אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 7 - שנת 1922 / שיחה 1, 29.07.05

שיחה 1, 29.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ז

תקציר: בעל הסולם מפציר בתלמידו לא לכתוב בלשון יפה וברמזים אלא להתמקד בכתיבה פשוטה ובקלות ההסברה. הוא מנחה את התלמיד בעבודתו הרוחנית ואומר כי הוא עצמו, בכתבו חדושי תורה ובחפשו אחר האמת, מתרחק ונשמר מהשמות והפרצופים הנזכרים בספרים ומברר את הדברים בלשון המדוברת, בפשטות, ובהסתמך על חושיו. ורק אז "חיך אוכל יטעם".

"ב"ה יום ג' דחנוכה תרפ"ב פה ירושלים עיה"ק שתיבנה במהרה

לאמיתי ורעי, לבי ונקודתי כבוד שמו הוא תפארתי ... נ"י

ויופיע לעד ולנצח נצחים אכי"ר.

מן ט' אלול יום ב' דחנוכה כארבעה חדשים, אשר קויתי להנות מאור פרי עטך, ולסוף מונח לפני מכתב ארוך למליצה ורמז, ולא חילק ולא בילק ידענא אפי' כתעלא דמסיק מבי כרבא לא מצאתי. ומה עוול מצאת בי עד שאיני כדאי לידע כלום ממצביך, הגם שאתה יודע עד כמה המה נוגעים לי."

באגרות רבות של בעל הסולם עולה, שבעת נסיעותיו לחו"ל הוא משתוקק מאד לקבל מכתבים מתלמידיו, אך התלמידים מתרשלים בכתיבה. ומשום מה, אם כבר כותבים, משמיעים דברים שאין בהם כל נחיצות.

"כן תמה אני למה לא שמת לב אל המדובר בינינו, שלא תכתוב לי שום דבר שיהי' מעוטף בכנפי המליצה שאנכי פורח בהם עד אין קץ בק"ן טעמים עד שאותך לא אמצא באחת מהם."

בעל הסולם משתוקק לבוא עם תלמידו בלימוד פה אל פה, שיש מסך משותף בין רב לתלמיד, וכך הוא יכול למסור לו כל מה שיש בכלי המשותף, שהדברים יזרמו ממסך דבעל הסולם למסך התלמיד.

"אבקשך, למעה"ש מהיום ולהלאה, כי תכתוב לי איזה ידיעה, תכתוב בשום שכל לפרשו בפשיטות ממש, כמו שידבר איש אל רעהו שאינו נביא, ולהעמידו על נכון שלא ימצא בו מקום לנטות או אפי' מקום עיון, ולא יסתכל על יפיו של הלשון אלא על טוב קלות ההסברה ועיקר שלא יערב בלשונו מליצה או רמז כי אין שום פחד מעין איש זר... ובביתי אין ביאה לנכרים וזרים."

עולה כאן דרישה מצד המורה, שהתלמיד יכתוב לו מה שהוא משיג ומרגיש, ולא פרושים למיניהם. כי כפי הנראה, אותו תלמיד היה קרוב מאד אל בעל הסולם, והיה יכול להגיע ללימוד פה אל פה. ולכן הוא דורש ממנו קשר ישיר ואמיתי, ולא דרך מליצות ורמזים. לקשר כזה קשה להגיע, משום שאנו עטופים מוסכמות רבות, וישנם דברים שהאדם מחזיק בתת ההכרה, ואיננו מסוגל להוציא. אבל התלמיד צריך לברר את השגתו הפנימית בצורה הפשוטה ביותר, ולהוציא אותה בהתקשרות ישירה עם רבו.

"כשתכתוב לי חדושי תורה, תברר אותם לי, בלי שום שמות ופרצופים המפורסמים בספ', רק בלשון בני אדם," האדם צריך לפרש לעצמו את השגותיו, לפי מה שמרגיש, ולא לפי שלמד בספרים, אלא מחקירה פנימית שלו. ובאותה הצורה שהוא עצמו גילה, עליו למסור אותן גם למורו.

"כי גם אנכי לעצמי, מדייק לברר עניני בלשון המדובר, ונופל תחת חושי בפשיטות גמור עד לתכלית, כי זה דרך קרוב ואמיתי, לברר דבר לאמיתו."

אדם צריך לדבר עם עצמו כמו שמרגיש, ולא להלביש את ההרגשות בצורות ובמילים מתוך החומר שלומד. כי הלשון שבספרים נועדה רק להביע ולמסור את החומר לאדם אחר. אבל בתוך עצמו אדם צריך לסדר את הרגשותיו ללא מילים. וגם אם מוסר את הרגשותיו לרבו, צריך למסור אותם בכמה שפחות לבושים, היינו במילים היוצאות מן הלב, ללא הגדרות ומוסכמות. כי תפיסת המציאות הרוחנית היא הרגשה בלבד, ללא שום הגדרות של מילים ומספרים.

"כי בזמן שאלביש הדברים בשמות הספרים, מתעורר בקרבי יחד עם זה חשק לידע מחשבות הספרים, וממילא נעתק שכלי מן חפץ המטרה, של דרכי, וזה אצלי בדוק ומנוסה." ברגע שמתחילים להלביש את הרגשות וההשגות הפנימיות במילים, הן נעשות מוגבלות ונשארת מהן תמונה מכוצת. לכן לימוד מ"פה אל פה" נקרא, שיש מסך משותף בין מורה לתלמיד, ואז הלימוד הוא ללא מילים. לפעמים יש ביניהם מילים, אך הן רק כעין קשר חיצוני, שאינו מפריע להעברת הרגש הפנימי המשותף.

"זאת ועוד, בהשגתי איזה מכוון במליצת הספרים לדרכי, חדותא מסתייעא, לערב שקר באמת, לכן בשעת עמידתי לברר איזה דבר הנחוץ לי, אשמור את עצמי מאד מלהסתכל בספרים, הן מלפניו והן מלאחריו. וכמו"כ בכתב, ואתם איני משמש במליצה כדי שאהי' תמיד מזומן בטהרה למצוא דבר אמת בלי תערובת, ובלי סיוע מדבר חיצון ממנו, ורק אז חיך אוכל יטעם...

יהודה ליב"

אם אדם נמצא בהשגות חדשות ורוצה לברר אותן, אסור לו להסתכל בספרים וגם במה שהוא בעצמו כתב על מה שהשיג פעם. כי נמצא בברורים פנימיים וצריך להשאיר את עצמו ללא השפעה חיצונית. כי כל מקובל מגלה עולם הרוחני בכלים שלו. וכעת צריכים להתגלות לאדם כליו החדשים, האישיים, שאין לאיש אחר. ולכן שלא יערבב עצמו עם השגות של אדם אחר, אפילו גדול ממנו, שהשגותיו נעלות ונפלאות, כי עליו לגלות עולם משלו.

לכן במקרים או בתקופות שאנו נמצאים בהתחדשות פנימית, חובה להשאיר לעצמנו מרווח פנימי, כדי שנלמד מעצמנו, איך העולם החדש נפתח בנו, כמו שכתוב "נשמת אדם תלמדנו". כי דברים חדשים צריכים להתגלות בכלים שלנו. האדם מגלה את החדש ולא אף אחד אחר, כמו שכתוב בשיר של בעל סולם: "וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר".

הדרך הרוחנית רצופה ברורים, איך אדם יודע מתי הזמן שעושה את הברורים הללו דווקא?

הדרך הרוחנית רצופת ברורים. אבל יש ברורים שהם של תחילת הדרך, שלאחר שאדם שמע וקרא כל חומר, ונתמלא בכל הידיעות הראשונות, הוא מתחיל להבין מהי "חוכמת הקבלה", היכן הוא נמצא, ומה קורה איתו. הבלבול של המתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה, נובע מכך שמתחילים להתפתח בו תכונות פנימיות חדשות, ומתחיל להבין מציאות, חיים, עצמו, אחרת. שכן כעת הוא רוכש טבע נוסף. בזמן הבירורים האלו רצוי שיקרא כמה שיותר, גם חומר שלא מובן, כי הוא מביא התרשמות חיובית מאוד.

יוצא, שהחלק הראשון של הלימוד הוא קליטת החומר, ובו אדם צריך להעביר אותו דרך עצמו ללא הרף. ולא חשוב מה טיב הקליטה, כלומר כמה מבין וכמה זוכר. ולאחר מכן באות תקופות אחרות, שאז אדם מתחיל להבין, לסדר ולדרג את החומר, ולבנות תמונה מהערכים וההגדרות של חוכמת הקבלה: מהו "אני", "אין סוף", "בורא", מהי "מציאות", "עולם", "קבוצה" וכולי. הדברים מתבהרים מעט, וגם זה לוקח זמן רב, אבל אז הוא נמצא כבר בסידור פנימי.

ובזמן שמסדר את הדברים מבפנים, מתחילים להתגלות בו כלים, הבחנות. היינו כנגד מילים שנאמרות, כגון: "מסך", "אור", "כלי", "חיסרון", "צמצום", "מ"ן", ישנה מעין תגובה פנימית, לכל מילה ומילה יש מקום אחר בתוכו. הוא עדיין אינו מרגיש את מהות המקום הזה ואת מהות המילה, אבל המילים נקלטות בפנים, ברצון שלו. החומר לימוד נעשה "שלו".

אז אדם מתחיל "לדבר עם עצמו", והדברים מתבררים לו מבפנים, ולא מתוך שמיעה או ספרים. אלא הוא מוצא קשר בין הדברים. היינו מתחיל לבנות בפנים, בתוך עצמו, יחס בין ההבחנות: "כלי", "אור", "מסך", "צמצום", "השפעה", "קבלה" וכו'. ועל ידי הברור הזה מגיע לידי הבחנות עמוקות יותר. הקשר שאדם בונה בין ההבחנות, הוא, למעשה, חוכמת הקבלה.

אין עוד נברא מלבד האדם. ומחוצה לו יש רק אור עליון מופשט. ומה שאדם מרגיש כ"הוא ועולמו", זה נובע מהמבנה הפנימי שלו, בכמה שהכלי שלו דומה לאור הוא קורא לו "עולמי", שאותו הוא מרגיש, ובכמה שאינו דומה לאור, זה נסתר ממנו. זאת כל המציאות.

חוכמת הקבלה היא חקירתו של אדם בחומר הבריאה, שהוא רצון לקבל, עד כמה הרצון לקבל מקבל על עצמו צורות דהשפעה. כשלמעשה, ההשגה הרוחנית היא "השכלה צורתית". כלומר, צורות של השפעה (של רצון להשפיע) שהחומר שלנו, רצון לקבל, מקבל על עצמו, והן הולכות ונעשות קרובות יותר לצורתו של המשפיע, הבורא.

מדוע אסור לאדם לקרוא את מה שכתב בעבר?

חוכמת הקבלה כוללת שני חלקים, לימוד מבנה העולמות, ותיקון כדי לעלות אליהם. לימוד מבנה העולמות הוא בהכרח מספרים, באופן דומה ללימוד של כל חוכמה. ולימוד קבלה הלכה למעשה, לתיקון האדם, הוא לימוד אישי. כי רוחניות אדם מגלה בכלים שלו, חש, מוציא ומעביר הלאה. ומובן שהדברים חייבים להיות חדשים בכל פעם. לכן אומר בעל הסולם, שאינו מסתכל בספריו או ברשימותיו.

איך האדם מבדיל בין השגה אמיתית, לדמיונות אגואיסטיים?

להבדיל בין גשמיות לרוחניות אפשר, אם אדם משיג את שתיהן. ואם לא משיג שני דברים, אז או שמבין שיש לו גשמיות בלבד, או שמדמיין לעצמו דמיונות כוזבים, שכביכול השיג רוחניות. לא יועיל שיאמרו לו, שזה נכון או לא נכון, אלא הוא עצמו צריך לגלות שנמצא בשקר, ועל פני השקר הזה יבנה את האמת.

אם אדם מגלה את המציאות האמיתית, איך יודע שזוהי מציאות אמיתית ולא מדומה? כשאדם מגלה את המציאות האמיתית, הוא מגלה שם חוקיות, ידיעה והרגשה, שכוללות את המציאות כולה ומשיבות על כל שאלותיו - גלגולים, השגות, טבע הבריאה, קשר בין דרגות הטבע, דומם, צומח, חי ומדבר, שבכל עולם ועולם. כך שנהיר לו שזוהי השגה ואין עליה עוררין, כי היא כה ברורה, ונותנת הרגשה והבנה לעמקות, במוח ובלב.

בנוסף, מובן לו שהגיע להשגה רוחנית, משום שהיא מתגלה למעלה מזמן, תנועה ומקום, היינו בממדים שונים מממדי העולם הזה. וגם בתכונותיו, בנטייה שלו כלפי האחרים והאנושות כולה, הוא מרגיש שנמצא בהשפעה ואהבה. ושמתוך נטייה זו של השפעה ואהבה, מגלה את המציאות, ולא מתוך הנטייה לרכוש לעצמו. כך שישנם כל הסימנים, שזו רוחניות ולא גשמיות.

חזרה לראש הדף
Site location tree