אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 10 - שנת 1925 / שיחה 4, 15.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 4, 15.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ח

"וז"ס, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", שבפתיחת הפה מתגלה חכמה עילאה, כי בה בשעה, שנפרדת קלי' "פה רע" מקדושה, יוצא פה דקדושה לאור עולם, שז"ס, פתיחת הפה להרוחה, ואין עוד פגע רע ליחל דברו. כי "יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", ומיד זוכה לחכמה עילאה, כי גילוי חוק ומשפט באים תמיד ביחד, וז"ס "פיה פתחה בחכמה".

וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה, אלא ע"י יגיעתו הקודמת בזווגים שלו, ע"ד הכפיה, נמצא, שלולא לשון דנוקבא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום. ממילא, איגלאי מילתא למפרע [ומתגלה העניין מן ההתחלה] , שאפילו זווגין דכפיה הי' ממש זווגין דאהבה וחיבה ודו"ק. וז"ס "ותורת חסד על לשונה", "על לשונה" דוקא ולא בלשון אחר."

הצורה שבה האדם מרגיש את מה שעובר עליו איננה חשובה, כל עוד המצב עובר, והוא מתקדם בטוב או כביכול ברע, היינו שמרגיש שלא זכה למצבים בעצמו, אלא הבורא סידר לו כך, דרך החברים, דרך היותו שרוי תחת לחץ החברה או השפעת הסביבה, או אם בעצמו השתדל כביכול. לאחר מכן הוא יראה מה הסיבה לכל מה שהוא עובר, ומדוע התגלגל לו המצב דווקא דרך איזה אמצעי.

כי האדם איננו יודע מהם החשבונות. ולעיתים קורה שלפי מבנה המערכת באה לו התקדמות, נעימה או בלתי נעימה, בעל כורחו או לפי רצון, בהתאם לתכנון שלו או במקרה דרך משהו או מישהו זר, שהוא אינו מוצא מה הקשר בין הדברים, ולמה דווקא כך צריכה ההתקדמות להגיע.

כמו כן התקדמות יכולה להיות באמצעות לחץ שאדם מרגיש אותו כבלתי נעים, לפי הכלים או התנאים שבהם הוא נמצא. ואמנם הוא יכול לפענח את ההרגשה שלו בכל מיני צורות, ולתרץ לה תשובות משלו, אבל אם מדובר בהתקדמות, צריכים אנו לראותה תמיד כדבר שבא מצד האהבה. אמנם שיש ולפי הקשר, לפי המיקום במערכת, לפי הקשרים היחסיים בין בני אדם, או מטעמן של סיבות נוספות, ההתדמות מגיעה לאדם לא לפי ההרגשות הנעימות, וגם לאו דווקא בהתאם למאמציו.

"ונשוב לענינינו שאות הא', שאחיזת משה בזנבו נהפך למטה בכפו, ה"ס "תשובה מיראה" על דרך "פיה פתחה בחכמה", שמעת הזאת שנקבעת למטה, והקליפה משולחת ואינה חוזרת, מתחיל שורש גילוי חכמה עילאה.

וסוד אות הב', ה"ס ושורש, לתשובה מאהבה. שבהיותו מביא ובא ידו בחיקו, בהמנותא עילאה, מתגלה התורת חסד על לשונה, ולא זולתה.

ודו"ק בדברים כי באמת צריך להוציא ידו מחיקו, כי חיק, ה"ס, "אנכי ולא יהיה לך". והוצאת יד, ה"ס "התפשטות הדעת", ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו. נמצא שחוק ומשפט קשורים זה בזה כב' ריעין דלא מתפרשין [כשני רעים שלא נפרדים] , אז הולך השפע בדרכיו כדבעי [כראוי] ."

מדובר במקרה שתיקן כבר את הכלים, ובין אם המצב טוב או רע, הוא מייחד את ההשגחה למקור אחד. תחילה אדם מגיע לכלים שבהם יכול לראות, שיתכן והמצב בא מהבורא, אמנם שאין לו יכולת להצדיק אותו. וזה הצעד הראשון של ההשגחה.

האדם רק מתקן את הכלים, וככל שהכלים יותר מתוקנים, הוא מרגיש בהם יחס הבורא יותר אמיתי, לפי שמו "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". שההשגחה מתראה בצורה של טוב אינסופי בשווה לכולם, כשהיא יוצאת מהבורא. אבל כאשר היא יורדת במדרגות העולמות, אז היא משתנה, מתחלקת, ומתמעטת, לפי הדרגות שבעולמות.

העולמות מסדרים את ההשגחה כך, שככל שהדרגה היא יותר נמוכה, יש בה יותר הסתר, ויותר הכנה לאדם שיתפקד. אם באין סוף ההשגחה היא אינסופית, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", האדם שנמצא בדרגה הזאת, חייב להיות מתוקן כנגדה בתיקון אינסופי. ואם ההשגחה היא אהבה לא סופית, גם האדם מתוקן כנגדה, נניח ב – 80% מהתיקונים שלו. ובשכר ועונש הוא מתוקן כנגדה ב – 60%, בהסתר אחד הוא מתוקן ב – 40%, ובהסתר כפול הוא מתוקן ב – 20%. כך אותה השגחה אינסופית שעוברת דרך העולמות, מתמעטת עד דרגת הסתר כפול, שהיא לאחר כל העולמות, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. ובה אנחנו נמצאים. ורק בהתאם למידה שהאדם יתוקן תפתח לו ההשגחה את עצמה.

שרטוט 1

"ובזה תבין הפירוש, "ויבא ידו בחיקו"," זאת אומרת, מגיעים למצב שטוב ורע מתייחדים יחד, ואדם לא רואה כבר חלוקה של ההשגחה לשניים. כשאור אין סוף בא בעולם האצילות אז הגילוי הוא אהבה, וההשגחה היא אחת, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". ואילו למטה מעולם האצילות, ההשגחה מתפרשת לשניים: בי"ע דטומאה ובי"ע דקדושה, והאדם הוא הנשמה שבאמצע ביניהם. ובהתאם למידה שבה הוא מתוקן, שגם את הרע וגם את הטוב שמרגיש הוא יכול לייחד להשגחת הבורא, באותה המידה הוא נמצא בהשגת ההשגחה.

שרטוט 2

"שה"ס קבלת החוק "ויוציאה", שבא להמשיך התפשטות הדעת, ואינו מתחזק להיות דבוק גם בשורש, שה"ס "החיק" ואז "והנה ידו מצרעת כשלג". ומתרגמינן [ומפרשים] ביונתן בן עוזיאל "והא ידיה סגירתא" [וזו ידו סגורה] שנסגרו מבואות השפע, ואין תיקון זולת להתחזק פעם ב', "וישוב ידו אל חיקו", בקבלת החוק, ואז, "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", פירוש, שהחוק מתלוה ומתחבר אל הוצאת יד, וחוק ומשפט מחוברים. ואז שב מהלך החיים והשפע למקומו."

האדם לא יכול סתם לצאת מתוך הכלים שלו, ובזה להתייחד עם השגחת הבורא, ולהדבק בה. אלא הוא חייב להיכנס לתוך הכלים הלא מתוקנים שלו, מה שנקרא להתחבר איתם בשנית, ומתוך הכלים האלה המתוקנים להתחבר להשגחה. לכן אין לנו לדמיין שככל שעולים למעלה, לא נצרכים כבר לכלים הישנים, אלא עם הכלים הישנים עולים למעלה.

שרטוט 3

כל אותה העביות שיש לו בדרגה הראשונה, הוא מעלה לדרגה השנייה, ולשלישית, ולרביעית, שדווקא בזכות העביות הזאת נקרא שהוא עולה. על מה נסמך הגובה שמשיג בדרגה השנייה כיותר מהדרגה הראשונה? על זה שחיבר לעביות הראשונה את העביות השנייה, ותיקן אותה. מהי ההתקדמות במדרגות? אדם מוסיף התקדמות בדרגה בכך שהוא עולה מעט ומתקן, ושוב עולה מעט, ומתקן עד שמגיע למדרגה שלמה.

זאת אומרת, גובה המדרגה הוא העביות, וההתקדמות לעבר מקור ההשגחה שבאין סוף, היא תיקון העביות, שבזה אדם הופך אותה לזכות. ואלמלא העביות, לא היה לו מה לתקן. יוצא, שהיתר של אותו משולש, שפאותיו הן עביות וזכות, נקרא ההתקדמות של האדם.

שרטוט 4

"וז"ש "והי' אם לא יאמינו וכו' לקול האות הראשון" ויוציא ידו ולא מחיקו. "והאמינו לקול האות האחרון". כי יראה שבהוצאת יד מחיקו הרי שב לאיתנו.

ואות הג' הענין עמוק, כי היאור הוא אלוה של מצרים, ופרעה אלוה של היאור, שאמר: "לי יאורי ואני עשיתני", שכבר אמרנו, שפרעה חמס אליו כל השפע שיורד מעל הראש, בשביל ישראל.

אמנם תמצית של השפע שחומס, נתן לישראל. ותמצית זו הניתן על ידי פרעה, נקרא נילוס, והוא משקה לכל הדרים במצרים, ונקרא לחם עצלות, שא"צ [שאין צריך] יגיעה אחריה, ולכן היה פחד שלא יפגמו ב"י אחר גאולת מצרים בלחם אבירים, כמו שקרה במדבר, באמרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם"," אם המים, היינו השפע, באים מעצמם, זה לא נקרא חסד. "חסד משמיים" אמיתי נקרא, שאדם מתפלל כי נמצא ללא מים, ורק בתפילתו בא השפע מלמעלה.

"וזהו התיקון, "והי' המים וכו' לדם ביבשת", כי הכל יראו שנפסלו ממשקה ישראל, שאח"כ הגיע להם מזה דם פסח ודם מילה. וז"ס "צופיה הליכות ביתה", פי' שמימי היאור נהפכו לדם ביבשה, ואז "ולחם עצלות לא תאכל", והוא ענין עמוק והאריך במקום אחר.

יהודה ליב"

העניין בכללות הוא כך, שאי אפשר לעשות תיקון בבת אחת מכמה סיבות, שברוחניות הן אותה הסיבה. שיש התכללות של הכלים, והכלים מתגלים במשך התפתחותם, לכן אי אפשר שתהיה גלות אחת במקום ארבע גלויות. ההתפתחות הכרח שתהיה בארבע עליות עיקריות, ובארבע ירידות לפי י' ה' ו' ה', וגם התיקון הוא בהתאם. מכאן, שבגלות מצרים עצמה לא יכולה להתגלות כל מצרים. אלא המספר "ארבע מאות" שנות גלות מוכרח להתפרש על כל הגלויות.

לכן לפי סיפור מצרים נראה לכאורה שבני ישראל אינם עומדים במשימה. שהם באים, ועוזבים, ונופלים, ואינם יכולים להתחזק, ולתקן במקום את הרע שמתגלה. אבל יש בכל הסיפורים קלקולים שמתגלים, ועומדים לתיקון במקום, ויש כאלו שתיקונם בינתיים הוא רק בכך שמתגלים, וזהו כחצי התיקון, הכרת הרע. ואי אפשר להתגבר עליהם, ולתקן אותם, מפני שאמנם הכרת הרע אפשר שתהיה במקום, אבל לתיקונו צריכים תנאים וגילויים נוספים, היות שהרע הזה קשור למערכות נוספות, שרק בגילוי הקשר שלו עימן, יהיה אפשר לתקנו.

המושגים בסיפור מצרים כדוגמת "דם נילוס", "דם לידה", "היאור", עליהם כותב בעל הסולם באגרת, לא תוקנו במצרים, ומשם הם נמשכים לכל הגלויות שלאחר מכן. והסיבה העיקרית לכך היא, שחייבים לעבור ארבע פעמים התפשטות והסתלקות האור, כדי שיהיה הכלי ראוי לתיקונו, וראוי לתפקידו לאחר שיתקנו אותו. לכן במצרים לא נגלו כל הקלקולים בצורה שיהיה אפשר לתקנם, אמנם שגלות מצרים היא שורש כל הגלויות.

מה הכוונה שבני ישראל יוצאים מגלות מצרים טרם הזמן?

יצאנו ממצרים טרם הזמן, לאחר מאתיים ועשר שנים, במקום לאחר ארבע מאות השנים שהיינו אמורים להיות במצרים. "ארבע מאות שנים" הוא המספר השלם שהכלי צריך להיות מחוץ לקדושה, כדי לגלות את כל עמקות האגו, הרע, הניתוק, הריחוק מהאור. שהמספר הזה מורה על ההתפעלות וההתרשמות של עומק השגת הגלות, שרק מתוכן באים לגאולה. והיות שאי אפשר שיתגלה הכל במצרים בבת אחת, לכן יצאו ממצרים לאחר "מאתיים ועשר שנים".

מצד אחד, אנחנו רואים לפי סיפור מצרים, שהבורא הוציאם ממצרים בעוד הם עצמם לא רצו לצאת, ולא ברחו משם, ומשה לא רצה להוציאם, וגם פרעה לא התיר להם לצאת. אלא הם יצאו לפי פקודה מלמעלה. ומצד שני, אומרים שהגלות הזאת לא די בה, ושואלים, מדוע לא ישבו במצרים ארבע מאות שנה? העניין הוא, שהיו צריכים לצאת. ויתר הגלויות הן כבר לאחר מלחמות, וחורבן בית המקדש.

ואז לאחר גלות מדאי, גלות בבל, והגלות הרביעית והאחרונה, גלות רומי, חוזרים לארץ ישראל בכל הכלים שהתגלו בארבע הגלויות, וזה כמו שיוצאים ממצרים, ונכנסים לארץ ישראל. שכעת יש לפנינו קבלת התורה, ויישומה על כל הכלים שהתגלו בכל הגליות, ובניית בית המקדש, היינו תיקון כל הלבבות ככלי אחד במערכת שדבוקה לבורא.

אבל אפשר שהגלויות יתגלו לאחר מצרים רק אם יקבלו תורה, ואור התורה יתפשט בכלים השבורים, כמו שלומדים על שבירת הכלים בעולם הניקודים. שאם לא כן, איך יתגלו הכלים ככלים מתים, ככלים ריקים? בינה לא תוכל להתחבר עם מלכות, אלמלא האור שיבוא לכלים וישבור אותם, ויכנס בהם, ואז לעומת האור שהיה בתוכם יפלו הכלים לגלות. כלומר חייבת להיות שבירה על ידי האור, לכן הגלות שבאה לאחר קבלת התורה, רק היא הגלות האמיתית.

מצרים היא השורש לגלות, בטרם היתה בהם תורה, ובטרם היו לעם. וגלות היא לעם בלבד, ולא לקבוצתו של אברהם, שבעצמה נכנסה לגלות מצרים, מבלי שידעה שזאת גלות. אלא הם ברחו מחמת הרעב שהיה בארץ ישראל, שלא היה להם יותר במה לתקן את הכלים, שלא גילו את הכלים שיהיה אפשר לתקנם, ולקבל בתוכם את ההתקדמות הרוחנית. אלא רק לאחר שממלאים את הכלים הללו באור התורה, לכל הפחות באותה הדרגה שבה יצאו ממצרים, אז באה השבירה של בית מקדש הראשון ובית מקדש השני, שהן כמו שתי השבירות בעולם הניקודים, שני המגדלים האלו שנשברו על רשימות ד', ג' ועל רשימות ג', ב'. רק אז מדובר לא בשורש הגלות שהוא מצרים, אלא בגלויות האמיתיות שיוצאים מ"ארץ ישראל", וזו נקראת "הגלות".

גלות מצרים היא גלות מהיכן? גלות ממה? איש לא הוציא אותם מארץ ישראל בכוח, אלא כשבאו מצרימה העביות היתה קטנה עד כדי כך שהם עצמם עדיין לא הרגישו בהבדל שבין מצרים לארץ ישראל. ורק כשגדלה העביות במצרים, אז התחילו להרגיש בהבדל הזה.

מה שאין כן, כשיש גלות אחרי קבלת התורה, אחרי שהאור היה בתוך הכלים, אז יש שבירה של ממש - השבירה הראשונה היא שבירת לוחות הברית, ואחריה שבירת בתי המקדש. ואחרי כן יש לנו גלות אחרונה, שממנה חוזרים לאותה ארץ ישראל, אבל עם כלים שהיה בהם אור התורה, ונשברו, נפלו עם האורות, עם הניצוצות בתוכם. האורות עלו למעלה, והכלים עם הניצוצות ירדו למטה, לעמקי הקליפות, זאת אומרת, שנעשו כולם בעל מנת לקבל.

וכשמתגלים עכשיו הכלים האלה, שמתעלים לארץ ישראל לפי התוכנית, אז מתגלה בהם היחס ההפוך מארץ ישראל, ונמצאים בצורה שכביכול בעל כורחם חוזרים לארץ ישראל. כמו במצרים, שהיו בשעבודה של הקליפה, ולא רצו לצאת, אלא על ידי המכות, על ידי הייסורים, ועל ידי משה שמשך אותם, ויצאו בעל כורחם. אותו הדבר כעת, נמצאים אנו בשעבוד הקליפות, שבאנו כביכול לארץ ישראל, ואין גואל, ואין יחס לקדושה. ונמצאים בצורה של חוסר הבנת התיקון שצריך לעבור עלינו. ומכאן צריכים אנו לעבוד כפי שמכתיבים לנו מקובלים, ולעורר את עצמנו לאותו המצב שבו אנחנו נמצאים. תחילה עלינו להבין לכל הפחות מהי המשמעות של מצבנו ההיסטורי, ולהבין לפני איזה מצב אנו עומדים.

לא יהיה מעמד הר סיני נוסף, אלא הכל נמצא בתוכנו בצורה השבורה. ועלינו למצוא את האורות שעומדים כנגד הכלים והניצוצים שלנו, ולעורר את עצמנו לאותם האורות, שיבואו ויתקנו, וימלאו אותנו. שיתחברו כל הנשמות באותו התנאי שהיה במעמד הר סיני "כאיש אחד בלב אחד" להיות שכינה, היינו להיות הכלי להשראת הבורא, האור העליון בתוכו.

כל זה לא יקרה לפי האותות והמופתים שיכולים להתגלות מלמעלה, לאדם שלא יודע ולא מצפה לזה. לכן אין טעם לחכות למה שיבוא מלמעלה, כי כל הקדושה נמצאת בנו כבר בצורה ההפוכה, בכלים השבורים. אלא רק בתנאי שנגלה מה צריך לתקן, ונרצה שזה יתוקן, אז יבואו האורות, יבוא הכוח שיתקן אותנו.

לכן רק לחוכמת הקבלה אנו צריכים, כי היא האמצעי שידחוף אותנו לתיקון. ומלמעלה לא יבואו שום מקדמות נוספות, כמו המצבים שהיו לאנשים דאז, שהתגלה להם משהו בטרם היגיעה כביכול. שאמנם נתנו יגיעה ב"חומר ולבנים", בעבודה לפי עביותם הקטנה, ולפתע התגלו להם אורות יותר גדולים. אצלנו התגלו כבר כל האורות וכל הכלים, ונמצאים הם כולם במצב השבור.

הקושי למתחילים נובע מכך שמתארים את התהליך כתהליך היסטורי. אבל אין מדובר בהיסטוריה ולא בגיאוגרפיה, אלא את התהליך צריך לתאר ללא גופים, רק כנשמות שעוברות עליות וירידות, עליות וירידות. ירידה נקראת "ירידה למצרים", עלייה נקראת "קבלת התורה". ורק אם מתארים שהכל נעשה בתוך הנשמות, רואים עד כמה זה כך.

חזרה לראש הדף
Site location tree