אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 9 - שנת 1923 / שיחה 1, 03.11.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 03.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ג

תקציר: בעל הסולם מתייחס לקשיי התלמיד לעמוד בהבטחתו לסייע לו בהפצת חוכמתו ומסביר כי שורש הענין הוא, שהתלמיד מתרץ לעצמו שאינו ראוי לעבודה זו. בעל הסולם עצמו עבר זאת והקדיש זמן רב לשאלה מדוע נבחר על פני כולם לגלות את הבורא. לכן הוא מחויב תמיד למצוא מקום שיוכל לגרום נחת רוח לבורא, בלי לדעת כלל אם יצליחו מעשיו אם לאו. זהו דבר פשוט, הקטן והגדול שוים לפני הבורא, כל הבריות מוכנים להשראת השכינה בלבבם, וזה תלוי רק ברצון הבורא ואינו תלוי כלל באדם.

"ב"ה מוצש"ק ויקרא אל משה, נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור

ש' פ"ג ירושלים עיר הקודש תובב"א

לאמיתי וידידי ... נ"י ויופיע לרום המעלה.

לא אוכל עוד להתאפק לכל הנצב בינינו, ואנסה נא את התוכחה המגולה האמיתית. כי צריך אני לדעת כמה הוא שוה ערך, דבר אמת בארצנו: כי כן דרכי תמיד, לחקור בכל מעשי הבריאה, ולדעת ערכה, אם טוב ואם רע, אך בדקדוק נמרץ, מפני שרק מקום זה הניחו לי אבותי להתגדר בו, ובע"ה כבר מצאתי חמודות וגניזין [ומטמונות] בתמונות העוברות ובטלות האלו: כי לא לחנם נערך כל ההמון הזה נגד עיני, והמה אותיות נחמדות, למשפט כל חכמה וכל דעת, ולא נבראו אלא לצרופי חכמה בלבד.

מתחילה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה ... ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, והראיה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג שהשכל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דייקת ביה כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום."

במאמרו "עת לעשות" מסביר בעל הסולם, כי בימינו נוצרה בעיה, שמחיר הוצאת ספר הוא נמוך מאוד, ולכן מלאכת הדפוס נפוצה עד לכדי כך שכל מי שעולה ברצונו, יכול להוציא ספר. ובכלל הטכנולוגיה החדשנית הופכת הכל לקל, ואז אנשים עושים דברים רבים שאין בהם צורך, והמה ממלאים עולמו של אדם דברי שטות, שאוחזים בו, כובשים אותו, ואינו מסוגל להיפטר מהם. ועד שעורך בירורים, חולפים חייו.

כמו כן אנשים עושים דברים שנקראים "מה בכך", מבלי שיבדוק כל אחד ואחד האם מה שהוא ממציא ומביא לעולם, הוא דבר חשוב למטרת העולם. אלא מפני ש"בא" לאדם מתוך הרצונות שעוברים דרכו, ומתפתחים, וחוזרים כמקרים, שפתאום הוא תופס איזה רצון, מממש אותו, ומפיל על כולם גם את הרצון עצמו, וגם את התוצאות שהמציא ממנו. וכך העולם אמנם מתקדם בטכנולוגיה, אבל גם בריקנות הפנימית, עד שבקרוב האנושות תאלץ להכיר שכל ההתפתחות הזאת היא לרעתה, מפני שגרמה לה רק אסונות ובעיות, ולא קידמה אותה לתכלית הבריאה במאום.

לכן העצלות, כותב בעל הסולם, דווקא יכולה להועיל במקום שהאדם טרם בירר מה בדיוק נחוץ שיעשה. שאז "שב ואל תעשה עדיף".

"זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בפרטו, הרי ראוי לו שלא בא לעולם, כי מהפך הקערה על פיה, כי ממקבל לא נעשה משפיע, שזהו חוק ולא יעבור, ו"אלו היה שם לא היה נגאל".

ואם כן לא כדאי לנו כלל וכלל לדון עובד או עבודה כזו שבעליו הוא בצורת מקבל. מחמת שזה ריקות מוחלט, ואין כל ספק שמוטב היה לו להיות "שב ואל תעשה", כי הוא מזיק במעשה זה, או לו, או לאחרים. ותועלתו נמנע בהחלט, כמו שדברנו לעיל."

על פי חוק ההתפתחות לדיוקו, לא משנה באיזו דרגה ומצב נמצאים, לפני כל מעשה, היינו תנועה פנימית שיכולה לבוא גם לביטוי חיצוני, נדרש הקדם בדיקה פנימית מדוקדקת באדם - האם הדבר שהוא רוצה לבטא בתנועה הפנימית, ובמעשה החיצון, מקרב אותו ואת העולם לגמר התיקון, למטרת הבריאה? ורק אם הולכים יחד עם הבורא, יחד עם מחשבת הבריאה, אזי יש מקום וקיום למעשה. ואם לאו, אין המעשה הזה סתמי ומיותר, כי אם מזיק.

כי האדם נמצא בקשר עם יתר הנשמות, וכל מעשה ממעשיו שאינו מכוון בדיוק לאותו מקום, גורם לכל המערכת להתקדם בדרך ייסורים, במקום בדרך תורה. אין מלבד שתי הדרכים הללו. ונמצא שכל אחד ואחד מכריע את העולם כולו לכף זכות או לכף חובה, בכל צעד ושעל שפוסע. לכן אם אדם מתאפק מלפעול, אלא ממשיך ומברר את המוחא והליבא שלו, מתוך הדאגה עד כמה מחשבותיו הן נכונות, אז הוא מביא טובה לעצמו ולעולם. ובטרם הגיע לבירור, רצוי שיתאפק.

"ולא איכפת לי כלל וכלל, אם נמצא עמך איזה מספר אברים מרמ"ח אבריך [מאתיים ארבעים ושמונה אבריך] , שאינם נוחים מהלכה זו; ואפילו מתערבים את עצמם במחאה גלויה נגד דברי אלו, כי כן טבע כל דבר אמת, שאינה דורשת הסכמה משום ילוד אשה, קטן או גדול, וכל מי שזוכה לדעת התורה ביותר, נמצא עמדן על דעתו ביותר [נמצא עקשן ביותר] ."

הנשמה נחלקת לרמ"ח אברים, ושס"ה גידים. ברמ"ח האברים אדם יכול לפעול לאחר בירור, תיקון, ושילוב נכון בין הכוחות האלו. ובשס"ה הגידים, התיקון שלהם שנקרא "מצוות", הוא בלהקפיא אותם, בלהגביל אותם, בלא להשתמש בהם, על כל הצורות שמתעוררים אותם כוחות ורצונות. לא ידוע לאדם מה נקרא רמ"ח, ואילו רצונות מתעוררים בדיוק. אבל אלה שאפשר לאדם להשתמש בהם בלהפעיל אותם לדרך הנכונה, הם שייכים לרמ"ח אברים.

"אשר על כן אחרי האמת הגדול, המפורסם הזה, אשר מחרף במלאכתו - "חבר הוא לאיש משחית", עם כל זה, אין לו שום רחמנות ודאגה על העצלים, לטכס עצה בעדם, מחמת הכלל הגדול: "שב ואל תעשה עדיף"; כי ממ"נ [ממה נפשא, מימלא] , אם דבר ה' יקר להם, ורוצים באמת לעבוד לקונם ית' להשביח מעשיו, אז אין שום ספק שרוח העצלות לא תהיה עמהם, כי רוח ה' מלביש עוז וגבורה, שהעצלות נדף ממנו כקש מפני רוח, אלא אם יצוייר שיש להם חבור עם רוח העצלות הזה, אז בלי ספק שבשעה הזאת אין דעתם נוחה בלתי לה' לבדו. ואם כן, ודאי "שב ואל תעשה עדיף"."

תמיד אפשר לערוך חלוקה לרמות בכללות אוכלוסיית העולם, בכל קהל ציבור, בכל קבוצה, וגם באדם הפרטי, שהוא עולם קטן. ולומר שבהתאם למצב התפתחות הרצונות והדרגות שבו, כן יהיו הדין והחשבון כלפי איך שעליו לנהוג עם עצמו, או העולם עם כל פלחי האוכלוסייה שבו. וכך בגשמיות וברוחניות. אלא שבעל הסולם לא מדבר על אלו שסתם נמצאים בעולם, וכביכול אין אתם חשבון. כי באיזו תביעה אפשר לבוא למישהו שנמצא בחייו, ומן הסתם אינו יודע כלל במה מדובר, ומה דורש ממנו הכוח העליון.

אלא מדובר באנשים ששייכים לתהליך, ובאלו שיכולים להשתייך אליו: או "מאמינים" חרדים, ששייכים לדומם דקדושה. או אנשים מחפשים, שבאים במגע עם שיטת הקבלה. או אנשים שנמצאים בדרך, שאיתם החשבון הוא יותר מדויק וקרוב. או אלו שנמצאים בדרגות רוחניות. אמנם הנטייה היא לחשוב שכשאדם נמצא כבר בהילוך הרוחני, אז הדרך סלולה בפניו, ואין שום קשיים בהתקדמות, ואין בעייה של שכחה ועצלות שנופלים על האדם. אבל הרי ידוע, שהדרך כלולה מעליות וירידות, מקו ימין וקו שמאל, קליפות, וכל המכשולים באמצע. שדווקא אם אדם נכנס בהם, ועובד איתם, ומעבד אותם בצורה נכונה, הם הם החומר שעליו הוא בונה את המדרגה היותר עליונה. וכך הוא בא ועולה מדרגה לדרגה. ומכאן, שבכל המצבים הללו, יש לו אותן קושיות.

בנוסף צריך להבין, שהרוחניות היא כוללת ועמוקה הרבה יותר מכפי שנראה לנו מבחוץ, שכביכול יש תענוגים גשמיים ותענוגים רוחניים, ועלינו להעדיף אלו על פני אלו. אבל אדם שנמצא ברוחניות, מתמודד לא עם הגשמיות, אלא מתמודד עם הרוחניות של הקליפה, ועם הרוחניות של הקדושה. ושם החשבון הוא כבר אחר, שנדרשת התמודדות נגד האור העליון.

וקודם אדם צריך לאתר את האור כתענוג, אמנם שלא ברור לו בכלל איזה תענוג יש באור. זאת אומרת, תחילה עליו להשתוקק להשפעה, ולמצוא בה את התענוג העליון הגדול ביותר. ולאחר מכן צריך להתמודד נגד הרצון החדש הזה, והתענוג החדש הזה. שהם כלי ומילוי אחרים לחלוטין. ואז על פניהם לבנות את היחס והכוונה שלו. ואמנם שאין מילים לתאר את הדברים הללו, חשוב להדגיש, שבדרכים רוחניים דווקא מדבר בעל הסולם.

"יש לי לדבר בענין זה נכבדות, אולם מה אעשה שהזמן גרמא [שהזמן גרם] , שאינך מבין בלשוני, כי אינך רגיל בחדושי תורה שלי, הנאמרים בתכלית הפשיטות, אשר צריך להיות בגובה הקומה מאד, עד שיוכל להשפיל קומתו כ"כ ולהגביה אותם; ולא אוכל לשנות דרכי, מחמת שאני רואה בו רצון השי"ת וד"ל.

הגם ששמעת ממני תורה הרבה, על צד הפשיטות, וגם טרחתי מאד בענין להבינך כל דרכי וכל חפצי בעבודת הבורא ית' [טרחתי מאד בענין ללמדך כל דרכי וכל חפצי בעבודת הבורא ית' ], רצוני לומר, באותו המקצוע שבעז"ה הוספתי על רבותי שבדורי ושלפני, והסכים השי"ת על ידי, ואתה עידי."

בעל הסולם לא מתבייש לומר את הדברים, כי בהחלט במה שעשה עבור דורנו, לנשמות שנמצאות בתיקון כעת, הוסיף הרבה על רבותיו, ופיתח הלאה את שיטת הקבלה, לצורתה הנוכחית שמאפשרת לכל דור המשיח לסיים את התיקון.

"עם כל זה מחמת שכל למודנו בענין הזה, היה זמן קצר, בערך ... מיום ב' פרשת בהעלותך [שנת] תר"ף [1920] עד פרשת שמות תר"ף (תרפ"א), כי המצב שלך בשבוע ... לא נתן לי עוד לדבר עמך יותר, מחדושי תורתי, וכן הפסקתי אז כל דרך הלמוד שלי מפני טעמים הכמוסים עמי; וגם מקודם לכן גיליתי אזנך בדבר זה, בקצת טעמים.

ומכיון שהזמן היה קצר מאד, הוא הגורם שלא הורגלת בדרכי, ולא נבלעו דרכי כלל באבריך, ולכן הכנסת מדעתך שינויים הרבה בתורתי ... ומחמתם הפסדת זמן הרבה ..."

הזמן בלימוד הוא גורם שקובע הרבה, כי אמנם שלכאורה רוחניות איננה דורשת זמן, ונראה שבימים ספורים אפשר לתפוס את כל החוכמה, והגם שמקובלים בהחלט משתדלים לקצר את הדרך, שבעתיד הצעירים, היינו אלו שמגיעים ללמוד, יוכלו בתקופה של מספר שבועות או חודשים להבין את עקרונותיה, ולאמץ אותם. מכל מקום, נדרש זמן הקליטה, זמן ההרגל. ואין מדובר עדיין בזמן עד שהלימוד עובר על החומר, על הרצונות, שלהם יש קצב מיוחד לעלות, ולהיכנס לעיבוד בטכניקה החדשה שאדם רוכש.

לכן יש חשיבות רבה למספר שנות הלימוד שעוברות על האדם. ואף שכתוב ב"תלמוד" וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכביכול די בשלוש עד חמש שנים, כדי להגיע לאור הרוחני, ולהיכנס לעבודה לשמה, זהו פרק זמן מאוד קצר. אמנם בהחלט יתכן שיבוא מצב, ומגודל הקבוצה, וממצבים מיוחדים בנשמות, יתקצר הזמן. אבל לעת עתה, לנשמות שבאות בדורנו, נדרש זמן רב יותר. כי אדם צריך לברר את עצמו, ואת הקשר שלו עם האחרים, בכל אותם האופנים והקשרים שנמצאים במבנה הנשמה שלו.

כל דור ודור הוא אותו הדור הקודם, שמגיע לאחר שתיקן באיזו מידה את החלק שהיה בחיים הקודמים. ואנחנו נמצאים בדור הראשון שבא כשורה חדשה, שמתקן את עצמו בשיטת התיקון הכללי של בעל הסולם. ועדיין לא נוכל לצפות שכל כך בקלות, ובזמן כה קצר נוכל להגיע ל"לשמה". אלא הדברים מצטברים בכל אחד ואחד, ומקדמים אותנו.

בדורות קודמים, להוציא אנשים מיוחדים דוגמת האר"י, נחמן מברסלב, הגר"א, כדי להגיע ל"לשמה" נדרשו בין עשר לעשרים שנה, ואף יותר. כי הקצב עצמו תלוי באדם ובסביבה, ובהכנה מגלגול קודם, ובסוג הנשמה הפרטית. לכן הזמן, אומר בעל הסולם, הוא בעל חשיבות רבה.

"ובפרוש הוציא לפני שפתותיך, אשר בכל כחך ואונך תעזור לי בברור דרכי תורתי והתפשטותו בעולם; ורק הנך יושב ומצפה, מתי יגיע השעה המוצלחת, שיהיה לקל [לאל] ידיך, שתוכל להשתתף עמי בזה הענין.

והבטחה זו הוציאו כל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך, בכל תוקף ועוז, גם בחדוה, ללא ספק קטן וקל, שמי יודע אם תזכה לזה המדובר וד"ל.

עתה מה תאמר לכל הבטחותיך עמי... ואני יודע עצתך והתחבולה שהמצאת מדעתך, דהיינו, לשטוף בפעם אחת כל גופך, במים שאין להם סוף," שמשתוקק להגיע למידת האמונה בקפיצה אחת. "ודי לחכימא ברמיזא [ודי לחכם ברמז ].

גם יודע אנכי התרוץ המוכן באמתחתך [בעסקך] , על שאלתי זאת, דהיינו, שעדיין אינך מוכשר כלל לגלות דעת, ולסתור או לבנות, ומכל שכן להתחבר עמי בעבודה, בה בשעה שאתה בעצמך לא החזקת בה כראוי.

אמנם אם כן יצר הסוכן [השוכן] בך, אתה סותר את עצמך מניה וביה [בבירור] , רצוני לרמוז, שעל שאלה אחרת אתה מתרץ את עצמך לא בענוה, ואדרבה וד"ל, ואם כן איך אתה תופס את החבל בשני ראשים.

... ואני אומר לך שאין כאן שום בושה, שום קטנות ושום גדלות, רק שהצליח מעשי שטן, להפריע על כל דבר טוב שלא יותגלה בדרכיו, כי מה אכפת לך, אם אבין את קטנותך יותר מדי, האם לשמוע שבחים מפי תכסוף, ואני יודע שנפשך טהור מסיגים כאלו.

וגם מאי אכפת לך, אם אבין את גדולתך בשעור המדוקדק, כמו שהוא בין כתלי לבך; וכלום אינך ירא מלגלוגי עליך, כי עמדן על דעתך אתה [כי עקשן אתה] .

וגם בושה זו מאי היא, לדבר בפני חבר כמותי, בפום ממלל רברבן [בפה מדבר גדולות] , וכן דרכו בדרך הזה כל קדמונינו, לגלות סודם כמו שבא בקירות לבם ממש, לרב מיוחד, או לחבר מיוחד האמיתי, אם רם אם שפל.

כי דורכי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מר אם מתוק. והעיקר כל עיון כמו מקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נקי"," מטעמים, יש אמת ושקר, מר ומתוק, ואם מבררים אמת ושקר, אז מסלקים לגמרי את המר ומתוק מהבדיקה "וח"ו להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צדיק", ומצדיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר." מר ומתוק מצרפים לבירור, בתנאי שיכולים לעזור לבירור אמת ושקר.

"וכמו שאין שעור למעלת הבורא ית' ולכל יכולתו, כמו כן אין שעור לשפלות ילוד אשה (ולחולשתו), אלא אם רק הבריאה הזו עם כל שפלותה מוכנת לקבל דבר אמת, בלי שום נגיעה בדבר, לצורך גופו הנגוף, אלא נמצאת תמיד בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג", כן הולכת ופוסעת על מדרגות הקדושה וטהרה, עד ... מה העבודה הזאת לכם."

בעל הסולם היה מצפה מאותו חבר ותלמיד שלו, שיפנה אליו עם כל מה שמרגיש שעוצר אותו. ושלא ישים לבו על הנעימות או אי הנעימות, על מר ומתוק, אלא העיקר הוא האמת. שאם אפשר לברר אותה, אז חייב אדם להתרומם מעל כל אלו, ולפנות לבירור האמת כצופה מהצד, כרופא שבודק חולה, ואינו מתייחס אליו ולגופו, אלא רק לעצם הבעיה, שהיא המחלה, ואיך לתקן ולרפאות אותה. אותה מידת הנקיות של אובייקטיביות, עדיין חסרה לתלמיד. ועורך אילו חשבונות, איך ייראה אם יעלה את הבעיות שמפריעות לו בדרך, ולכן מתאפק. ובכך ודאי שעוצר את עצמו.

בעל הסולם הגיע לארץ ישראל בשנת 1921. והתאריך שבו כתב ושלח את המכתב הזה מירושלים הוא מעניין, היות שבעל הסולם היה רק בדרך לארץ ישראל או בפולניה. ועולה השאלה, מהי מהותו של האיש שהיה אז לידו?

מה פירוש לראות תחילה את גדלות התענוג הרוחני?

זו דוגמה לכך שאנחנו לא תופסים עד כמה הרוחניות נמצאת עוד שלבים כמה מהרצון לקבל שמתפתח. כי הרי המסך שעליו מדובר, הוא כנגד אור העליון, אור הרוחני. ואם האור הרוחני היה מגיע אלינו כעת, הוא היה מתראה לנו כחושך. אלא הכרח שקודם יהיה רצון לאור הרוחני, שלא זה הרצון שלנו. לכן צריכים אנו לגלות כלי אחר, ותענוג אחר בכלל, וכנגדם לבנות מסך. וזה נקרא שתחילה אדם רוכש מציאות רוחנית, שחי לא בתוך הרצון העכשווי, אלא בתוך הנשמה.

הוא איננו מבין מהו הרצון ההוא, ומהו המילוי שלו. ורק כשזה מתחיל ולהיות מובן לאדם ורצוי לו, ובוער בו, אז מתחילה העבודה שכנגד. לכן לא קופצים מיד מהרצונות שלנו לרוחניות. כלי ואור הם דוגמה למושגים שלכאורה חוכמת הקבלה מדברת עליהם כל כך בפשטות, אבל לאדם לא ידוע מה הם. לא שהוא אינו מרגיש, אלא הוא בכלל איננו תופס מהם המושגים האלו. הוא חושב שמדובר ברצון שלו, ובתענוג שכנגדו. אבל המושגים הללו הם לגמרי שונים, היות שהתענוג הוא האור העליון, השפעה. והעבודה של האדם היא לדחות תענוגי השפעה. והחיות הזאת, החיים האלו לא מובנת לו עדיין.

לכן נדרש זמן. צריך לתת מקום לזמן הגשמי, להרגל, לתפיסת ההבנה, להתפתחות פנימית. ונמצא, שהזמן הוא מרכיב חשוב מאוד ברוחניות, כי אנחנו עדיין נמצאים בו.

מהי הטענה של בעל הסולם כלפי המכותב?

האגרת כתובה בחצאי מילים, שיכול להיות כך או אחרת, ובנוסף יש בה נגיעה בעניינים אישיים. אבל הטענה העיקרית, שאם לתלמיד יש בעיה, והוא חושב שעקב בירור הבעיה, תהיינה לו אי אילו בושות, אז אין לבושות הללו מקום. הוא חייב להעמיק את הבירור, במידה שתעזור לו להתייחס מהצד למה שקורה לו, בצורה אובייקטיבית. על דרך שרופא מסתכל בחולה, שכביכול אין לפניו אדם, אלא יש גוף, וחובתו לטפל בו. והיכן שיש מחלה, הוא פותח, ועושה את הדרוש, בצורה בלתי תלותית.

לא חשוב שמדובר בו עצמו. אלא יש נברא, ויש בו כאלו וכאלו בעיות, שנשלחות כמובן מלמעלה, ומתעוררות מבפנים. ומתוך המערכת שלו, מגיעות תגובות מסוימות. אז מה עליו לעשות? והאם יש לו תקנה? האם יש לו אפשרות לזרז את ההתפתחות שלו? כך אדם צריך להתייחס לעצמו. אחרת, אם הוא מזדהה עם האדם שבו כרגע, מבלי שיוכל להתנתק ממנו, אז איך הוא עומד לשנות אותו?

לכן אסור שיהיו בבירור חשבונות ובושות, ויתר המנהגים שקיימים בין בני אדם. שכל אחד מזדהה עם מה שהוא, וזה "האני". אלא אני הוא בכלל לא אני. האני האמיתי שלי הוא למעלה. ואת זה שכאן עלי לתקן. וככל שאצא ממנו, ואתנתק ממנו יותר מהר, כך ייטב לי. ואם יש לפני הזדמנות ואמצעים, אז לחפש איך לעשות זאת. בכללות יוצא, שאמנם אין ברירה, וצריכים זמן להתפתחות. אבל יחד עם זאת, אין לשים לב לכל מיני חשבונות אישיים, אלא לעורר את הדברים, ולזרז את ההתפתחות היכן שאפשר.

חזרה לראש הדף
Site location tree