אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 5 - שנת 1921 / שיחה 1, 26.07.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 26.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"א

תקציר: התלמיד טוען כי בעל הסולם אינו משתתף במכאובי חבריו ובעל הסולם משיב לו כי יש דווקא לשמוח בהתגלות הרע משום שרק אז ניתן להתגבר עליו. בעל הסולם כותב לתלמיד שאינו יכול לשמח את לבו המר מפני שהוא שומר בקפדנות שכל מלה ומלה תביא את התלמיד לתכלית על הצד הטוב ביותר.

הוא כותב כי תלמידו יהיה זקוק לו לאחר גמר התיקון משום ששם עיקר עמקות העבודה הרוחנית.

בעל הסולם מצפה ודורש מהתלמיד להרבות במכתבים אליו ומבטיח שיבואו זמנים טובים יותר וירוו יחד באהבה תמיד כמעיין שאינו נפסק.

"שנת אפר"ת

לכבוד ידי"נ ... נ"י לעד.

... ומה שרמזת לי במכתבך האחרון, שאני את פני אסתיר ממך, ואחשיב אותך כמו אויב, הנה כוונתך, כמו - שומע את חרפתו ושותק. ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי, באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש, ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים."

כל אחד רואה ומרגיש את תמונת המציאות מתוך הכלים שלו בלבד, כדברי הכתוב "כל הפוסל במומו פוסל". המקובלים אומרים, שהבורא הוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", שהבורא הוא כוח, "האור עליון הנמצא במנוחה מוחלטת", ולכן הוא הטוב המוחלט הנמצא בשווה לכולם. אבל כל אחד מרגיש את היחס של הכוח העליון כלפיו בצורות שונות, מרע גמור, שאז אומר שהבורא רשע, כי כך מרגיש את עצמו במציאותו של הבורא, בעולמו של העליון. או שרואה את יחס הבורא אליו כשכר ועונש, לכן אין זה יחס נוראי, ואפילו טוב. שגם הטוב עצמו נחלק למאה עשרים וחמש דרגות, בהן האדם קובע מהו היחס של הבורא אליו, מהשלילי ביותר ועד החיובי ביותר. מכל מקום, כל קביעת היחס תלויה בכלים של האדם, כי מהבורא אין שום שינוי ושוני, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי".

לכן תלמיד שמרגיש רע, כל עוד הרע עובר עליו ביחס לבורא, בהכרת הרע, והכרת המצבים שלו בצורה שמורגשת באיברים, מדגיש בעל הסולם, "לא אכפת לי כלל במכאובים של חברי". מפני שרואה בהם את המטרתיות, והסיבתיות, וכל הטוב שבהכרח יתגלה לאחר מכן בכלים האלו. ומאחר שרואה את הנולד, הוא מודיע לתלמיד, מה שאתה מרגיש רע לעת עתה, אצלי ההרגשה בכלים הללו היא אחרת, "ואדרבה, אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים ומתגלים", שהקלקולים עוד יוסיפו לבוא ולהתגלות, עד אשר יתגלו כולם, ומתוך הכרת הרע יתחילו להיתקן. ואז תשרה בהם הרגשה טובה, כראוי לשם העליון "טוב ומיטיב".

"אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל."

האדם עובר דרך ארוכה בגלגולים בעולם הזה, עד שמגיע להתגלות הנקודה שבלב, ואז הוא מתחיל לפתח אותה לקראת המטרה, ממטה למעלה. הדרך הזו כוללת שתי דרגות הסתר, ושתי דרגות גילוי, עד שמגיע אל המטרה.

בדרגות ההסתר מתגלה באדם כל האגו שלו, כל הכלי שלו. הוא מגלה את הכלים שלו כהפוכים לאור העליון, כאגואיסטיים. ומתוך הפכיותם לאור המקיף המאיר לתוכם מרחוק ומגלה אותם, האדם מגלה בתוך הכלים האלה הרגשה הפוכה מן האמת, שהיא לפי מצב הכלים. ולכן הוא קובע, או שהבורא רשע גמור, או שהוא עצמו רשע גמור, ובהמשך הוא קובע שהוא או הבורא רשע שאינו גמור. מכל מקום, הקביעה היא רק מתוך עצמו.

שרטוט 1

בכל המדרגות שבהן האדם מגלה את הכלים שלו, שחובה עליו לגלות את הכלים כולם, הגילוי הוא רק באור המאיר אליו. לכן התגלות הרשעים שיש לתלמיד, אומר בעל הסולם, היא נס של ממש, כי בכל פעם האור צריך להאיר ולהשפיע עליו ביתר עוז. ואפילו מרגיש אותם הרשעים, הנמלים, לא בטוב, כי מתגלים לו כדברים רעים, עדיין הוא חייב לקבל את הגילויים האלו. כי השונאים הללו שבהכרת הרע מתגלים לו כתכונות שפועלות כביכול לרעתו, שמרחיקות אותו מהמטרה, הם הם אותם הכלים, שיצטרך לאחר מכן. לכן אומר בעל הסולם, אני שמח בהתגלותם, ואתה מצטער לגלותם, אבל דע, שנס גדול הוא בכל התגלות של כלי יותר ויותר ריק ומקולקל, כי זו תשועה גדולה.

מה פירוש "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות"?

אם אדם קובע נכון מי הם הכלים שלו, מהי תכונתם, ומדוע נוצרו בצורה כזאת מלכתחילה, אז על פניהם הוא מצדיק את הבורא. הסיבה שאנחנו נמצאים בהסתר כפול, ולאחר מכן באים להסתר רגיל, לגילוי, ולגילוי כפול, שנקרא אהבה נצחית, היא כדי שנקבע יחס נכון לאור העליון, לבורא, זאת אומרת, שנגלה את השגחתו בצורה נכונה. כי מלכתחילה נמצאים אנו באגו, ולכן לא מסוגלים להבין את השגחתו, ולהבין את הנותן, את טבעו, את אופיו, את יחסו. אלא כדי להבין אותו, עלינו להכין תחילה את הכלים, שיהיו מכוונים לאותו התדר, שנוכל לתפוס "את הראש" של הנותן.

בדומה לשני אנשים שמדברים ביניהם, אבל האחד לחלוטין אינו מבין את השני. ואמנם כל אחד אומר משהו לחברו, אבל אף אחד מהם איננו מסוגל לשמוע מה אומר לו הזולת. ולפתע נוצר מעין חיבור, ואחד מתחיל לשמוע, ולהבחין שיש משהו בדברי חברו. כי אז הוא נמצא עימו בכלים משותפים, בהבנות, ובהגדרות משותפות. כך קורה לאדם עם הבורא, רק שבעולם הזה החיבור קורה באותו הכלי, מבלי שיעבור היפוך. אבל בתפיסת העליון אדם חייב להפוך את הכלים שלו לחלוטין.

ההיפוך הזה נעשה רק על ידי שאדם מרגיש תחילה עד כמה הכלים שלו נמצאים בהסתר, או עד כמה הבורא נמצא בהסתר, ואין הוא מבין את השגחתו, שנראית לו הפוכה. אבל "תשים עיניך בהם", אם הוא מכוון נכון את הראיה שלו על קביעת הכלים האגואיסטיים, הרשעים, שמגלים את הבורא לא כ"טוב ומיטיב", אלא כההפך כביכול, אז הוא רואה ש"ויהיו גל של עצמות". שלא יהיו שם הרשעים האלו. אלא הכלים אינם אגואיסטיים, ויראה בהם את היחס הנכון לבורא. הכל תלוי באופן שאדם מכוון את הראיה שלו. ומלבד היחס של האדם, מלבד הכוונה, דבר איננו משתנה.

יש רק אור מאיר שנקרא בורא, ונברא שהוא הרצון לקבל. באור ובכלי אין שום שינוי, הם נשארים אותו הדבר. אלא כדי שהנברא יתעלה לדרגת הבורא, שהכלי יהיה כמו האור, ישנה על פני הכלי תכונה נוספת שנקראת "כוונה". היא זו שמשתנה, והיא שקובעת האם האדם ירגיש את הבורא, ובאיזו צורה, בהתאם למידת הכוונה שמתאימה את הכלי לאור. זאת אומרת, הכוונה יוצרת את ההסתרה והגילוי, ומכאן שהכוונה היא הראייה של אדם את המציאות.

שרטוט 2

המציאות היא אור וכלי בלתי משתנים. אלא לפי המידה שבה משתנה הכוונה, היחס של האדם, באותה המידה הוא רואה תמונות שונות. לכן אומר בעל הסולם לתלמיד: אני רואה דבר אחר ממך, "ושים עיניך", תתייחס למציאות נכון, "ויהיו גל של עצמות" כל הדברים הרעים שהינך רואה כעת.

"אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו." אם האדם איננו נותן את היגיעה הנדרשת, לא יתגלו הכלים הלא מתוקנים, האגואיסטיים. אלא "אותם הנמלים", אלו שטמונים בכל מיני חורים לא ייצאו החוצה, והוא לא ירגיש אותם. אלא הוא יחשוב על עצמו שהוא צדיק, שנמצא ברוחניות, יהיו לו דמיונות שתיכף הוא מגיע לגמר התיקון, כי עד כדי כך לא גילה שהינו מלא ברע.

"וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'."

יש כוח שנקרא משה, וכוח שנקרא עמלק, וההבדל של זה ביחס לזה, הוא האמונה, כוח הבינה, כוח ההשפעה. שאם הולכים בכוח ההשפעה, אז מתעלים מעל עמלק, מעל האגו, וזה נקרא לנצח אותו. אבל אם ידי משה כבדות, שאדם הולך ברפיון ידיים, ולא משתמש בכוח האמונה, ולא הולך למעלה מהדעת, ולא רוצה להדבק לתכונת ההשפעה, אז מנצח עמלק. זאת אומרת, האגו מתחיל להתגלות יותר ויותר, והאדם מזדהה עימו. המלחמה בין משה לעמלק היא תמידית, ואם יהיה הניצחון למשה או לעמלק, זה תלוי רק ב"ידי האמונה" שביניהם. היינו, באיזו מידה אדם מוכן להדביק את עצמו לתכונת ההשפעה, לנתינה, לבינה. כי משה הוא המלכות שבבינה, ועמלק הוא המלכות עצמה, והאדם נע בין זה לזה.

שרטוט 3

"וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"," שאדם נמצא בהסתרה, בחוסר ידיעה, בהרגשה רעה שמסתירה ממנו את התמונה הנכונה, אבל הפתרון לכך הוא רק "עשה כל מה שביכולתך לעשות", כדי להדבק לתכונת ההשפעה, לאמונה. כי היא הדבר היחיד שנמצא מעל האגו. "אגו" נקרא, כל מה שאדם רוצה לקבל בליבא במוחא. בלב נקרא, בידיעה, בהכרה, בהרגשה טובה, וב"מוח" נקרא, בהבנה ברורה. ועליו ללכת למעלה מכל זה, כאילו ניתן לו כל מבוקשו, ומבלי לשים לבו לכלים האגואיסטיים שלו. המצב הזה נקרא "חפץ חסד", תכונת הבינה, שבו אדם איננו דורש מילוי בהרגשה או בהבנה, אלא מוכן להדבק בעליון, רק מפני שהוא עליון.

חוכמת הקבלה מלמדת, שהעליון נמצא בתוך התחתון, והוא מדרגת השפעה גדולה בהרבה מזו של התחתון, במידה שהתחתון נמצא באיזו דרגת השפעה. לכן יוצא, שהעליון תמיד איננו מובן, חשוך, ותכונתו אינה מושכת, כי היא נגד האגו של התחתון. והתחתון צריך ללכת למעלה מהדעת, היינו למעלה מהרגשת הכלים שלו.

שרטוט 4

בנושא הזה עוסקת כל האגרת. התלמיד מרגיש שהוא שרוי ברע, ההרגשה שלו רעה, הבורא מגלה יחס רע כלפיו, אין לו כוחות, ולא רואה עתיד טוב. כי "עתיד" נקרא, דרגה עליונה, ואיזה עתיד טוב יראה, אם הדרגה העליונה כולה השפעה, שבשבילו היא נוגדת את הכלים שלו? אין לו שום רווח בעתיד, לכן העתיד מצטייר לו כשחור. ולזה משיב בעל הסולם, "כל מה שבכוחך לעשות עשה", שחייב אדם להדבק לעליון על אף שאינו נראה לו טוב, טעים, מובן, שאינו מושך בהרגשה, ולא בהבנה. כי הקלקול הוא בכלים של האדם, שכרגע קוראים את המצב בצורה לא נכונה.

"וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"." תן יגיעה לכיוון שאתה רוצה, תדבק לעליון למרות ההרגשה שלך, תכבד ותעריך את העליון מעל לכל מה שעכשיו מורגש כטוב בהרגשתך האגואיסטית. אל תרדוף אחר ידיעה והרגשה, אלא רק אחר תכונת העליון, תכונת ההשפעה. תתחיל לשחק בה, אמנם שאינך רוצה בה בכלל, וכך תפתח כלפיה כבוד והערכה, ותתחיל להעדיף אותה. ואז ""הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"." תרגיש שתכונת העליון מתקבלת בהרגשה הנכונה. במקום ההסתר יבוא הגילוי.

שרטוט 5

ההסתר שמרגישים בדרגות ההסתר, הוא אותו עליון שמתגלה לנו כהסתרה. ואחר כך, כשמגיעים לגילוי, אותו העליון מתחיל להתגלות לנו בכלים הנכונים, ביחס הנכון. והכל תלוי בכוונה, כי אם הכוונה של אדם היא כלפי עצמו, על מנת לקבל, היא מביאה להסתר. ואם הכוונה הופכת לעל מנת להשפיע, כמו כוונת הבורא להשפיע לאדם, אז היא מביאה לגילוי. המכניקה היא פשוטה - אין יותר מבורא, נברא, וכוונה המקשרת ביניהם, שבה הבחירה של האדם, בה הוא קובע את עצמיותו.

שרטוט 6

"וזוכר אנכי שכדברים האלה היה לי עמך ביום א' דרה"ש תרפ"א, בחזרתינו מבית א"מ נ"י מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה," "מחשבונות מעציבות" הכוונה, שכנגד התשבחות וההודיות לבורא שקרא התלמיד בסידור, הרגיש כי לו עצמו יש יחס הפוך אליו. שאינו יכול לומר תשבחות או מילים טובות, ואינו מרגיש כפי שהרגישו בעלי הסידור.

"ונתמלאתי שמחה בפניך מאד," בעל הסולם לא יכול היה להחזיק את שמחתו כששמע שרע לתלמיד, "ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום."

"קדוש" משמע, שנבדל מהמציאות הרגילה, ו"קדושה" נקראת כוח הבינה. "קדושת היום" היא מפני שנתאספו יחד כל הרצונות והכוונות, כשהם מכוונים למטרה הנכונה. שאז על ידי המאמץ המשותף של כל אלה יחד, להתעלות מעל הטבע הרגיל, החל להרגיש כל אחד את מצבו ביתר עמקות. ודווקא משום כך מתחילים לצאת הרשעים שהיו קבורים בתוך האדם, והוא מתחיל לראות אותם "יוצאים מחוריהם", ומתגלים.

לכן אדם צריך להאמין שהקדושה מגלה את הרשעים, שהם אותם הכלים, הרצונות, הלא מתוקנים. ושההרגשה הרעה שלו היא מהאור המקיף המאיר מלמעלה, ומביא לו ראיה שדרכה הוא מתחיל לגלות, עד כמה הוא נמצא בתכונות רעות. אדם חייב לגלות את התכונות הרעות בכל סאתן, זאת אומרת, בכל שיעורן, ורק אז יעבור לגילוי. ובאותם הרשעים, באותן התכונות הרעות שגילה כשהיה לו רע, יתחיל לגלות את יחסו הטוב והנכון של הבורא כלפיו.

שרטוט 7

הכוונה אז תתהפך מקבלה להשפעה. הרגשת החיסרון והחושך והייאוש, תתהפך לאור. והבלבול, אי ההבנה, וחוסר ההתמצאות, יתהפכו לבהירות, ולראיה מסוף עולם ועד סופו. שבאותם הרשעים, באותם כלים שעל ידי האור המקיף התגלו בהסתר כרעים, אגואיסטיים, חשוכים, דווקא בהם יתגלה האור. כך היא הדרך מההסתר לגילוי.

חזרה לראש הדף
Site location tree