אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 5 - שנת 1921 / שיחה 2, 27.07.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 27.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ב

בתחילת האגרת משיב בעל הסולם לטענה ששומע מתלמידו, על כך שפתאום החל להרגיש רע, בניגוד למה שחשב, שילך ויתקדם "מחיל לחיל", ושככל שיתקדם, כך יבין, וירגיש טוב יותר, והשמים יפתחו לו. והנה בפועל יצא ההיפך, התלמיד מרגיש עצמו יותר ברע, והעולם נעשה יותר חשוך. מדוע?

אם אדם משקיע את זמנו ומרצו בלימוד חוכמת הקבלה, הוא אמור להתקדם אל הטוב, שהרי הוא פוסע מהעולם הזה לעולם אין סוף. אז למה בכל פעם שהולך ומתקדם, רואה את עצמו במצב הפוך מטוב? אולי הוא באמת הולך לכוון הפוך? לזה משיב בעל הסולם, שכל הרע שהאדם מרגיש כעת, הוא למעשה הקרנת התכונות הפנימיות שלו. שבתחילת דרכו של אדם, לאורך תקופה ממושכת למדי מתגלות לו התכונות שלו בצורתן האמיתית, היינו, עד כמה הפוכות הן מרוחניות. ויוצא, שככל שמשקיע יותר כוחות, כך הוא מגלה בתוכו יותר ויותר רע, ומזה מרגיש את עצמו בכל פעם יותר רע.

אלא חייבים להבדיל, גילוי אמת לחוד, והרגשה לא טובה לחוד, והתמודדות עימה לחוד. לכן אף שזה קשה, אדם צריך להבין, שזוהי העבודה, וצריך להצדיק את הבורא על פני כל ההרגשות הלא נעימות, ולקבוע כי הן נכונות, ומטרתיות, ושכך הוא חייב להתקדם. כדברי הכתוב במאמר בעל סולם "מהות הדת ומטרתה", במהלך גידולו, מתגלה הפרי בכל צורתו הבוסרית, ורק בשעה שמגיע לגמר בישולו, אז מתגלה כטוב ומתוק.

לכן אדם שהולך בדרך, וקושר עצמו למטרה, אם המטרה היא ערך עליון עבורו, אז בודק עצמו כלפיה, ושמח בכל הרע שבו, שלא היה גלוי, וכעת התגלה. כי זה סימן טוב להתקדמות. אבל ביני לביני ודאי שמרגיש רע, ולא קל לו להצדיק את ההשגחה, הגם שחייב להצדיק, משום שבלב ההרגשה לא טובה, ובמוח ישנם בלבולים בהבנת דרכו. לכן מחזק, ומחזיק, ותומך בעל הסולם את התלמיד, שאומר: סבלנות, כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". ורק סבלנות היא התכונה שעל ידה האדם יכול לעבור את כל המצבים ולהשיג את המטרה.

כמו שמספרים על רבי עקיבא, שנטבעה בים האוניה שבה נסע והכל נתבעו, מלבד רבי עקיבא שניצל. מצאו אותו על שפת הים ושאלו: "איך זה ניצלת?", השיב: "תפסתי בידי קרש, והחזקתי בו, התיישבתי עליו, ובכל גל שבא, הרכנתי את ראשי". המשל נוגע כמובן לעניינים רוחניים, שהרכנת הראש, היא התנאי שחייב אדם לעבור, שמקבל כל דבר למעלה מהדעת, שהדבר צריך להיות, ואמנם שלא תמיד מסוגל להצדיק, אבל מקבל שזה בא מלמעלה, מהשגחה, שכולה מכוונת לגמר התיקון.

"ומה שכתבת לי שלא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, הנה הרבה פעמים דברתי אתך פא"פ מזה, אשר מקום האמונה נקרא - "בור", ומילואה של האמונה נקרא - "באר" מים חיים, ובדיוק נמרץ נקרא - "חיים", דהיינו, לא כטבע מים פשוטים, שבהחסר מעט מים, עדיין הבאר במקומה, על דייק שטבע בעלי חי, לבאר הזו, ולא עוד, אלא שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו. וז"ש "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים"."

בעל הסולם מתאר מהו עניין כלי רוחני. כלי רוחני לעולם לא נשאר ריק. ברגע שמתגלה הכלי, הוא נגלה יחד עם המילוי שבו. ומסביר גם בצורה אחרת, שאם נניח יש קיר, אז לא נראה בקיר שום פתח לרוחניות. בגשמיות רואים דלתות, שגם אם הדלת סגורה, עדיין היא מסמנת את מקום הפתח. אבל ברוחניות אדם איננו רואה סימני פתח, אלא הפתח נראה בו ברגע שנפתח, ולא רגע לפני. ואפשר לטייל סביב הקיר, אבל לא לראות באיזה מקום צריכה להיפתח הדלת, היות שלא קיים סימן לכך. אלא ברגע שאדם מוכן, הוא עצמו יוצר את הפתח הזה, ואז מיד נפתח הפתח, והאדם נכנס בו.

אותו הדבר הדוגמה שמביא באגרת שלפנינו. אין בור ריק, אלא ברגע שאדם בנה את הכלי, הכלי מיד מלא ב"מים חיים", משום שהמילוי תלוי בכלים. ובטרם אדם בונה בתוכו כלי, הוא איננו יכול לראות אותו. הוא לא רואה קודם את הכלי ריק, ואחר כך מלא. אלא כשמסיים שלב מסוים בעבודה, בהתאם לכך מתגלה לו הכלי עם האור שבו. כי כך היה במציאות מלכתחילה, רק שהאדם היה צריך לגלות את המידה הזו.

"הגם שאין חסרון במים, אבל יש חסרון משהו בבור, הרי כולו נשבר, וודאי בלי ספק, "שלא יכיל המים שבו", שזה מרמז הנביא בשם ה', וזו קבלה אמיתית, לכל חכם ומבין מדעתו. ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך."

כלי נקרא, שיכול להכיל את ה"מים", וללא היכולת הזו לא נקרא "כלי". כלומר אור וכלי באים כאחד, ולעולם אין מגלים כלי ריק ברוחניות. כי אנו מגלים מידות מן המוכן, מידות מעולם אין סוף. לכן יש הכנה, וכשהיא באה לסיומה, אז מתגלה מידה מסוימת של גילוי הבורא.

"ומה שכתבת לי בשולי מכתבך, שתרצה ממני להשמיעך את קולי הנעים, באשר אצלי אין שום יגיעה, לשמח כל מר נפש מתלאותיהם, כי לב המלא אהבה ממתיק אותם בשורשם, שורש כל נועם.

אשיבך בקצרה, כי לכל זמן, ועת לכל דבר, והנך ראית בעליל, אשר במכתבי הראשון, כתבתי לך ורשמתי לך דבר נחמד מאד בעתו, המשמח לב אלקים ואנשים, בפירוש העניין האמיתי של "ישבעו ויתענגו מטובך" עי"ש היטב, כי אמיתי הוא, וסופו יונעם לכל חך משתוקק לדבר אמת." "ישבעו ויהנו מטובך" הוא גמר העבודה, המצב הסופי.

"אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת; ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל, ומכבר ידעת את שיחתי, במנהג אותם המקרבים תלמידיהם לאמת, בחבלי זיוף ובמטוה של שקרים, או מותרות, אשר מעודי לא נטמאתי בגילוליהם, ולא באלה חלק יעקב, ולכן כל דברי נאמרים באמת, ובאותו מקום שאי אפשר לגלות דבר אמת, אני שותק לגמרי."

התלמיד טרם הגיע לגילוי, וכשמגלה את הרע שבו בתקופות ההסתר הכפול וההסתר רגיל, מצוי בהרגשה רעה, בגילוי המציאות לא כ"טוב ומיטיב". ומצד אחד, חובת רבו לחזק את התלמיד. מצד שני, אסור להמתיק את מצבו בזה שמסירים ממנו את מידת המרירות שהוא מרגיש, העוצרת אותו בדרך. אלא צריך לגרום בעקיפין, שהתלמיד יעבור מהר יותר את תקופות ההסתר הכפול וההסתר רגיל, על ידי ריבוי לימוד ויגיעה.

ומכאן, שכל יחס מצד המורה לתלמיד, שממתיק מצבו, הוא אינו לטובת התלמיד. אלא יש מורים שעושים כך, כדי להחזיק את התלמיד לידם. כי אחרת החלשים יברחו, ויישאר רק המיעוט הקטן שמסוגל לסבול. לכן אומר בעל הסולם "שקר אין בגבולי": אם איני יכול לדבר אמת, אני שותק וממתין עד שיעבור התלמיד את כל התקופה, ויבין שעל השלבים האלה הוא חייב להתגבר, באמצעות לימוד וקבוצה. כי רק בעזרתם ניתן לזרז את הזמן, ולעבור את הרשעים הללו מהר יותר.

"ולא יעלה על דעתך, שאם הייתי סמוך אליך, הייתי מדבר יותר, מאשר על הכתב, כי אם ידעתי שכן הוא, לא הייתי נוסע ממך כל עיקר."

בנסעתי הראשונה בחברת הרב"ש, הוא שאל אותי בדרך: "יש לך מה לשאול?". למדתי אז כשלושה או ארבעה חודשים. שאלתי אותו מספר שאלות. הוא אמר: "אני אשיב לך עליהן עכשיו, כי אם תשאל אותן בעוד חודשיים או שלושה, כבר לא אענה עליהן". את מה שענה לי אז, לא הבנתי. ואף ששיחק כאילו הוא עונה לי, עדיין הוא דיבר הרבה יותר ממה שדיבר בהמשך. כי ככל שתלמיד מתקדם, כך חייב המורה להסתיר את עצמו יותר, ולתת לתלמיד יתר מרחב עבודה. כמו שכותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", את כל יתר הדעות והמילויים שהתלמיד יכול לקבל מהרב, הוא מקבל מהשימוש, ולא מהמילים.

לכן אומר בעל הסולם לתלמיד, שאם היה יודע שידבר עם התלמיד יותר, אז "לא הייתי נוסע ממך". זאת אומרת, לא יועיל אם המורה ימצא בקרבת התלמיד או בריחוק ממנו, כי זו רק תמיכה פסיכולוגית עבורו, הוא לא יכול לעזור במצבים שלו, אלא על התלמיד לעבור אותם, ולהתחזק בהם.

"ואמת גמורה היא את אשר אמרתי לך: "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת, ואל תחשדני אשר להנאת עצמי ח"ו, בדיתי דברים שלא יאמנו לנו. וכאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש. כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא, תגמור את המלאכה, ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת."

כשאדם עובר את שלבי הסתר כפול והסתר רגיל, ודאי שהמורה נסתר כלפיו. את פעולות המורה הוא אינו רואה, ואת פעולות הבורא הוא אינו מצדיק. לכן איננו יכול לעבוד בשיתוף עם המורה. אלא רק לאחר שמסיים את התיקונים הראשונים על עצמו, הוא מתחיל לראות את ההזדמנויות הרבות בעבודה בינו לרבו, ואז המורה מלמד אותו בפועל.

דומה הדבר למערכת יחסים בין הורים לילדיהם, בתקופת הילדות, אדם לא מבין מאום, וההורים מטפלים בו, ולא משחקים איתו במשחקים מתוחכמים. באותו האופן המורה ממתין עד אשר התלמיד מתקן את הכלים שלו, ויכול להבין בהם חלק מפעולותיו של הגדול. וברגע שהכלים מתוקנים, אז הוא באמת זקוק למורה, שיראה לו דרכים ופעולות, שאיתן יוכל להתקדם. והמורה יכול לרדת אל דרגת התלמיד, ולעשות עבודה משותפת יחד עימו, וכך ללמד אותו איך להתקדם בפועל. לכן אומר בעל הסולם, כי "עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת". "מגמרו" הכוונה, שבכלים המתוקנים ב"חפץ חסד" מתחילים לעשות פעולות רוחניות.

"כ"ז הארכתי לך, בגלל הרהורי דברים שהרגשתי בין שורות מכתבך, כי שכחת את האמת הצרופה, שתמיד בפי ובלבי. ואבטיחך שיותר ממה שנוכחת עד עתה באמיתות דברי, תוכח בעליל לעין, שכל דברי ממש, המה חיים וקיימים לעד, לא ישונו כחוט השערה, וכן כל הדברים שאני כותב אליך, יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי, אלא שצריכים לתשומת לב, "מפני שהעת היא עת לקצר"."

כשם שהתלמיד איננו יכול להצדיק את הבורא בזמן הסתר פנים, באותה מידה הוא אינו יכול להצדיק את הרב. וחוסר היכולת הזו נובעת מתוך הכלים שלו, שפוסל את התנהגות החברים, את התנהגות העולם כולו, ואף את התנהגותו עצמו, כי לא רואה שום דבר מתוקן. אבל במידה שתיקן את עצמו ונכנס לגילוי, אז מתחיל להצדיק את הבורא, ומתחיל להצדיק את המורה. ומבין, שבזמן ההסתר "העת לקצר" מצד המורה, היינו שלא יכול היה לפתוח את עצמו כלפיו יותר, הייתה לטובתו. ואז מתחילה העת ליחסים אחרים, שבהם יש לימוד וגילוי משותף בכלים משותפים.

"האמן לי, שהדברים הגלויים במכתבי זה, לא יכולתי לכתוב לך עד היום הזה, מפני טעמים הכמוסים עמדי, כי עיני מונחים בתכלית, אשר יעלה על צד היותר טוב, וזהו שמקיפני בגדר של שמירה מעולה, על כל מלה ומלה וד"ל. ויודע אני שבמשך הזמן יתבררו לך כל דברי ומנהגי כלפיך, כמ"ש: "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה" - כי דרך תורה היא."

בעל הסולם חוזר על כך, שמחובתו להסתיר את עצמו כעת, והגילוי יבוא לאחר מכן. ושהבנת התנהגות העליון עם התחתון מתבררת רק מזמן גילוי "שכר ועונש" ואילך. אבל בזמן ההסתר אי אפשר לאדם להצדיק מה שקורה איתו. אלא אף שמשתדל להצדיק את פעולות הבורא, אינו מסוגל מחמת הרגשתו הרעה, והבלבול בהבנתו. ויוצא שהוא "רשע שאינו גמור" או"רשע גמור".

ואם לאדם שנמצא בהסתר נדמה שהוא כן מצדיק את הבורא, זה סימן לכך שעדיין לא התחיל את העבודה הזאת. כי יחס האדם כלפי ההשגחה, נקבע מתוך הרגשתו, והבנתו. ולכן הקובע שהבורא הוא רשע, בזה קובע שהוא עצמו רשע. כמו שכתוב: "כל הפוסל - במומו פוסל". לכן אם האדם, בעודו בזמן ההסתרה, איננו קובע שהבורא הוא רשע, זה סימן לכך, שהוא אפילו לא מרגיש את ההסתרה. וזה משום שלא נתן יגיעה מספקת, כדי להרגיש שנמצא בה.

חזרה לראש הדף
Site location tree