אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 4 - שנת 1920 / שיחה 1, 08.12.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 08.12.05

"פרי חכם - אגרות", דף קע"ה

תקציר: באגרת נפלאה מתייחס בעל הסולם למצבו הרוחני של התלמיד, מפנה אותו לשלושה קטעים בספר הזוהר ומסביר ארוכות כיצד עליו לגשת ללימוד הזוהר ומה עליו להוציא מן הכתבים. בחלק השני של האגרת כותב בעל הסולם כי מקובלים מוסרים זה אל זה את סודות חוכמת האמת באופן מיוחד "פה אל פה" לכן האדם שעוד לא תיקן עצמו כראוי אינו מסוגל לקבל את דבריהם.

"אהבת נפשי", אתה אחד בדורך, כותב בעל הסולם לתלמיד ולבסוף מכוון אותו כי עיקר הקושי בזמן ההסתר היא במציאת רזי תורה וטעמי וסודות המצוות.

"ב"ה אור ליום ט"ו מר-חשון בפר"ת

לכבוד

ידי"נ ... שליט"א

... ... ...

אמנם באשר שרואה אני קושי הפשיטות שעליך, שאתה מתבייש לדבר בפשיטות, וכל עסקי עמך, הן פא"פ [פעם אחר פעם] והן במכתבים לא פעלתי ברוחך כלום, כי זה דרך רוב בני אדם בענינים האלו, שבכל אבר שחוטאים בהם, או מנהגם עמו כמנהג הבהמה [או מוליכם עימו כמוליך הבהמה] , בהשתוות, יבושו עמו כבושת גנב, ויכסו אותו בז' כיסויים. כמו אבר המילה וחלק אחוריים וכדומה, מהאברים העושים שוה כמעשה הבהמה."

כל דבר שהאדם מתבייש בו, הוא בהכרח מסתיר. שהרי הבושה באופן טבעי מגלה מקומות, רצונות, ומעשים, שאינם יאים לדרגתו. ואם הוא נקרא "אדם", אזי את חלק הבהמה שבו הוא מסתיר. ותלוי איך הוא שופט את עצמו בנקודה הזאת, במה הוא אדם, ובמה הוא בהמה. לכן כל העבודה של אדם לקראת הבורא היא בגילוי והסתרה, כמו הגילוי וההסתרה מצד הבורא. שהבורא רוצה לגלות את עצמו, אבל מלכתחילה הוא מסתיר את עצמו לחלוטין. ורק במידת יכולתו של האדם לקבל הסתרה על עצמו, על הרצון לקבל שלו, באותה המידה הוא מתחיל לקבל כוח לגלות את הבורא. ואז הבורא מוריד מעצמו את ההסתרות, ומשתתף בגילוי.

יוצא, שתמיד יש 100% המסך הכולל של הבורא ושל נברא, להסתיר ביניהם את הטבע המקורי, שהוא הרצון לקבל, והרצון להשפיע. אלא רק במידה שמשתווים, מתגלים זה כלפי זה. שחלק "האדם" נקרא החלק השווה לבורא, וכשמתחיל להתגלות כלפי הבורא, האדם מתגאה בכך, "ויגבה ליבו בדרכי ה'". שבחלק הזה נעשים שניהם שווים, ומגולים האחד לשני. ואחרת אין הבורא מרשה לעצמו להתגלות כלפי הבהמיות של האדם, ואין האדם רוצה לגלות את בהמיותו כלפי הבורא, ולכן מסתיר את עצמו. כך היא העבודה.

כנגד מהשורש הרוחני הזה, אותו מנהג טבעי קיים בעולם הזה, שהאדם הוא הבריה היחידה שמתביישת. הבושה היא תוצאה מחטא אדם הראשון, מפני שהבורא גילה לו את הרע שבו, הגרוע יותר מן הבהמה. שקודם לכן האדם היה מלאך, זאת אומרת, מקיים את פקודות הטבע כמו חיות ובהמות, וכמו כל יתר היצורים, פרט לאדם. אבל משום שנתגלה לו הפגם, שיש בו בחירה חופשית ברצונות הנמצאים בשליטתו, וברצונות הללו הוא איננו משתמש נכון. שבכך הוא גרוע מן הבהמה, כי הבהמה מבצעת את פקודות הטבע, והוא איננו מבצע, ואף איננו מבצע מרצונו. נמצא, שכנגד אותם רצונות הוא הרגיש בושה. וכתוצאה משורש לענף, גם אנחנו מרגישים בושה בכל מה שאינו מתאים לדרגת האדם. שבכל פעם אנו עצמנו קובעים מהי דרגת האדם, על פי התפתחותנו.

מה פירוש הסתרה מצד הנברא על הרצון לקבל?

אם אדם עושה צמצום על הרצון לקבל, ולאחר מכן הופך אותו לעל מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מסתיר אותו. לא את הרצון עצמו הוא מסתיר, אלא את הכוונה על מנת לקבל שלו. "אדם" נקרא, היכן שמתחילה העבודה עם הכוונה, ורק השבירה הביאה את האדם למצב שהוא מתחיל להתייחס לרצון לקבל שלו, לפי צורת השימוש בו. לפני כן לא הייתה לו שאלה איך להשתמש ברצון, אלא הייתה שאלה כמו של הבהמה בלבד, ללא שום כוונות - איך למלא את הרצון? אבל על ידי השבירה נפלה בינה לתוך מלכות, ואדם התחיל להבין שיש בו כוונה "איך להשתמש" ברצון הטבעי, הבלתי משתנה. ואת הכוונה הזאת ביכולתו לשנות.

יוצא, שהבושה היא על הכוונה בלבד. לכן חולה שפושט בגדיו בפני הרופא איננו מתבייש, לעומת אדם ברחוב שאם יפשיטו בגדיו מעליו, הוא יתבייש. זאת אומרת, הכל תלוי בכוונה, בגילוי הרצון לשימוש האדם. שבכוונה אדם בכל פעם צריך לברר ולהגדיר "מה אני". ויש בעבודה הזאת לימוד גדול מאוד, כי מדרגה לדרגה אדם מחליף את הכוונות שלו לכוונות ההפוכות, ולכן איש איננו יכול להבין, או להצדיק את הזולת.

מניין נובעת הבושה של האדם מחשיפת הגוף?

הבושה של האדם לגלות את גופו מקורה באדם הראשון, מפני שנגלה לו שהוא יכול לעשות כוונות, לא על מנת להשפיע, וגם על פלג גופו מטבור ומטה, בחלקים השייכים לזיווג, מפני שהזיווג ברוחניות הוא דבקות, השתוות הצורה, כוונה על מנת להשפיע. וכתוצאה מכך שהתגלה לאדם הראשון שהוא נמצא במצב ההפוך, אנחנו חשים כביכול בושה מלהיות מגולים. אבל הבושה הזאת היא רק פועל יוצא משורשנו, ובמקומות שבהם מונהגת הסכמה חברתית לגבי עירום, שם אין בושה. שם שוברים את הבושה הזאת, מעצם היותה נעדרת באדם בצורה טבעית בדרגתו הנוכחית, אלא היא נובעת מהשורש.

"לכן מוכרח אני לוותר לך, על שינוי זה, ואדבר עמך בלשון... מתחת מעטה של המליצה. כי כבר נלאיתי לחכות על פתרונות בשאלה זו, הנחוצה לשנינו יחד, והעיקר לכבוד שמים. כי אינו חסר לי זולתה כלום.

אבחר לדבר עמך לשון ערומים, בלשון שאין מלאכי השרת נזקקים לו. ואי לזאת, אדרוש ממך לבאר לי לשון הזוהר הקדוש בשלוש מקומות באר היטב. ואפילו הדברים שברור לך שיתרון או אפילו לחטא יחשבו לגלות רזין כאלו [סודות כאלו] , ומכל-שכן בפני יודעים ומבינים. או אפילו דברים הקלים ומעופפים כעופי שמיא [כציפורי שמיים] על שמים, של איש פשוט, הכל צריך לי. והגם שאין צורך בו לעצמו, אבל צורך הוא לכלל פנים."

כאשר בעל הסולם פונה למישהו במכתביו, ההבדל הוא בעצם, דרך מי הוא פונה. כי הפנייה שלו תמיד מכוונת לאנושות, ולעולם לא לאותו אדם שאליו הוא כותב. ואפילו בכתיבתו הוא נוגע בנקודות אישיות או במקרים כלשהם שקרו לאדם מסוים, מכל מקום, הרצון שלו הוא לברר את השיטה הכללית והכוללת. דוגמה לכך הוא המכתב שלפנינו, שאיננו שייך למכותב עצמו בכלל. אלא הוא נכתב במגמה לברר איזו תכונה, מקרה או יחס, בין אדם שעומד במצב אותו מבאר בעל הסולם, לבין הבורא. ולשם כך הוא מייחס לפלוני אלמוני מצב מסוים, ומאותה נקודה מתחיל להסביר את הדברים. לכן עלינו להתייחס למכתב לפי אותה הצורה הכללית.

"ועיין בזוהר מפרשת שמות ולהלאה, עד דיבורי ההפסקה שלאחר הפסח ועד בכלל באר היטב. ואחר-כך, עיין היטב מדפים של קודם חג העצרת, ששם בסמוך לו, עד אלול דהאי שתא דעברוה מעברא לארעא דישראל [עד אלול של אותה שנה שעברו מעבר לארץ ישראל] . והא לך [והרי לך] ב' מקומות. ואחר-כך מדפים דמעלות ארעא דישראל [מדפים של כניסה לארץ ישראל] עד סופו.

מתחילה תבאר לי כל מיני השתנות ופעולותיהם, מהאי מקום להאי מקום [ממקום זה למקום זה] . דהיינו, בפרנוס הדרגות [במילוי הדרגות] , ואסוקי שמעתתא [והבנת הסוגיה] כל כמה שידך מגעת."

מה ההבדל בין המקומות שעובר עם ישראל בהליכה במדבר מתחנה לתחנה? נדמה כאילו עם ישראל מסתובב במדבר במשך ארבעים שנה, ולכן הולך הרבה. אבל שנים עשר השבטים למעשה הולכים מעט, ומקימים מחנה. שוב הולכים מעט, ומקימים מחנה, וחוזר חלילה. ובמחנות הם מסתדרים בניהם באופן שלכל שבט מחנה משלו, ואסור שיתערבבו ביניהם.

הסדר שבין השבטים מברר את עולם האצילות בתפקידו כלפי הנשמות. שבכל ההליכה הזאת אנחנו לומדים את דרכי התיקון, מהו הסדר שבו חלקי המלכות מתקשרים לבינה, בתוך האדם. כי האדם כולל בפנימיותו את כל השבטים, ואת כל הנשמות, ואת כל התהליך הוא עובר על עצמו. וכשמגיע למצב הרוחני, אז הוא מתחיל לראות מהן אותן התחנות, ומהם השבטים שבו.

"ואחר-כך תציין לי כל טוב שבפסיעות גופייהו ואבזרייהו [שבפסיעות גופיהם וחלקיהם] , ואיזה נחוצה ואיזה יתירה, ובמה נחוצה ובמה יתירה, ומה העולם היה חסר בלעדה, גם ציורי קוי התקוה שבכל אתר ואתר." מדובר במה שקורה בשורש התיקון, בדומה לתהליכים בכלל: אדם הראשון, הנפילה שלו, נוח, כל הדורות עד אברהם, כל התיקונים שעוברים בשורשים, האבות, מצרים, בני ישראל במדבר, בית המקדש הראשון, בית מקדש השני, ההשהיה בגלות עד זמננו. ומהיום ואילך מתחיל התיקון שעד כה לא עסקו בו, אלא רק הכינו את השיטה. וכעת ישראל שבתוך העמים, שהגיעו לקשר בין בינה ומלכות בדרגה האחרונה, הנמוכה ביותר, מתחילים את התיקון.

ואמנם כל הדברים האלה נקבעים בשורש, אבל בסך הכל האדם צריך להעתיק את עצמו לשורשים. ולכן התהליכים שמתגלים, מתגלים לפי הכתבים שהותירו לנו מקובלים לגבי התהליכים שבשורש. זאת אומרת, לא חסר לנו דבר, מלבד שהתהליך עליו מספרים המקובלים, יתקיים בתוך כל אדם ואדם, ובכללות האנושות.

"ועיקר בשרטוטין מבליטין תואר הפנים עם גווני חיותו והארתו, בפנים אימות או פנים יפות, או פנים שוחקות, או פנים מסבירות. כי על בליטה חיה כזו צריכין לרשום אפילו דברים פשוטים, ומיותרים, ונודעים מכבר, כדי שבכל תמונה יצוייר כללות שרטוטין בקבוץ אחד, מסודר לזה בהסברה יתירה. ולא תכפול הטעות לפרש לי הפירוש שמצאת בהשרטוטין ושרטוטין עצמם מובלעים בפירושך, אדרבה לשרטוטין גופייהו אני צריך, ולפרשם אני בעצמי ביכולת כמותך, והעיקר כמו שנפלו מלמעלה, טרם ביאורך שנתת עליהם מלמטה.

וכיון שעדיין אני ירא מעצלות ידים שלך, אשר רק קליפה, או צודה נפשות נקיות מבלי פשע. לכן הנני בעצמי אכתוב לך חידושי מילין בצורות הללו, שאני דורש אותם." כביכול אותה העבודה שהיה רוצה לראות מהתלמיד, הוא יעשה בעצמו, כדוגמה.

"ואחר ככלותך לבאר לי כל השרטוטין הנ"ל, כל כמה שידך משגת, בפשיטות בלי ביאורים, רק כמו שנפלו משמים, אחר-כך תפרש לי בלשונך, מה שאני מפרש כאן בלשון תרגום, שבדרך זה אדע כמה אתה מבין כתב ידי והגיוני לבי.

ואחר שתפרש מה שבלבי, תגיה את דברי, ותוסף עליהם, או תגרע מהם, או שניהם יחד. ולמעה"ש, למלאות דרישתי זאת, ולא לחוס על שום ביטול תורה ותפילה שלך, אפילו כמה שבועות, עד שתמלא דרישתי זאת, ועד שיגיעו לי דבריך הללו במענה ברורה לי, הרי אצבעותי קשורים בעבותות היראה, ולא אוכל לבוא ולצאת עמך בכתובים באוהלה של תורה ואהבה עילאה."

מכאן מתחיל התרגום על האגרת, שנעשה על ידי יחזקאל, נכדו של בעל הסולם.

- תרגום עברי -

"בא וראה, יש שפה קדושה לעליונים, ויש שפה קדושה לתחתונים. ועליהם נקראים כל אלו חכמי האמת, פה ה'." כי מגיעים לגילוי שתי השפות כאחת, הנקראת "פה ה'".

"מה הטעם? הוא משום שהשכינה הקדושה מדברת מתוך גרונם. וכל מה שמדברים חיכם טועם ולא אחר." "דיבור" נקרא גילוי. ולכן אין החכמים מגלים מצפוני ליבם, אלא הבורא מדבר, "השכינה מדברת מתוך גרונם". זאת אומרת, פועלים רק לפי התלבשות האור בתוך הכלי.

"ועל כן דרכם של חכמי האמת האלו למסור חכמה לחבריהם, פה אל פה."

במידה שיכולות הנשמות להיות במגע משותף עם חכמי האמת, היינו במידת המסך המשותף שנקרא פה אל פה, אותה נשמה שמגיעה למצב של המושג "השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונם", לאותו גובה תיקון הכלים, והארת החוכמה שנמצאת בפרצוף, (שמדובר בהארת חוכמה, כי רק היא נקראת "דיבור", "הוצאה לחוץ"), בזה נמצאים החכמים בקשר עם הנשמות האחרות, שיכולים למסור להן חוכמה. היינו, שיכולים להיות שני הפרצופים בזיווג המשותף, במסך המשותף, בהעברת הארת החוכמה.

"ומה הטעם פה אל פה, ולא מפה לאוזן? הוא משום, שמה שהחיך טועם לא נמסר לאזנים, זה לחוד וזה לחוד."

אור חסדים לחוד, ואור חוכמה לחוד. באור החסדים אין קשר בין אחד לשני, אלא נקבע רק המישור. אבל "קשר" נקרא, שיש זיווג על אור חוכמה בפרצוף אחד, וזיווג על אותו אור חוכמה בפרצוף שני, שמקבל מהראשון דרך המסך המשותף שביניהם, שנקרא פה אל פה. זאת אומרת, "שכינה מדברת מתוך גרונם" יכול להיות רק על אור דחוכמה, שאז מוציא הארת החוכמה בזיווג בפה. ולא יתכן שיעביר אור החסדים מפה לאוזן. לכן מי שתיקן את עצמו לדרגת החסדים בלבד, למסך דחסדים, ודאי שאיננו יכול לקבל פה אל פה. ומכאן, שעיקר הלימוד הוא להגיע ללימוד פה אל פה.

"ועל סוד זה כתוב: "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". "במראה", זה לפי ראיית בני-אדם, "בחידות", זה לפי שמיעת האוזניים של בני אדם." כמו שנאמר "אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות", עד הוא לפי ראייה בלבד, ולא לפי שמיעה.

"אבל אין כך כלל דרכיה של חכמת האמת, שהיא (חכמת האמת) לא נמסרת אלא בחיך, כמ"ש: "מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני"." "וחוכמת האמת" היא איך לקבל על מנת להשפיע, את כל האור דחוכמה שהכין הבורא לכלי. ולא רק את החסדים, שהם תיקון הבריאה בלבד.

"ולפי כלל זה יודעים חכמים דין, בדין, מין (בשאינו) במינו בטעמו, כי כל מין ומין יש לו טעם בפני עצמו. וכיון שרשעים אלו שבע תועבות בלבם, על-כן חלק לבם, ואין טעמם שוה, כי בלל ה' שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו." זו הקללה עליה כתוב בתורה, שלפני התיקון, נמצאים הנבראים כולם במצב "בלל ה' שפתם".

"אבל החכמים שהשקר לא בא לחיכם, משום זה כל מאכליהם אמת הוא, וכל התעוררות שלהם לאמת היא, ועל-כן כל החכמים הם כאיש אחד, ומבינים כל אחד שפת רעהו, כי חיכם חיך אחד, ועל-כן נמצא בהם כח לגלות סודות אחד לחברו פה אל פה." העברת הארת החוכמה תלויה במסך המשותף, ולכן תלוי היכן נמצא כל אחד ואחד. ובאור הזה כלולות כל הדרגות, מה שאין כן באור החסדים.

"ובסוד זה התפלל הרועה הנאמן על יהודה - "ואל עמו תביאנו". והעמידו רבנן, שיוכל לעמוד במחיצתם של צדיקים, ולשאת ולתת עמהם בהלכה. דהיינו, כדאמרן, שישמע לשונם.

כי מי שנמצא בפגם, בסוד שלא תיקן כראוי חטאם של דור הפלגה," שנפרדו הנשמות, ואין ביניהם קשר פה אל פה. "אז נמצא תחת רשותו של אליל בבל, שנקרא: "בל". ונבלה שם שפתם, ולא ידע מה שאמרו רבנן. אוי לו אוי לנפשו. ו"שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי"." אי אפשר לאור להתגלות בכלים, אלא רק במקום שנמצאים בשיתוף ביניהם, מחוברים פה אל פה במסך המשותף. במקומות הללו בלבד מתגלה השכינה.

"ואם תאמר, איך יש לתקן תיקון של חטא גדול זה, והלא כתוב: "האלקים בשמים ואתה על הארץ, על-כן יהיו דבריך מעטים". וכן כתוב: "למה יקצוף האלקים על קולך?" זו אמת ללא ספק כלל.

אבל כמו כאן, אנו צריכים לכוחו של משה רועה נאמן, שמעיד על עצמו: "לא בשמים היא וכו' בפיך ובלבבך לעשתו"." אל לנו להתייאש מכך שהקלקול נעשה במצב כה גבוה. הקלקול נעשה בראש דאצילות, מראש דאצילות לזו"ן, לז"ת דאצילות, היכן שעמד אדם הראשון כולו באצילות, מפרסא דאצילות ומטה. ואם הקלקול נעשה במקום כל כך גבוה, וכל התוצאות לאחריו, כל צאצאי הקלקול, והנשמות השבורות, ירדו למצבים שמנותקים אנו ממקום הקלקול ולא מסוגלים להרגיש אותו, ולהשוות את עצמנו למקום היכן שהוא נעשה, לאותה רמת הסביבה המיוחדת והמתוקנת של גמר התיקון, שהיא ג"ר דאצילות. ששרויים אנו בחוסר הכרה שכולל חוסר רגש, וחוסר הבנה, היינו הן במוחא והן בליבא. הרי שנמצאים אנו כביכול בשלילת התקווה לעשות, ולהגיע למשהו.

אז איך יוכל האדם הקטן לטפס בחזרה באותה הדרך בה נפלו כל הנשמות השבורות, ומהכוח האפסי שיש לו במצבו הגרוע, והנמוך ביותר, לתקן מצבים יותר גבוהים, יותר גדולים, יותר חזקים? איך יכול התינוק להילחם ברשע? שהדרגה הקטנה צריכה לרכוש ולכבוש את הדרגה הגדולה, ובכל פעם שמתגבר היצר רע, מתגבר מעבר לכוחות שישנם באדם. וכך עלינו לעלות מאה עשרים וחמש מדרגות עד שנגיע למצב המתוקן. אז איך יתכן שהדבר הזה בידנו לעשותו? התשובה לשאלה הרצינית הזאת, רוצה לפרש בעל הסולם. שלא ידוע לנו עד כמה גדול הפער בין מעמד אדם הראשון לבין מצבנו, והוא שנקרא "בלל ה' שפתם".

חזרה לראש הדף
Site location tree