילו ליפול מפני כבודו של רבי אליעזר ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. וזו הוכחה גמורה, שאין עוד שום ספק שטהור הוא.

אבל החכמים נטלו רבי יהושע באנפי נפשי' [בפני עצמו] , ולא רצו לפסוק הלכה כרבי אליעזר רבו, עד שירדה בת קול, בבחינת רבי יהושע דתלמידו ממש היה, אבל רבי יהושע לא התחבר למקומו, ואמר אין משגיחין בבת קול, "לא בשמים היא" וכו'," "פסק הלכה" הוא ההליכה בקו האמצעי שניתנה רק לאדם, ורק הוא נמצא בה בבחירה החופשית, ובעשיית הצעדים שלו.

"ואז ברכוהו חכמים, כי התבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות רבי אליעזר הגדול. ורבי עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו. כי מתו כ"ד אלף תלמידיו בימי הספירה [ספירת העומר] , ולקה העולם שליש בזיתים וכו'. ע"ש."

מדובר על המצב שכנגד תקופת חורבן בית המקדש. אבל מדובר בדרגות התיקון, שחלק מהם היו בהכנה כדי לגמור שבירת הכלים, וחלק מהם מדובר, אז איך מתקנים כנגד זה אותם המדרגות, בעליה ממטה למעלה. ומדובר בהגבלה, באיזה חכם, זאת אומרת באיזה מדרגה השלימה מחליפים איזה מדרגה בינתיים, שחייבת להיות רק בהגבלת הצמצום ב', כרגיל מכל התנאים שלנו.

"אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה הוא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחורים. משל למה הדבר דומה: בבית אחד מונחים זיתים מרים, לא יצלחו לכל [לכלום] ; ובבית שני מונחת קורת בית הבד, לא תוכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה ע"ג הזיתים, ויצא לו רכוש גדול של שמן."

אי אפשר להשתמש באחוריים כולם, אלא צריכים לעשות פעולה נכונה, ולהבדיל מהם כביכול רק את הפנים דאחוריים, זאת אומרת, כל האחוריים שיכולים להצטרף למדרגה. ומי שיודע לחבר את זה נכון, זוכה ל"רכוש גדול", להעביר הארת חוכמה באצילות.

"נמצא שהשמן הטוב המתגלה, הוא פנים, והקורה היא אחורים, ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלכים אחר גמר מלאכתם.

והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו [בעולמות נמוכים ממנו] , אבל בשרשם נראו שניהם בבת אחת כמו אדם שבא פתאום לבית הבד, ורואה קורת בית הבד ותחתיו קופה גדולה של זיתים, ושמן שופע מהם בהרוחה, כי בשורש נראה הכל בב"א, ולכן נקרא זה "אחר" וזה "טרפון, זה "קורה" וזה "שמן" השופע מיד על ידה, וז"ע שיצא לתרבות רעה, כי לאחר שהתגלה החפץ, שהוא נשמת רבי טרפון, נשארה נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם. וזה צירוף אות "סוד": ס' היא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר. ד' היא ר"ת של דרוש, נשמת ר"ע, כי הם הפועלים. ו' שבאמצע הוא רבי טרפון.

יהודה ליב"

באופן עקרוני האגרת כולה עוסקת בתיקונים שנעשים עד גמר התיקון, בכל אותם התנאים שאצילות מצרפת לעצמה את כל הכלים שנמצאים למטה מפרסא. באילו תנאים ניתן לצרף אותם, ולא שמצרפים את הכלים רק ממטה מפרסא למעלה מפרסא, זאת אומרת, באח"פ דעליה. אלא יש גם חגים, שבתות, מועדים, מצבים אישיים של נשמות, שיכולות לקבל התעוררויות, ועליות, בהתערותא דלעילא, כדי לברר כלים נוספים.

יש את הארת השבת שבאה כתוצאה מההכנה של המדרגות הקודמות, מה שנקרא "שבוע ימים". והמחזוריות הזאת מאפשרת לאדם לברר, ולהמשיך בעבודתו לשבוע הבא. זאת אומרת, "אלפיים אמה סוסו" שיוצאים מאצילות, מהקדושה, וממשיך ואומר לשני "עד כאן אתה רשאי לצאת ולא יותר", אלה הגבולות שמהן והלאה אפשר לתקן לאחר מכן, באח"פ דעליה.

בסגנון הסיפור שבאגרת, רוצה בעל הסולם לברר, מהן כל הפעולות שמבררים עד גמר התיקון, לעומת העביות, האחוריים האמיתיים, בכל דרגות העביות, א', ב', ג', ד', ימין ושמאל, פנים ואחוריים.

מהי הכניסה לפרדס?

הכניסה לפרדס היא הבירור של כל פירות עבודת האדם, בכל ד' דרגות העביות שלו, עד כמה שניתן לברר לפני גמר התיקון. לא מדובר בזיווג השלם, המלא, על כל האחוריים "רב פעלים מקבציאל", אלא רק באותם הכלים שאדם יכול לברר. ההשגה של אדם, התוספת מצדו, העצמאות שלו, באות מתוך עבודת הבירור. שזו מוסיפה לו כלים, שאיננו יכול לקבל בצורה ישירה מהבורא, אלא רק על ידי כך שהוא מברר בעצמו.

ויוצא שהצורך לא היה לשבור, על מנת שהאדם יתקן. אלא בעבודת התיקון האדם מברר את הגבולות בין כל האחוריים, והפנים דאחוריים, עד כמה בכל מדרגה ומדרגה, אפשר לתקן, ולצרף לקו האמצעי את כל ארבע דרגות העביות. מתוך העבודה הזאת, באה ידיעת פעולות הבורא, וידיעת חומר הנברא. מתוכה באה ההשכלה הגבוהה, שהאדם נעשה "חכם", היינו מבין מה נקרא "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו", שאותה צריכים להשיג, ומהשגתה מתפתחת בנו האהבה, ונמצאים בהשתוות הצורה לבורא.

לכן הבירור הוא העיקר, והגישה אליו. אבל הבירור עצמו הוא שמוליד כלים חדשים. ולא שלאחר הבירור האדם יודע מה היה לפניו. זו איננה ידיעה של "מה שהיה", אלא זו קניית כלים חדשים לגמרי, שלא היו קודם לכן, והאדם יוצר אותם.

ולכן הדברים האלה הם מרכז המציאות, כי לשמם נעשה הכל - בניית החומר, כניסת תכונות הבינה לתוך החומר, לתוך המלכות, השבירה, הערבוביה בין התכונות, בריאת האדם, שבירת האדם, ושיתעסק בבירורים הללו. הכל הוכן, העולם והאדם, ועכשיו יש מציאות שהעולם שבור, והאדם שבור, ואותה אפשר לברר על ידי הנקודה שבלב. זאת אומרת, הנקודה שבלב היא לבדה באה מהבורא, וכל היתר נועד כדי שמהנקודה יתפתח, ויצמח על פניה, כלי חדש שלא היה קודם, ושלא יכול להיות, אלא רק מתוך היגיעה, ובירור היגיעה.

החכמים הללו בחלקם מדברים על גמר התיקון. שכל המחלוקות והבעיות שבגמרא והתלמוד, דוגמת המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, כולן עוסקות בגבול שהאדם צריך לברר, בשליש אמצעי דתפארת, בקליפת נוגה. שעיקר הבירור הוא, מהו הגבול המירבי שהאדם מסוגל לצרף לעל מנת להשפיע. ומבירור הגבול הזה האדם בונה את הכלי שלו. לכן על הכלי הזה מדברות כל ההלכות, זאת אומרת, ה"הליכה" לקראת הכלי המתוקן.

כאשר אדם מברר את הגבול הזה, לא משנה אם נשאר לו ל"ב האבן, ואגו ענק שלא הפך על מנת להשפיע. לא משנה אם עשה או לא עשה. אלא העיקר שבירר את הגבול בדיוק, כי על הבירור הזה הוא בונה כלי חדש. ודאי שלאדם אין שום כוח להתגבר, ולבנות משהו מעצמו, אלא היגיעה שהוא נותן כדי לברר, נותנת לו תכונה חדשה, שהיא הדבר היחיד שלא בא מהבורא. ועל שם התכונה הזאת הוא נקרא "אדם", ועצמאי. כי היא עומדת כנגד הבורא, בדומה לו, בקומה שווה עימו, בהשתוות הצורה איתו.

ומכאן שגם עניין "יצא לתרבות רעה", אין הדבר כפשוטו. שהרי גם רבי עקיבא, אמנם שבא מהפנים, מתו עשרים וארבע אלף מתלמידיו. אלא העיקרון הוא סביב אותו הבירור בשליש אמצעי דתפארת. ולכן כאשר האנשים מתחילים סתם להתעסק בסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", אין לזה משמעות. כי הם אינם מבינים במה מדובר, ומשחקים כאילו מבינים, שאסור להיכנס לפרדס, לסוד, כי אם נכנסים נפגעים.

מהו הבירור מתחת למחסום?

האדם שנמצא למטה מהמחסום צריך לברר את ייחודו של הבורא במצבי ההסתרה, הסתר כפול, והסתר אחד. וכל הבירור הוא, ש"אין עוד מלבדו" בכל המצבים שאדם עובר, למרות שאין זה מגולה כלפיו. בכל שלב וצעד ההכרח שהבירור יהיה "אם אין אני לי מי לי" לפני העשיה, ו"אין עוד מלבדו" לאחר העשיה. אלא אם בבירור אדם איננו שייך לקבוצה, לא יתכן שהוא יהיה בבירור. כי הבירור הוא בהשתייכות לתכונת ההשפעה, עד כמה שמבין שזו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא, ושרוצה להצטרף אליה, ושתהיה תכונתו.

יוצא שכל בירור, אפילו הקטן ביותר, חייב לכלול בתוכו את כל הסיבות, כדי שיהיה נכון. ולא יתכן שהאדם בוחר רק חלקים כלשהם, ואותם מברר. אלא בכל נקודה שמתבררת בכל צעד, הכרח שיהיו "ישראל, אוריתא, קודשא בריך הוא חד הוא". לכן אם אדם איננו כולל את עצמו, את הקבוצה, את הדרך, את הספרים שמתוכם הוא מקבל כוח, ואת המטרה שבה הוא והבורא נמצאים בדבקות, היינו באותה התכונה, באותה המחשבה, באותו המצב, כפי מידת הבנתו, זה לא נקרא בירור. אלא מהו הבירור? האדם מברר את המציאות של רצונו הנוכחי, במידה שיכול ורוצה לתאר אותה, נמצאת לאחר הבירור בגמר התיקון. שהבירור כולל: מי אני, לאן אני, על ידי מה אגיע למטרה, מה אני רוצה שתהיה המטרה. בירור הוא המידה שבה אדם מתאר לעצמו נכון את הדבקות בבורא. והמצב הזה כולל את כל מה שנמצא כרגע בעולמו - אני, וכל מה שיש בי וסביבי במצבי העכשווי, אדם משייך לאין סוף. והמצב שבו הוא רוצה שעולמו יהיה מסודר והוא יימצא בו, נקרא "בירור".

לכן עליו לברר מאילו דברים ברצונו להפטר, אילו דברים רצוי שיהיו לו, באיזו צורה עליו להשתמש בקבוצה ובספרים, באיזו צורה להדבק בבורא, מהו ומיהו הבורא. באופן שהמצב אותו הוא מתאר יכלול את כל עולמו, מבלי שישכח דבר, ויסדר אותו כאילו זה מצב גמר התיקון, אין סוף. מי ששוכח, או שאיננו רוצה לתאר בצורה כזאת את המצב שקורה לו בכל רגע, מחמיץ את ההזדמנויות. ומי שיכולה להזכיר לו זו רק הקבוצה. כי האדם שוכח מחמת העביות שלאט לאט גוברת בו, והיות שאינו יכול למדוד ולראות את התגברותה, הוא נמצא מתרחק ממצבו הקודם, ונעלמים המקיפים (אמנם שאין לו מקיפים ממש). לכן הוא חייב זכירה מן החוץ, מהסביבה.

עד כמה שאדם משקיע בסביבה, בקבוצה, זאת אומרת, מעלה אותה מעל עצמו בחשיבות, אז במידה שהיא חשובה לו, בכוחה להשפיע עליו, והוא יכול לקבל ממנה התעוררות. הקבוצה מצידה לא צריכה לעשות שום פעולה, יש בה חשיבות, כי כוח הבורא נמצא בה. ואם האדם מכניע את עצמו, ומשקיע בה כוחות רבים, ומוכן לכל, העיקר לקבל ממנה התעוררות, וכל כוחות העזר, אז הוא מקבל.

אבל אדם שלא השקיע את עצמו, אין מה שיעזור לו, מלבד תפילת חברים מיוחדת, כמו תפילה על החולה. כי אדם שאיננו משקיע, הוא כמו גוף זר, כמו גוף חולה כלפי החברה. ויכולה להינתן לו עזרה, אבל זו פעולה מיוחדת שבאה במכוון מצד החברים. ולאחר מכן יהיה עליו לשלם עליה, ולהשלים את מה שקיבל, שלא מגיע לו. כי בכל מקרה אדם חייב לתת יגיעה. או לפני כן, בחשיבות, בהתחברות, ובהכנעה כלפי החברה. או לאחר מכן, אבל אז המצב אחר, לגריעות.

לכן אדם שמארגן בתוכו את העבודה עם הסביבה בצורה נכונה, על דרך שמסביר בעל הסולם במאמר החירות, מתקדם מהר, וחוסך זמן וכוח, ולא מגיע לאותם מצבים בלתי רצויים, שנזקק לפעולות מיוחדות שהחברה תספק לו. אלא מחובתו של אדם להשקיע כך, שבהתאם להשקעה שלו תמיד יהיו לו כוחות עזר מהקבוצה מן המוכן, שהם הרווח שלו. כי אם הוא משקיע מתוך רצון לקבל את כוח ההשפעה מהקבוצה, כדי להוסיף ולהתקדם יותר להשפעה, לחברה לא חסרים אותם כוחות. ואז מתגלה כוח הבורא, כוח ההשפעה, שנמצא בכל התהליך הזה.

והעיקר הוא למדוד בקביעות שלא תהיה התרופפות, ועייפות, ואכזבה. אלא שבכל רגע ההתפעלות תהיה יותר מהקודמת. היא לא יכולה להיות אותו הדבר, כי מצב כזה הוא נסיגה, ואין להסכים עימו. אלא ההתקפה חייבת להיות בלתי פוסקת, כי בלעדיה לא מצליחים.

חזרה לראש הדף
Site location tree