אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 8 - שנת 1922 / שיחה 3, 03.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 3, 03.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ח

"ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם." דיבוריהם לכאורה נשמעים חכמים, אבל "בלי לב חכם" הם, בלי לב מתוקן, בלי רצונות מתוקנים לאור חוכמה, שאז נקרא "האדם החכם". כי חכם הוא מי שתיקן את עצמו, והגיע בהיקף התיקונים לתכונת השפעה, במידה שרוכש "חוכמה" בתוך האור דחסדים. זאת אומרת, שהגיע לזיווג עם האור העליון בלקבל על מנת להשפיע.

ומדוע זה נקרא להיות "חכם"? הרי מדובר בפעולת ההשפעה. תענוג בא, האדם דוחה אותו, ולאחר מכן מקבל אותו עם כוונה על מנת להשפיע. מה בפעולה הזאת דורש חוכמה? אמנם יש התגברות, ועבודה פנימית כבירה נגד תענוגים, אבל עדיין מדובר רק ברצון לקבל ובתענוג, היינו ברגש. אז היכן השכל? העניין הוא, שמתוך אותה עבודה נגד התענוגים מתפתח באדם השכל.

כי שכל מתפתח רק לצד הרצון לקבל. וכאשר הרצון לקבל עובד כדי להשיג את מבוקשו לפי התיקונים, אז הוא רוצה להשיג השתוות הצורה לבורא, ומתוך הרצון הזה אדם רוכש את השכל של הבורא, ומבין אותו, כדברי הכתוב "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". באדם מתחילה קניית חוכמה, ולכן האור שבא נקרא "אור חוכמה", אמנם שהוא אור של תענוג. כי כדי לקנות את התענוג צריכים לעבוד בהשתוות הצורה עם הבורא, ובכך רוכשים גם את הראש של העליון. זאת אומרת, בנוסף לטבע ההשפעה, שהוא טבע העליון, רוכשים גם את הידע שלו, את ידיעת התכלית שבה מכונסים כל חוקי העולם.

ואמנם לכאורה נראה שתכונת ההשפעה, חפץ חסד, אין בה שום שכל, כי בשביל מה לאדם שכל נוסף אם איננו רוצה דבר לעצמו, ואינו תלוי בכלום? שכביכול החפץ חסד מתנתק מהכל. אבל למעשה, אפילו תכונת חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, שהיא עוד לפני לקבל על מנת להשפיע, גם היא נקנית על פני הרצון לקבל של האדם. לכן בקניית החפץ חסד אדם כבר מתחיל ללמוד את חוכמת הבורא על עצמו, עד כמה מידת הבינה היא גבוהה ממידת המלכות.

והרי לא בכדי בינה נקראת "הבנה", "גילוי", אלא אדם שרוכש תכונת השפעה, רוכש את השכל של הבורא, את התכנית שלו, והבנת התכנית על כל הרצונות שבאדם, זאת אומרת, על כל הבריאה. כי האדם כולל בתוכו את הבריאה כולה. ורק לאחר מכן, כשעולה מבינה לחוכמה, כשממשיך לקבל על מנת להשפיע, אז הוא מממש מה שרכש בבינה. זאת אומרת, הוא משליט את הבינה על מלכות, וכך עולה לחוכמה ולכתר. לכן העבודה בקניית תכונת השפעה, עלולה להתפרש כעבודה נגד הרצון עבודה בהשפעה, שאין צריכים בה שכל, אלא רק התנזרות מהרצון לקבל. אבל היא אינה כזאת. אלא דווקא באותן הפעולות אדם קונה את שכל הבורא המקיף כל הבריאה.

לכן אומר בעל הסולם, "דוקא באורח שכל כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם", אמנם שבלבם, ברצונותיהם עדיין אין חוכמה, אך מהפה לחוץ יודעים להראות את עצמם כחכמים. ולכן אם אדם אינו עובד על עצמו, יתכן שפיו יוכל לומר דברי חוכמה, אך לא לבו.

"אבל החכם עיניו בראשו, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "ער", ולא "אונן", אלא "דברי חכמים בנחת נשמעים"" תחילה בינה ממלאה את כל הכלים, ועל פניה באה החוכמה. "בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, כמ"ש בזוהר: "הכל במחשבה איתבררו", ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל," אמנם התהליך לא עובר על האדם בצורה אידאלית, אבל מי שמשתוקק לאור, ורק בהשגת האור רואה את מצבו הרצוי, לא אמור להרגיש כלל וכלל מה ששייך לכלים, היינו לריקנות הכלים, ייסורים, אכזבות, חולשה, איבוד חומרי דלק. ולכן ודאי שלא יטיל על עצמו סיגופים והגבלות, אלא יהיה כולו דבוק ללמעלה.

""כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"," אם אדם הולך בדבקות בעליון, והוא מכונס בכלים שלו, ובודק מה יש לו, אז כנגד זה ""וכל גרגרן כועס", ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז", ונשמתו מסתלקת הימנו." אדם שבודק את הכלי שלו ומתרעם על מה שיש בהם, ודאי שמתרחק מהבורא. ונשמתו, היינו האור הפנימי, או מעט ההארה שיש בו בהתאם לדרגתו הרוחנית, מסתלקת ממנו, ונשאר ריק לחלוטין. כי במקום לפנות למעלה, פונה למטה לתוך עצמו.

"אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את (הירא והשלם) ירושלים תהלה בארץ".

והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור." כדי לתאר את תמונת העולם שרואה המקובל, צריך להבין, שהמקובל רואה כלים נצחיים שחייבים לעבור תיקונים. בתוך הלבושים של גופים סובלים ומתענים, ובתוך כל המתרחש בעולם הזה, הוא רואה את הכלים שעוברים תהליך. ולפי מהות התהליך הנוכחי שעובר על הכלי, הוא קובע מה קורה עם האדם.

מתוך הסתכלות כזאת, מובן שקובעים אחרת מה עובר על האנשים. כי האנשים יתכן שמרגישים את עצמם בצורה נוראית שאינה לרצונם כלל, אבל המקובל שמסתכל עליהם רואה את התכלית. הוא אמנם רואה גם את המצב הגופני החיצוני שהם מרגישים, אבל יחד עם זאת הוא רואה את המצב הפנימי שעובר עליהם כתיקון. ולכן קביעת המצב שלו יכולה להיות שונה מאוד מקביעת המצב שלהם על חייהם.

לכן אומר בעל הסולם: אינני מסתכל על הגופים כלל, וכביכול לא לוקח בחשבון את מצבם, אם הם מתענים או לא מתענים. שזאת ההסתכלות הטבעית שלו. אמנם שכמובן היה רוצה לעזור לאנושות לעבור גם את המצבים החיצוניים האלה במהירות, ולהגיע למצב האמיתי בו חיצוניות ופנימיות יהיו שוות לאדם, וישתמש אפילו בלבוש החיצון כאמצעי להשגת האור הפנימי בתוך הכלי הפנימי.

"וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שכל כולם כבהמות נדמו.

וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "משמחי לב" המה למבינים," עד כמה שהמצב אליו הגיע האדם הוא הפוך מן האמת והמטרה, מתוכו יש תקווה שיעלה מהר יותר, ויגיע לאמת. לכן הייסורים הגדולים שבאים לעולם, הם אמנם האחוריים מהמצב האמיתי, אבל הם מורים על הגאולה, על התיקון שקרב ובא.

"אמנם כשאני רואה הנפילים אנשי השם אשר מעולם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בהבליהם, שבדים ובודים מלבם." "אנשי ה'" לכוונתו, אלה אנשים שקיבלו התעוררות מהבורא לכל הפחות בדרגת העולם הזה. שהבורא רוצה בהם, אבל עדיין אינם נותנים את היגיעה המספקת.

זאת אומרת, אם האנושות מתקדמת על ידי ייסורים, שחייבים להצטבר עד שיצטיירו באדם לכדי תמונה מספקת, שיהיה מוכן לנקודה שבלב, על הייסורים האלה אין בעל הסולם מסתכל. אבל אם הנקודה שבלב מתחילה להראות פעולתה באדם, והבורא מחכה לאדם, על כך כן כואב לו, כי מדובר בצער השכינה. ומכל מקום, על הריקנות ברצונות הגופניים אין סיבה להצטער, כי בתיקון נבלעים המה יחד עם הגוף, מבלי שייוותר מהם זכר. כמו אדם שעבר צער, ולאחר הצער לפתע מתגלה לו משהו טוב, או לאחר עבודה קשה זוכה לשכר נאה, ובכך מכסה את כל הצער והיגיעה הקשה שהיו לו.

"ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא! [אוי ליופי הזה שבלע בעפר הזה] טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מים טהורים, מים נאמנים על כל פנות ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל המעונים מושפעים, ואין כאן לא קורי ברזל ולא קורי עכביש, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא." אין מצב, חוק, כוח או פעולה במציאות, זאת אומרת, שעובר על רצון הנברא, שתהיה לו מטרה אחרת מלבד המטרה היחידה להביא את הנברא ל"טיפת הייחוד" עם הבורא.

"ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מימיה, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מימיה, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי', ולדבקה בו!

עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כל מחמדי עינא איתבלי בך, כמה את בחציפו [עפר עפר כמה אתה קשה עורף, כל מחמדי העין קלים בך, כמה אתה בחוצפה] אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לזרות, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הבל ושמחת בשר", ומה יענו ליום פקודה! וכדי בזיון וקצף.

אשר על כן הרבה דברתי מגנות אותם אנשים עמך פב"פ, ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כל אשר בוטח בהם", ו"ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרועו", ו"ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת הוי' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" ודי. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סייעא [כמה לא חושש ולא מרגיש הגבר, שאדוניו מסייע לו] ."

בעל הסולם מגלה כאן צערו על אלו שטועים בשימוש בתורה. כי כמו שנאמר "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", "בתורתו יהגה יומם ולילה", שבכל המצבים, ב"ימים" וב"לילות", חייב אדם להשתוקק רק לתיקון הכלים, המביא אותו לדבקות. ובתמידות להיות ב"בית המדרש", זאת אומרת, במקום שליבו דורש את התכלית. ומדוע ב"בית המדרש"? כי רק יחד עם החברה האדם יכול להגיע לכוח הדרישה הנכון שיקדם אותו. לכן כותב בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ס"ה עד הסוף), שהוא מצטער על אלו אנשים שראויים, ויכולים לעסוק בתיקונים, ולהביא תיקון עולם, וכך לממש את רצון העליון, אבל הם עושים את ההפך, שנקרא "ומשפילים אותם עד עפר", "וישפילו ויבזו את בני ישראל".

"וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וכו', וימרו על ים, בים סוף", ופירשתי, שמתנה יקרה וערכה, היא לפי יקר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שלא השכילו את נפלאותיך", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' כל הימים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים."

נשאלת השאלה, האם יש לאדם פתחון פה לבוא ולומר, במה אני אשם שקיבלתי חינוך מוטעה, שמבוסס על פירוש ה"אבן עזרא" לתורה, לדרוש מעצמי עשיית פעולות חיצוניות בלבד ללא תיקון הלב? ואמנם יכול אדם לטעון שהדרך בה נתחנך טוותה לו את הכיוון בחיים, ואת היחס שבו הוא מחזיק את עצמו. אבל כמו שאומר בעל הסולם, העיסוק החיצון הזה הוא חטא שקודם לקבלת התורה, ואינו פותר את האדם מן המוטל עליו. לכן חייב כל אחד ואחד לחקור את מעשיו, ולא להסתפק ב"קיום מצוות אנשים מלומדה".

"שאלת אותי ומה לעשות ע"ז? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד," אדם יכול לבצע פעולות חיצוניות, ולומר אמרות יפות בפיו, אבל אין בכך תועלת. כי הוא חייב להגיע לתיקון הפנימי, שמתוך רצונותיו יעיד לבו למוצא פיו, שאז נקרא "פיו וליבו שווים".

"אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.

ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דלא פסיק שנאמר עליו: "ישבעו ויתענגו מטוביך", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נפלאותיך" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הבו לי ומכחכם שחדו בעדי". וכבר מאס אבותם מלשית עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וכשל עוזר ונפל עזר" ו"שדי לא מצאנוהו שגיא כח".

וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם ונשא, גבוה הגבה מאוד", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות," האדם שאיננו מתעסק בתיקונים, לא מתגלה לו מידת הבורא האמיתית, שהדבקות בו לפי התכונות היא המטרה. אלא שם לעצמו מטרה אחרת, להיות ידען בכתובים, ובקיא במובאות התורה. ומתוך המטרה הזאת גם קני המידה למדידת גדלות וקטנות האנשים, להצלחה או כישלון, הוא אחר, וכללות היחס שלו משתנה מפנימיות לחיצוניות.

הוא מודד "לפי מדידת בשר ודם", מה טוב בעיני האנשים, עד כמה הם מעריכים את עבודתו שהיא אמנם באותן תורה ומצוות, אבל אינה במדידת עצמו כלפי המטרה המחייבת אותו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, בכל תכונותיו ההפוכות מלכתחילה. אלא הוא מודד עצמו לפי סולם הערכים שמציבה לו החברה, שנקרא "לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות", וכך מעביר חייו לריק. לכן צריכים תמיד לקוות להיות למעלה מהחשבונות המתבססים על מדידות בשר ודם.

חזרה לראש הדף
Site location tree