אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 8 - שנת 1922 / שיחה 1, 01.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 01.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ח

תקציר: מדוע עוברים מאורעות איומים על בני האדם? איך יתכן שישנם המונים העוסקים ברוחניות ואינם משיגים שום רוחניות? מדוע תפילותיהם אינם נענות?

מטרת כל מה שקיים היא להגיע לגילוי הכוח האחד שקיים במציאות. פעולת הבריאה היא שלמה ונמצאת בהתפתחות כלפינו שרק בסופה תתגלה תפארתה. והאדם שמרבה להשכיל בגדלותו של נותן המתנה זוכה לדרגה הנעלה של דבקות בו.

מה שאדם משיג, לא מושג אלא מקוטביות. היינו, מתוך שעוברים עליו מצבים קוטביים - קודם רואה את האחוריים של האור, ורק אחר כך את הפנים. ודווקא מתוך הניגוד בין חושך לאור, בין טוב לרע, נבנים כלי ההרגשה שלו. היינו עד כמה שמרגיש קצוות מרוחקים יותר, הפער בין נוכחות הבורא לחוסר נוכחותו. שכן, חוסר נוכחות הבורא מתגלה כדבר שלילי, כי אדם הוא רצון לקבל הנאה. ואם לא מקבל, אז במקום הריק מרגיש ייסורים, חושך, רע. ולכן חובה לעבור את כל ההרגשות, מהרעות ביותר ועד לטובות ביותר, היינו מקליפה, חושך, תהום, ועד עולם מלא כל טוב, אין סוף.

אבל דרך זו ארוכה מאוד וקשה ממוות. כי אדם משתוקק להפטר ולברוח מכלל ההרגשות הללו, מה שנקרא למות, ורק לא להרגיש באותם המצבים. אבל הוא לא מסוגל, לא נותנים לו מלמעלה אפשרות כזו.

ואיך יכול אדם לעבור מצבים כה שליליים? לעבור אותם ניתן רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". בזה שאדם מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, אז מתחיל למדוד גם את הפגם הקטן ביותר שבו, כרע גדול. ולכן לא נזקק לרדת לחשכה ולייסורים איומים.

וזוהי דרך אחרת, כמו שכתוב, שהבורא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואם מושכים את המאור המחזיר למוטב, אז פגמים קטנים, מורגשים כגרועים. שאם רגע אחד מפסיקים מדבקות, מורגש בהם מצב זה כנורא. ואז אינם צריכים לעבור ייסורים גופניים עזים באריכות הזמן, שלרוב נמשכים ימים ארוכים, ואף שנים.

אלא הכל טמון בהבדל בין אם אדם מממש את המאור שבידו, כדי שיחזירו למוטב, היינו רואה כל התהליך כמטרתי, ונשאר קשור לבורא, שמעביר אותו דרך כל אותם איומים. ועל כל שלב ושלב קובע, שהבורא הכין עבורו לא רק את סוף הדרך, אלא גם את כל דרך ההתפתחות כטובה ונוחה ביותר. ואז הוא כילד שמצטרף לגדול, ולכן לא פוחד מה"אויב".

ואם מתרשל הוא בעבודה הרוחנית, אז עובר את כל הדרך - כל התהליך בקושי, באיומים, מכות ובייסורים. מכאן שלימוד חוכמת הקבלה צריך שיהיה על גדלות הבורא, ולא לימוד על הפער בין חושך לאור.

"ב"ה ח' ניסן נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ה' צו פ"ב ירושלים עיה"ק ת"ו

כבוד רעי... ה' עליו

הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הי' איתוספי' כמה ספסלי בבי מדרשא. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.

ועיין במדרש רבה יתרו, "א"ר ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה אעכ"ו שנאמר לפני זעמו מי יעמוד, ומי מכלכל את יום בואו. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו." כשהבורא מתגלה, האדם נכנע ללא שום ביקורת מצד עצמו. "כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יראך מלך הגויים"." זה המצב שאדם נמצא תחת שליטה גמורה מלמעלה, מצב שלא רצוי לא מצד הבורא ולא מצד האדם. כי שניהם רוצים לגלות אהבה זה לזה, ולא שליטה וכניעה.

"הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה ממשמשם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.

אתה מוצא בפיוט: "ואתה איום על כל אימים, גא על כל גאים סובב את כל, ומלא את הכל"." אם מדובר בשליטת הבורא על החומר, על הרצון לקבל, ודאי שהיא כך.

"פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה? ... וזה שמו, "איום על כל אימים", שהוא מסולק מהם!" אם אדם מתרומם מעל החומר, הוא אינו עובד בתוך הרצון לקבל שלו, שהרצון לקבל הוא ההפוך מהאור. ואז אין הוא מרגיש אותם הכאבים הנוראיים יותר ממיתה, והאיומים, והחושך. לכן תלוי עם מי האדם מזדהה, עם הבורא או עם הטבע שלו. "וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!"

מטבע הדברים אדם נדחף לגלות את הבורא, הכוח העליון, מהות החיים. אבל אם הוא משתמש בלהעלות מהות החיים בתוך הטבע שלו, אז הטבע שלו מובילו לייסורים, והוא מתיישב בתוך החומר שלו ואוכל בשרו.

"וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו," ילכו מהעולם ללא שום רווח. כי הרווח איננו בכך שהאדם יסבול כעת ויקבל שכר בעולם הבא. ברוחניות אין זמן. אלא מה שאדם מרוויח, הוא משיג בכלי הנוכחי מיד. ולכן כל עבודת האדם ושכרה בהווה, בכלים החדשים שתיקן בהווה לדבקות.

יש אנשים שחושבים, שעל ידי ייסורים אפשר להרוויח רוחניות. אבל רוחניות כלל אינה נמדדת לפי כמות הייסורים שהאדם מרגיש, אלא רק לפי היגיעה שנותן. וזו היגיעה צריכה להיות יגיעה מטרתית, היינו מכוונת לגלות את תכונת האור ולהשליט אותה על עצמו.

"ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גאה על כל גאים", זה שמו (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי)." כשאדם סובל, אנחנו מרחמים עליו ורוצים לעזור לו. קשה לנו לראות אדם סובל מתוך הפחד שמא יקרה לנו אותו הדבר. כי מיד מתארים את עצמנו במקומו. ואלמלא יכולנו להיות באותו המצב, לא היינו מצטערים לעולם. ומתוך כך שהייסורים שעוברים אחרים, מעוררים בנו יחס של רחמנות, עולה הקושיה - ואילו הבורא שהוא רחמן, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולא אגואיסט כמונו, ודאי שחייב להיות מעורב בעזרה לסובלים. אך בפועל, לא רק שהוא גרם להם את הרע, אלא אפילו לא מושיט ידו לעזרה. ולפי השכל האנושי רואים אנו שההשגחה, אין בה שום רחמנות. הבורא שנקרא "רחמן", "טוב ומיטיב", אין דבר טוב שבא ממנו, אלא הוא גרוע אף יותר מבני האדם. ולסוגיה הזו אין מוצא האדם תשובה.

"אבל "מקבלי האיומות" ומשיגי "הגאות המרוחק הזה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!"

כתוצאה מהיגיעה, האדם מגלה בתוך הייסורים האיומים, שהם לא נשלחו לו סתם מתוך הטבע. אלא הבורא נמצא, וממנו הם באים, על אף שהוא נסתר. זאת אומרת, האדם מגלה את המטרתיות שבייסורים, אבל עדיין איננו מבין מה התועלת שבהם. וזה נקרא, שהבורא עודו "מסולק מהם".

כי אילו גילה האדם את התועלת שבייסורים שלו, היה מגלה קשר הבורא אליהם, ולא היה מרגיש אותם כסבל. כי עבר ועתיד אדם מרגיש גם בהווה. ואם היה מגלה שבעתיד נכונה לו מטרה טובה מייסוריו, אז המטרה הזאת הייתה מופיעה ומאירה לו בהווה. והייסורים, שמרגיש בהווה היו נמתקים על ידי ההרגשה הטובה מהעתיד.

אך לא כך קורה. לכן בהסתר רגיל, אף שהאדם מבין בשכלו, שייסוריו באים לו מהבורא, עדיין מטרתם נסתרת. ולכן איננו יכול להמתיק את המצב בהווה. ולכן מרגיש ייסורים, אמנם שהבורא מתגלה מתוך אותם האיומים. מה שאין כן בהסתר כפול מרגישים ייסורים, אך לא מרגישים מי הגורם להם.

מה קובע האם הסבל של הזולת יורגש באדם האגואיסט כתענוג או כסבל?

הסבל של הזולת מורגש כתענוג או כסבל, לפי האופן שבו מייחס האדם את הזולת לעצמו. לפי מידת הקשר שביניהם, עד כמה שהכלים של הזולת שייכים לכליו שלו, באותה מידה אדם מסוגל להרגיש את סבלו של הזולת. מכאן, שאדם לא מרגיש ייסורים של אחר, אלא רק את אלו שעוברים עליו, אם מתאר את עצמו כנמצא בכלים של מי שעובר ייסורים. לכן אל מול סבלו של הזולת, אדם מעדיף להרחיק עצמו, היינו מנתק את השייכות שלו אליו, ואז לא מרגיש מה שעובר על השני.

במה משתנה היחס לסבל כשמכניסים את הבורא לתמונה?

כשמכניסים את הבורא לתמונה עוברים מהסתר כפול להסתר רגיל. ואז אדם מגלה שיש סיבה, ויש מי שגורם ליסוריו בכוונה מטרתית. ואז יש לו את היכולת להצדיק את הבורא במה שמרגיש בעולמו. שאם לא הייתה בידו היכולת להצדיק את הבורא, אז הבורא לא היה מתגלה יחד עם הייסורים. אלא הבורא מתגלה לאדם רק באותה מידה, שאדם יכול להצדיק אותו. ובזה הוא מלמד את האדם איך לבנות כלים מעל הרגש.

האדם צריך לקנות כלי של אמונה, חפץ חסד. וגילוי הבורא כמקור של ייסורים או תענוגים, מאפשר לו לבנות יחס לבורא מעל התענוגים והייסורים, שבאים ממנו. לכן כשאדם נמצא במצבי הסתרה, עליו להעדיף להיות עם הבורא, להצדיק אותו, ולהיות דבוק בו מעל לכל הריקנות שמורגשת בו.

אדם צריך לקנות כוח התנגדות לתענוגים. לכן לאחר שעושה זאת על פני ייסורים, אז הוא מגיע לדרגת שכר ועונש, שלומד להצדיק הבורא על פני כלי מלא. כמתואר במשל "בעל הבית והאורח", אדם יושב מול שולחן מלא מעדנים וכל טוב, ובעל בית אומר לו: "קח", אבל הוא מסוגל לעמוד נגד כל התענוגים, ולהשתוקק רק לקרבתו של בעל הבית. ואז הוא מגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר", בלתי תלויה בכלי, בין אם ריק או מלא.

מה נקרא "ייסורים מטרתיים"?

ייסורים מטרתיים הם מצבים שעל ידם אדם קונה יכולת להדבק בבורא מעל הרגשתו. כמו שמסביר בעל סולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עוסק - אשריך...". אף שהייסורים הם גופניים, הם מאורגנים בכוונה לעורר את המאור המחזיר למוטב על האדם השרוי בעבודה עם ייסורים. אלא שכך הם עוברים עליו בצורה מהירה ויעילה יותר, שאז אדם מקצר את הזמנים. כי הכלים של האדם לא השתנו, ובין שחי בדלות או שלא מגביל את עצמו במאום, אלה עדיין אותם הייסורים.

אלא שהייסורים כולם נועדו שהאדם ידבק בבורא מעל לכלי הריק, על כל אופניו הריקניים. וכשקונה את הערכת גדלות הבורא מעל לריקנות שחש מבפנים, והריקנות לא חשובה לו כבר, וגם לא הצורה שבה היא מתגלה, אלא הוא דבק בבורא, בכוח ההשפעה, אותה הדבקות היא המענה לכל מצבו הרגשי הפנימי. ואם האדם עבר את כל המצבים הללו, אז נקרא ש"מילא את סאתו". וכעת הוא נכלל בתהליך השני, שבו מראים לו את ההפך, את התענוג. מתגלה לו כל טוב מהבורא, וממנו הוא צריך להיות מנותק ומרוחק.

"ומה מספרים על כך בעלי הפייט? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה," לכל המקרים שאנו עוברים בעולם הזה. "שנקרא "טפת היחוד"," היא הקשר של הבורא עם הנבראים, אליו חייב הנברא להגיע. "אשר שוכני בתי חומר הללו" הנמצאים באגו, ואינם מסוגלים לצאת ממנו בכוחות עצמם, "כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם" מתוך שמרגישים את היסורים העוברים על החומר, הם מגלים עד כמה הרצון לקבל הוא הסיבה לכל סבלם, ומתוך כך מגיעים לנקודת הפתח.

""האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם." דווקא בתוך הלב אדם מגיע לקשר בין הנקודה שבלב לבין הלב כולו. כי הלב הוא אגואיסטי, והנקודה שבלב היא נקודת המגע העתידית של אדם בבורא.

"ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."

מתוך ייסורים קשים נפתחת בנקודה שבלב היכולת להיות מעל לכל הלב. ולאחר מכן נפתח הפתח בקיר הלב, שמביא להתחברות הנקודה שבלב עם הלב כולו. היינו שכל הרצונות הריקניים ירגישו את הקשר שלהם עם הנקודה שבלב, ואת המטרתיות שבייסוריהם, שנגרמים עקב חוסר חיבורם עם הבורא. וכתוצאה מכך מגיעה "טיפת הייחוד", שעונה על כל הריקנות שבכלי הלב. וכבר לא חייב האדם לקבל מילוי בכלים דקבלה, אלא מספיק לו לדעת, שהמטרה נמצאת מעליהם, כדי לא להתעסק בהם, ולהיות דבוק במה שלמעלה מהם.

חזרה לראש הדף
Site location tree