אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 10 - שנת 1925 / שיחה 2, 11.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 11.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ט

"ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה"" מהי ההכבדה שנפלו לתוך הרצון לקבל, ש"נפלו לחומר ולבנים"? בחומר ההכבדה היא על המחשבות. ה"חומ"ר" הוא הרצון לקבל, טבע האדם, שדורש מילוי בכל מיני האופנים, ומשום כך אנחנו לא מרגישים שמדובר בחומר אחד שנקרא רצון להנות, כי הוא מתפרש למטרות שונות. ו"לבני"ם" נקרא, עד כמה שאדם יכול ללבן את החומר, בכוונה על מנת להשפיע. כי מהחומר עצמו לא ניתן לבנות כלום, אלא כשמעבדים אותו בכוונה על מנת להשפיע, אז ניתן לייצר ממנו לבנים או חימר, ומהם לבנות בניין. כי בניין נקרא בית, בית קיבול, כלי, שמוכן לקבלת השפע העליון. נמצא, שהחומר נתון לנו מלכתחילה, וכפי מידת צורכו של האדם מתעורר בו בכל פעם הרצון לקבל, הרצון להנות, באופנים ובגדלים הנחוצים. ונותר רק שיהיה לאדם הדחף לעשות מהחומר הזה לבנים, לבנות מהם בניינים הרוחניים.

"ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם," לכן זה נקרא "לבני"ם". החומ"ר הוא הרצון לקבל, ובלבני"ם מלבנים את הרצון לקבל, ויכולים לעבוד איתו עם כוונת ההשפעה. זאת אומרת, למרות שכל אחד קיבל תוספת אגו, כנגדה הוא יכול לתת עבודה בלהתקשר לאחרים, ולהיות מחובר לעם אחד, למערכת אחת. שעובדים בהשפעה על פני הרצון לקבל המתגדל.

"אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות." בכל זאת הרגישו בכל פעם הכבדה הולכת וגוברת בכל האופנים. זה קטע בדרך הרוחנית שאדם חייב לקבל תוספת רצון לקבל, ולעבד אותו כמו שמעבדים אדמה, ומהחומר שלה עושים לבנים, שמהן אפשר לבנות בניין חדש, וערים יפות. ובלתי אפשרי להתקדם בדרך בלי לגלות את כל חומר הרצון לקבל שבבריאה, וללבן אותו, וממנו לבנות את הכלי הנכון לגילוי הרוחניות.

"כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע","

פ"ה ר"ע נקרא, אם אדם מתחיל לדבר רעות על השיטה, על ההתקדמות, על הרוחניות ועל היכולת של אדם להשיג את הרוחניות. ואומר שהיא לא בשבילו, שהדרך קשה, ושיש דברים נוספים שעליו לעשות בעולם הזה. הוא מפסיק להרגיש כי במערכת אחת מונהגים כל המקרים שקורים לו, ולעם, ולעולם, המסודרת למשוך את האנושות לעבר מטרה אחת. ואז הוא יורד לחומר שלו בלבד, שנקרא יורד לפ"ה ר"ע, ואומר שאין העולם מונהג על ידי כוח אחד, לעבר מטרה אחת, ושלכל מקרי העולם סיבה אחת, והכל מתקדם ומתנהל לפי נוסחה מדויקת. אלא אומר שהכל הפקר, ואפשר לעשות כל מיני פעולות לפי שכלו, וגם הן תהיינה נכונות. ובאמת הוא רואה לפניו בעיות שחייב לפתור, ומדוע עליו לפתור אותן על דרך הכתוב בספרי הקבלה, שצריכים להתקדם לעבר המטרה, לקראת הרוחניות? אלא עיניו רואות רק עולם גשמי המנותק מרוחניות.

וזה נקרא "פרעה", פ"ה ר"ע. שאדם אז צריך לחיזוק גדול מצד הקבוצה והחברים. כי מורו ורבו נעלם, ובלית ברירה האדם נופל לפ"ה ר"ע, שמתחיל לחשוב ולהרגיש שהרוחניות, והדרך, והמטרה, הכל חסר ערך. כי כך מתגלה בליבו, ומתגלה בצורה נכונה, היינו צריך שיתגלה, כי הנפילה הזו היא לצורך עלייה. אבל כדי שינצל ממנה, יכולה לבוא רק הקבוצה במקום רבו. ואם יוסיף להשתתף בעקביות בשיעורים, בשיחות, בקריאת המקורות האמיתיים.

והאדם צריך להתגבר בעיקר על הפ"ה שלו, על כל מה שאומר על עצמו, על מציאותו, ועל הבורא, הנהגתו והשגחתו. כי החפץ חסד אין לו מה לומר, אלא להודות בלבד. על מה? לא משנה. אין צריכים סיבה להודיה. אלא הוא מתרומם למעלה מהחומר עד כדי כך, שלא צריך את הצדקתו של החומר, ובין אם טוב או רע, הוא מודה. אמנם ודאי שמדרגת חפץ חסד אדם בונה רק על פני הרצון לקבל, שאי אפשר לאדם להתייחס למשהו, אלמלא יהיו לו הרצונות הפנימיים. ואז מאותו פרעה, פ"ה ר"ע, יוצא ההפך ממנו.

"פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם."

בהתפתחותו הרוחנית אדם עובר תקופה שנקראת "מצרים", שנופל לתוך אכזבות, ייאוש, וכבדות שמקשה עליו לזוז, וראשו מלא מחשבות מטופשות ועצורות. עד שאינו מסוגל לומר מילה טובה על כלום, וכל החיים חסרי ערך בעיניו, ורוצה למות. זה הכל אחיזת הקליפה שבאדם. הרוחניות אז בכלל לא נראית לו מושכת, וגם אם יש בה משהו, זה הכל שנוא עליו. את החברים והקבוצה הוא אינו יכול לסבול, וגם העולם הזה כולו נראה ריקני ומטופש, ושונא את עצמו. כמו שנהג לתאר את המצב הזה הרב"ש, אם אדם היה יכול, היה לוקח כדור שינה, וישן למשך שבעים שנותיו מבלי להתעורר.

זו תקופה שצריכים לעבור. היא יכולה להמשך זמן רב או זמן מועט, תלוי עד כמה אדם נעזר בקבוצה. המצבים הללו חוזרים על עצמם, אלא שהם באים והולכים לפי רמת הרצינות שבה אדם מתייחס לתקופה הזאת, ועד כמה משתוקק לסיים אותה. העקביות בלימוד, ובהשתתפות עם החברים בקבוצה, הם ההכנה לתקופה הזאת. ואם יש הכנעה מצד האדם כלפי הלימוד, הקבוצה, והרב, היא עוזרת לאדם.

כמו שמספרים על רבי עקיבא, שנטבעה אונייה בים ומכל נוסעיה הגיע רק הוא לחוף מבטחים, אז שאלהו: "רבי עקיבא, כיצד ניצלת?" ואמר: "אחזתי בקרש, ובכל פעם שבא גל, הרכנתי ראשי, וכך ניצלתי, כך זרקו אותי הגלים אל החוף". אם הסיפור אמיתי, לא ידוע, היות שהתורה מספרת על מצבים רוחניים, שלאו דווקא התרחשו בגשמיות. אלא זהו רמז, שאם רוצים לצאת מהים ששוטף את האדם, ובדרך כלל טובעים בו, ולא מגיעים לחוף, אז צריכים להרכין את הראש.

אבל ידוע שאדם כביכול צריך להתגבר, אז מה הכוונה "להרכין ראש"? אלא אם באה הקליפה ורוצה לשלוט בו, אז כשמרכין ראשו, אין לה על מה לשלוט. כי איננו מתגאה, ולא מהווה איזו מין אישיות. אלא מרכין את הראש, ומקבל את החיים כמו שהם, ואז המצבים עוברים. שאומר לעצמו שהוא קטן, שבא ללמוד, ומסתדר איכשהו עם האחרים, וכך עובר הגל מעליו. זו מידת ההכנעה. אמנם ברוחניות יש מידות הכנעה נוספות, אף שמעבר למחסום הדברים הם שונים, אבל אלו התרגילים הקטנים, מאוד עוזרים לאדם.

"ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל."

אדם צריך לעבור תקופה מאוד קשה. שהרי כתובים על מצרים דברים רבים, שהיא שורש כל הגלויות, ולכל הנפילות, והירידות, וההתנתקויות מן הקדושה, שאדם עובר בכל סולם המדרגות עד לגמר התיקון. אדם עובר ארבע גלויות בהתאם לארבעת השלבים י' ה' ו' ה', וכבר למן הגלות הראשונה, שהיא הארוכה והקשה מכולן, ונמשכת מספר שנים, עליו ללמוד איך להסתדר. שעיקר כאן, הוא עניין ההכנעה. בעבודה הזו קיימים הבדלים בין אדם לחברו, כי האחד גאוותן והשני עניו, האחד שתלטן והשני כנוע, האחד חכם והשני פחות, אבל מכל מקום, העבודה היא רק כלפי ההכנעה.

בתקופה הזאת מלמדים את האדם שעליו להכניע עצמו, ולהתחבר עם האחרים, ולהעריך אותם יותר מאשר את עצמו. כי בלעדיהם לא ישרוד, לא יציל עצמו ממצרים, אלא הוא ייצא רק יחד עם כולם. וכשהולך אחרי הדעה החדשה שנקראת "משה", בעוד הוא עצמו נקרא "פרעה", רק אז הוא ניצל ממצרים. כי פרעה סגר את כל פתחי מצרים, והותיר רק פתח אחד, שב"חצות הלילה" אדם פתאום מוצא בתוכו כוח אחיזה במשה, ואז בורח. ובעצמו האדם אז אינו מהווה כבר שום אישיות, אלא מרגיש כעבד עצור, שאין בו כלום, רק האפשרות לברוח משליטת עצמו.

"ובזה מובן הפ' "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה", פירוש, שהשי"ת הודיע על ידי משה עבדו, ששום יד חזקה, וכוחות שבעולם, לא יועילו על קליפה רעה זו, מפני שאינה נכנעת אלא מפני השי"ת בכבודו ובעצמו." "מפני השי"ת" הכוונה, אם אתם רוצים לצאת ממצרים, משמע שרוצים אתם לצאת מהאגו שלכם, וצריך שכל אחד יתבטל כלפי האחרים, ותתחברו כולם לתכונת ההשפעה. כי מלבד מצרים שהיא מלכות, יש רק תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ויכולים להיות או בתוך מלכות, בשליטת עצמם, או מחוצה למצרים, בשליטת הבינה, בשליטת ארץ ישראל.

סיפור מצרים מהווה את כל התהליך שעוברת מלכות, ודרכו משתייכת ומתחברת לבינה. מכאן, שביציאת מצרים לא נגמרת המלחמה. אלא האגו מתנתק לאט לאט מרמת האגו שלו, שלא רוצה כבר להיות בתוך שליטת האגו, אבל עדיין צריך להיפטר ממנה. לרכוש את כללות האומנות איך לצאת מעצמו, משליטת הרצון להנות. זאת אומרת, לוותר בהדרגה על כל הרצונות ליהנות שבו, ולהגיע לדרגה שמוכן להיות ללא הרצונות האלו. ולאחר מכן על פני כל רצון ורצון להעדיף תכונת הבינה. לא רק שלא לקבל, אלא אפילו להשפיע, ולהיות שמח ומרוצה מכך.

המלחמה לא באה לסופה, כי להיפרד ממצרים, מפרעה, לא ניתן בבת אחת. ומפני שבמצרים לא גמרו את הגלות שצריכה להארך ארבע מאות שנה, שסך כל הגלויות הוא ארבע מאות שנה, לכן יוצא שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות. ולאחריה באות גלויות נוספות עד שגומרים את כל שליטת מצרים, שטועמים אותה, רואים אותה, מרגישים אותה, עוברים עליה עד לכדי שנאה מוחלטת כלפיה, ומוכנים לגמרי להיפרד מהטבע המקורי שלנו.

"שז"ס "אני ולא שליח", וז"ס "ושלחתי את ידי והכתי במצרים וכו' ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" וכו'." "הכתי" מרמז, שהדברים האלה באים והולכים פעם אחר פעם, ולא נפטרים מהם באחת.

חניטת המומיות היא עדות למומחיותם של המצרים איך לשמור על החומר. שאפילו את גוף האדם, השייך לדרגת חי, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם שלנו, והיא החומר העכור ביותר, שקיים רק בזמן חיותו, הם ידעו לחנוט כך, שלא יתפרק כולו. הכוח שנקרא מצרים הוא כוח גדול מאוד. וחניטת הגופות בעולם הזה, מרמזת לכך שקליפת מצרים חיה וקיימת בכל מיני אופנים, עד לגמר התיקון. וכשגומרים לתקן את כולה, נקרא שמסיימים את כל ארבע "מאות שנות" גלות מצרים, ויוצאים לגאולה כוללת, לגמר התיקון.

"ועתה בא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת בשורת הגאולה ושליחות משה. כתוב: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש, דכיון שפה דקדושה היה בגלות," כלפי האדם. שאדם לא מבין, לא מאמין, ולא מרגיש את גילוי כוח ההשפעה, את העולם העליון.

"בסוד "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לכן היה משה רעיא מהימנא, טוען לפני השי"ת "והן לא יאמינו לי","

כי העולם הזה, על כל תענוגיו הנוצצים לאדם בעל הרצון לקבל הגדול, ועל כל הדעות הרווחות בו, דעת החברה, ודעת הקהל, שאדם צריך להצליח, ולרכוש בעולם הזה שליטה, וכוח, ועושר, ומעמד, כל אלו הם חיזוקים של פרעה שאוחז בנו. ו"לא יאמינו לי" זאת אומרת, שקשה מאוד לראות כנגדם איזו אחיזה ברוחניות, שכדאי לעבור ברצון לקבל מגשמיות לרוחניות.

לכן אדם שואל, איך אוכיח את עמדתי מול מישהו? במה אצדיק את עצמי, שאני עוזב את הכל - המשפחה, העבודה, החיים? נראה לאדם כאילו הוא מתנתק מהחיים. וכאן בא הפרעה עם כל הרעיונות המציאותיים שלו מהחיים, שצריכים לחיות, ולהתבסס, ולהרוויח, ולא לעזוב את העולם הזה. והאדם איננו מבין שהקבלה לא מנתקת אותו מהחיים. על כך מתלונן משה, "כבד פה וכבד לשון אנכי", שקשה מאוד לאדם להוכיח לעצמו שהרוחניות כדאית.

"כי אם אפילו אקשר את ישראל עמי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם."

מכל צד שאדם יפנה, מלפנים, מעורף, מאחור, הוא תמיד ימצא ספקות, ובעיות, וקשיים בהתקדמות ברוחניות. אמנם קל לו לראות זאת על החברים. אבל על עצמו, האדם שנמצא בנפילה, לא ממש יכול להבחין, כי אין לו את הכוח נגד הקליפה. שאדם נמצא בקדושה יש לו היכולת לעבוד כמו חוקר, יש בידו שני כוחות, ועל ידי האחד בודק את מידת התגובה והלחץ של משנהו. אבל כשאדם נופל אין לו שני כוחות, אלא נופל תמיד לכוח אחד, ואז אין לו אפשרות לבדוק שום דבר. אבל אם היה בודק, היה נוכח עד כמה נמצא תחת אותה השליטה, ש"הלא קליפת פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם."

"ואע"ג שדביקים עמי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, ופה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים ברעיא מהימנא כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מפה ודבור, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה."

אבל איך לשמוע "בקולו של משה", ואיך להחזיק במשה? האם זה אפשרי? אדם איננו יודע מה התנאי שיוכל לאחוז באותו רעיון שימשוך אותו ממצרים, מהאגו שלו, עד שיהיה מוכן לברוח מפרעה אפילו בחשיכת הלילה, ועוד לגנוב מהמצרים, שלמעשה גונב מעצמו מחשבות ורצונות למיניהם, ומעביר אותם, בא איתם לקדושה. הקושי הוא בזה שאדם לא יוצא ממצרים ערום וחסר כל, ולא איכפת לו מה היה. כמו חוזרים בתשובה, שלעיתים לא איכפת להם מכלום, ומשליכים את חייהם מאחור, ופונים למשהו אחר. אסור לפעול כך, אלא אדם חייב להעלות לקדושה את החיים שלו, ואת איך שהוא עצמו.

אי אפשר להפטר מכל המחשבות, וכל הרצונות, אלא יוצאים ממצרים עם כל מה שיש, ולאחר מכן מתקנים את כל אותם כלי הכסף והזהב, שהופכים אותם לכלים דהשפעה, לכלים דקבלה על מנת להשפיע. אין לאדם חומר אחר, רצון אחר, מלבד הרצון הטבעי שלו שגדל במצרים דווקא. ואלמלא נכנסו בני ישראל למצרים, שעל ידי זה נעשה הכלי שלהם לכלי גדול, שגדל בהם הרצון לקבל, "ויצאו ברכוש גדול" כמו שכתוב. אזי לא היו נזקקים לקבלת התורה, למאור שבה, שמתקן לעל מנת להשפיע את אותם הרצונות שלקחו ממצרים.

"ועל זה התלונן משה רעיא מהימנא לפני השי"ת "כי יאמרו לא נראה אליך ה'", פירוש על דרך הנ"ל: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שבעת ירידתם "לחומר", יכפרו גם בגדלות משה רעיא מהימנא וא"כ איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו?" אם הרעיון דלהשפיע, להגיע לאהבה, להגיע השפעה ירד בעיניהם, איך יתכן שישתוקקו לבוא אחריו?

"לכן מסר השי"ת ג' אותות, שיראה משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות אלו לפניהם בזה אחר זה," - לעשותם קשי עורף. לעשות שלמשה לא תהיה היכולת למשוך אותם, היינו שהרוחניות איננה מושכת בעיניהם. ושפרעה מחזיק בחזקה, ואז אדם רואה שהרצון לקבל הוא מציאותי והגיוני, והוא עימו בלב ונפש, ואיננו מסוגל להפטר מהחיים האלו, כי רואה שהם חשובים לו. אמנם שלפני כן לא היה כך, אלא כעת שהחל לעסוק בקבלה, לפתע נעשו החיים חשובים לו, ומתחיל לחשוב, ולעורר את עצמו לכל הדברים שצריך להשיג בעולם הזה. באות מחשבות לאדם, וזו נקראת הכבדת שנעשתה להם במצרים.

"והבטיח לו השי"ת שיעזור לו מן השמים, שיהיה סיפק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יבואו לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מגלות המר הזה."

הבורא נכנס לתמונה, זאת אומרת, יש התערבות של כוח יותר עליון מאותו הכוח שמתעורר באדם ומושך אותו לרוחניות, כי הכוח הזה דווקא נופל. הרוחניות שהאדם חשב לעצמו, ההבחנות הקטנות שהשיג באיזו צורה, והיה נדמה לו שהן רוחניות, כל זה נופל בעיניו, ואינו מסוגל להמשיך על ידם. אלא לאחר שנותן יגיעה ומגיע לייאוש גמור, ובאה השעה ליציאת מצרים, אז יש לו שלושת הסימנים דמדרגה יותר גבוהה. ורק לאחר שעובר אותם, הוא מסוגל "לשמוע בקולו של משה", ללכת אחרי משה.

כמו שחוכמת הקבלה מסבירה, האדם, החברה והבורא, צריכים להיות שלושתם יחד "ישראל, אורייתא, קב"ה חד הוא". ולזה אדם לא יכול להגיע בלי לבטל את עצמו כלפי החברה, שהביטול שלו כלפיה הוא במגמה להשיג את הקשר עם הבורא. וכך האדם גם לא יכול להיעזר בכוח המשה שבו, בטרם קיבל מלמעלה את שלושת האותות הללו. שאותם עליו לחבר יחד, ואז יהיה לו הכוח לצאת. כי כל השבירה שנעשתה במישור האדם כלפי החברה, נעשתה רק כדי לעזור לאדם למצוא את הכלי המדויק, המצב הנכון, שממנו הוא משיג את תכונת ההשפעה. שמתקשר לבורא מהמישור שלו ומעלה.

לכן האדם עד כה עבד, וראה שאיננו מסוגל, ואז מבין שצריכה להיות עזרה מלמעלה. כי על ידי כוחותיו, כוח פרעה וכוח משה, שהוא השופט ביניהם - אין הוא יכול לפרוץ מתוך שליטת פרעה, אמנם שרוצה. אלא רואה שבהכרח נחוצה התערבות מצד העליון. כי אמנם בטבע שלו ישנן הבנות, ויסודות מסוימים, אבל הכוח לבצע יציאה של ממש, אין לו. ואז בפעם הראשונה הוא נזקק לה'.

הרב"ש מתאר את המצב הזה כ"ויאנחו בני ישראל מהעבודה", לאחר שבנו את פתום ורעמסס, כי על ידן רצו לעשות לעצמם "מגדל מלא כל טוב", וחשבו לעשות זאת בכוחות עצמם, שאותן ערים יפות שבנו הן כנגד מגדל בבל. ואז ראו שבנו הכל למען הרצון לקבל שלהם, ולא כדי להגיע לרוחניות.

סיפור יציאת מצרים וכללות שנות ישראל במצרים, מובאים בדברי חז"ל באופנים רבים, מפני שזו עזרה מצדם, לאלה שנמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל, איך לעבור את כל התקופה עד למחסום שנקראת "מצרים".

חזרה לראש הדף
Site location tree