אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 13 - שנת 1925 / שיחה 1, 18.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 1, 18.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף נ"ה

תקציר: התלמידים מתרשלים להתאמץ באהבת חברים, שבה טמונה סגולה גדולה וכוח להשלים את כל מחסוריהם. בעל הסולם כותב: "הרבה ניצוצי קדושה, יש בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה ובידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים." הוא קורא לחברים להראות את מכתביהם אחד לשני, לראות את מעלות חבריהם ולא את חסרונתיהם, ולהתייחס לשמירת הרוחניות של החברים כמו היו צריכים להציל את חייהם.

"ב"ה יום ועש"ק בא י' לחדש שבט תרפ"ה וורשה יע"א

כבוד היקר לי ... נ"י לנצחיות.

קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.

ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא" [כל תינוק בבית רבו יודע זאת] . "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?"

האדם עצמו מכין את הכלים לגאולה, ואיש לא יכול לעזור לו בזה. כי הדרך הרוחנית היא כולה בבחירה חופשית, שכל מצב ומצב נבנה רק על ידי ההכנה מהמצב הקודם על דרך סיבה ומסובב. כך שבכל המצבים האדם מכין את עצמו, ואלמלא הכין עצמו במצב הקודם, הוא אינו מגיע למצב הבא.

ברוחניות אין זמן ש"עושה את שלו" כמו בגשמיות, אלא כל מצב הוא הכנת הכלי למצב הבא. לכן ה"גאולה", שהיא המצב הבא, הנעלה יותר, אינה יכולה לבוא, אלא אם תהיה לה ההכנה בגלות. כלומר, רק אם המצב הנוכחי יורגש כגלות מהמצב הבא, שיהיה אז שקול כגאולה, ובהתאם למידת הרצון והנחיצות להפטר מהמצב הנוכחי, לצאת ממנו, מפני שיותר אי אפשר לסבול אותו, בהתאם לכך אדם עולה למצב הבא, שהוא הגאולה. שמעל לכל יתר הרצונות וההזדמנויות שיש לו, הוא צריך לרצות בביטחון את המצב הבא, כגאולה מהמצב הקודם.

בכך איש לא יכול לעזור לו. אלא החיסרון לזה האדם צריך לטכס בעצמו. עליו לבנות את החיסרון מתוך כל מיני האפשרויות והזדמנויות, שיש בו במצב הגלות. ואז הוא יראה שכל הגלות היא רק כדי לבנות את המצב שממנו עולים לגאולה. וזמן הגלות מתואר רק לפי המאמצים שאדם עושה כדי לעלות למצב הגאולה.

וכשהבורא מוריד את האדם לדרגת הגלות, מלכתחילה אין בגלות הזו יותר צורך, אלא רק לתת לאדם הזדמנות לפתח כלי לקבלת המדרגה היותר גבוהה, שנקראת אז גאולה. לכן אם אדם אינו עושה די מאמצים בזמן הגלות, או שבכלל אינו חושב שזאת הגלות, ודאי שלא תבוא המדרגה הבאה, שהיא הגאולה.

והגאולה היא רק בהתאם למה שנקרא גאולה ברוחניות. היא אינה מילוי לחסרונות שיש בגלות, אלא החסרונות בגלות צריכים להתהפך, כי רק החיסרון למלא את הכלים הטבעיים האגואיסטיים, הוא שנקרא "גלות". והגאולה שכנגדו, איננה בזה שאדם ימלא אותם הכלים האגואיסטיים שהתפתחו בו בזמן הגלות. אלא הגאולה היא, שהכלים שלו ישתנו לכלים ההפוכים, לכלים אלטרואיסטיים. היינו, גאולה נקראת, שאדם מקבל רצונות דהשפעה, ולא שהרצונות דקבלה שלו מתמלאים.

אדם שמגיע לכל ההבחנות האלו, ומבין מה עליו לדרוש בהתאם לתוכנית העליונה של הכוח עליון, ובונה לעצמו סביבה שעל ידה הוא מגיע לחיסרון החדש, החיסרון להשפעה, שרוצה רק את הכוונה דלהשפיע. כמו שאומר בעל הסולם (באגרת דף ע'), המשתוקק כל היום וכל הלילה למצב הגאולה, שמשתוקק בכל כוחו להשפיע לבורא, ומלבד זה לא נותר לו שום רצון אחר, הוא שנמצא במצב שהכין את עצמו ליציאה מגלות לגאולה.

"והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?"

מדוע אפשר להשלים את כל החסרונות על ידי אהבת החברים? כי המצב המתוקן הוא גילוי המערכת הכללית של הנשמות הקשורות יחד ברצון אחד, ובכוונה אחת. ומפני זה, נמצאות ככלי אחד עם מילוי אחד, שהוא האור העליון, הבורא. כי אם הכלי תואם לאור, אז האור ממלא את הכלי, מתגלה בתוך הכלי במלואו. וזה בהתאם למידת הכלי, שהיא מידת הרצון להשפיע, מידת הכוונה דלהשפיע שבכלי. ולאדם לא נותר, אלא לבנות את הכלי הזה.

הבורא, האור העליון, מחכה מצדו להתגלות בכלי לפי מידת ההתאמה ביניהם. והכלי תלוי בהקשרות בין נשמות בני האדם לכלי אחד עם כוונה הדדית להשפעה, כדי לגלות את האור העליון. אם ההשפעה בין הנשמות היא כדי להשפיע לבורא, אז הבורא, בהתאם לרצונו להשפיע לאותו נברא, שנקרא אדם הראשון, יתלבש בו. לכן אם יש בין החברים הבנה מה עליהם לעשות, והם עובדים על אהבת החברים, אז בחיבור אותן הנשמות באהבת החברים, מתקנים כל החסרונות, ובאים ליישומם הנכון.

"ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.

גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".

ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה היה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".

איה המה הר' ... והר' ..., לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים, ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.

יהודה"

צריך לעבוד בחיבור הנשמות לכלי אחד, ודווקא בעבודה הזו לצפות לישועה. כי הישועה אינה כמו שחושבים האנשים, שאם נחכה לה, אז תבוא איזו ישועה מלמעלה. אלא "ישועה" נקראת, עזרה לתיקון הכלי בלבד, כי רק זה מוטל על האדם לעשות. ואילו המילוי אינו תלוי באדם, אלא המילוי בא לפי חוק השתוות הצורה. שבחוק הזה אין שום שינוי, ואין בו המתנה או השהייה, אלא ברגע שהכלי מתוקן בכוונה על מנת להשפיע, מיד מתגלה בתוכו המילוי, כפי מידת תיקונו. לכן "ציפית לישועה" נקרא, רק הרצון ההדדי שלנו להתחבר לכלי אחד בלבד.

הבעיה היא, שבמושג הישועה מצפים לכל מיני הדברים האחרים, או למילוי הרצונות האגואיסטיים שבעולם הזה, שבדרגות הללו ישועה אף פעם לא תבוא, מפני שהרצונות הללו לא נמצאים מכוונים למטרת הבריאה, אלא מרחיקים את האדם מהמטרה. ואף בכלים שמשתוקקים לחיבור ולהשפעה הדדית, אין הישועה באה.

כאשר משתוקקים לאור ולא לכלי, המצב הזה נקרא "לא לשמה". שהחברים רוצים שיהיה ביניהם חיבור, ומתכוונים שהחיבור הזה יהיה ככלי להשראת הבורא בתוכם. אלא שמהמילוי שיתגלה כשהבורא ימלא את הכלי שלהם, הם רוצים להשיג איזו הרגשה שתהווה כעין רווח עצמי. ולכן גם המצב הזה עדיין לא נקרא, שנמצאים בהשתוות הצורה. ולמרות שנמצאים במצב הזה מבלי שתהיה להם היכולת לעשות נגדו דבר, עדיין ישועה נקרא, רק אם מחכים למה שתלוי באור העליון, המתקן את הכלי, שיבוא ויתקן לפי המ"ן הנכון של הקבוצה, עד כמה שביכולתה לפתח את המ"ן הזה בצורה הנכונה.

ומכאן, במצב שעוברים מלא לשמה לשמה, המ"ן לא יכול להיות נכון. כי במצב של לא לשמה אי אפשר לצעוק למצב לשמה. שהרי אם רוצים בו באמת, אז נמצאים בו כבר, היות שרצון הוא הכל, ואין יותר מרצון. אלא אם במצב הזה מבינים שנמצאים בלא לשמה, שאין להם מנוס מלרצות לקבל רווח לעצמם, אבל יחד עם זאת, רוצים שיבוא הכוח העליון, ויפטור אותם מהרצון הזה. אז המ"ן הוא אמיתי, ובאה הגאולה שנקראת ישועה, ונותנת לאדם, אפילו שלא התכוון לכך, כלי חדש.

האם "ציפית לישועה" הוא התהליך או המצב הסופי?

ההגדרה הנכונה של המצב "ציפית לישועה" דורשת שני בירורים. בירור ראשון, מהו אותו המצב שבו אדם מצפה? אם אין לו את הדבר, ורוצה בו. אבל אם רוחניות היא רצונות בלבד, איך יתכן שאדם נמצא ברצון אחד, ורוצה רצון אחר? ובירור שני, מה נקרא "ישועה"? - האם כשבא האור ומתקן את הכלי של האדם? או אולי ישועה היא כשהאור ממלא את הכלי שלו? על מה היא הישועה? ישועה היא המצב הבא, הפעולה שעתידה לבוא, ולהביא את האדם למצב המתקדם.

לכן אדם צריך לברר היכן בדיוק הוא עומד, כי יתכן שההגדרות שלו אינן שייכות לתהליך שצריכות לעבור הנשמות. ואז הצפייה שלו איננה נכונה, כי מצפה לא לישועה שאליה התכוון הבורא בתהליך. ונמצא שאין לו למה לחכות, כי לא נמצא בקיום סיבה ומסובב באותו חוק של שרשרת ההתפתחות.

אלא הוא יכול להוסיף ולחכות לשוא, כפי שמחכה עמנו אלפיים שנה. והרי הדתיים מתפללים מספר פעמים ביום מתוך צרות אמיתיות, ומדוע אינם זוכים? וכתוב עוד, שלא רק האדם מתפלל, אלא כל בריאה ובריאה, ואפילו געיית הפרה מתוך שמתאווה למשהו, גם היא מבטאת רצון, היינו, גם זו העלאת החיסרון למקור. כך המערכת פועלת באופן טבעי, כי אין מקור אחר לשפע, ולמילוי של כל החסרונות.

אלא כל החסרונות שמתגלים בבריאה הכרח שיעברו דרך האדם, שמתוקף היותו הנברא העליון, המסוגל להעלאת המ"ן והמסוגל לתיקון, הוא המעלה את המ"ן עבור כולם. ויוצא, שהוא מתקן את הבריאה, ולפני שמתקן, הוא כביכול האשם עבור כל הבריאה, הוא מרגיש את החסרונות של כל הבריאה.

זאת אומרת, בנוסף לדרגת המדבר, האדם כלול גם מדרגות הדומם, צומח וחי, לטוב ולרע. במצבים הרעים, שבהם אנחנו מקולקלים, אנחנו מקלקלים גם את הדרגות הנמוכות שבנו, הדומם, הצומח והחי, ובכך מקלקלים גם את הטבע הסובב, ויוצרים חוסר איזון אקולוגי שחוזר אלינו מהצד השני. ובמצבים הטובים, אנחנו מביאים את כל הבריאה לגמר תיקונה.

מהו המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים?

המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים הוא להיות כאדם הראשון לפני החטא, שנמצא במצב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". שכל אחד נמצא בחפץ חסד, שלא עושה שום טובה או רעה לאחרים, ואין לו דבר משל עצמו, רק נמצא במצב המתוקן מעל הרצון לקבל שלו. הוא רוצה שיהיה לאחרים טוב, אבל אין לו הכלים לגרום להם טוב, שזו נקראת קטנות. אבל לא כמו הקטן בעולם שלנו, שרוצה לתפוס הכל, ולקחת הכל מכולם, אלא הקטן ברוחניות, הכלים שלו מתוקנים בחסדים, בחפץ חסד.

כך הוא אדם הראשון לפני החטא והשבירה, שהנשמות מחוברות בניהן בצורה טבעית, ואף אחת אינה מזיקה לרעותה, אלא מלכתחילה מוכנות להיות ביחס טוב ביניהן, ואם תהיה הזדמנות אף מוכנות לגרום טוב זו לזו. זאת אומרת, הרצון נמצא, אבל מרגישים שאין יכולת. ואז מגיעים למצב כמו שהיה לאדם הראשון, שמתגלה לו החיסרון הגדול במצבו, שהנחש מגלה לו, שביכולתו להיות בגדלות, כי הבורא בבריאת האדם התכוון שאדם ישתמש בכלים דקבלה בעל מנת להשפיע.

והרי אדם שנמצא בחפץ חסד אינו מתאר לעצמו את האפשרויות הללו, אין לו שום קשר לקבלה, בעל מנת להשפיע או שלא על מנת להשפיע. אלא כמו המשל על החפץ חסד שחי ביער, ומבקשים: "תן את הכותונת שלך, ובכך נוכל לרפא את בת המלך", ומשיב, "מה אתם רוצים ממני? אין לי כותונת. אינני צריך דבר". כך הוא האדם בקטנות.

לכן באדם הראשון מלכתחילה לא היה גילוי החיסרון, ולא היכולת לקבל על מנת להשפיע. אלא הוא נולד מהול (נימול), אבל מהול מצד הבורא, ולא מצד שמל את עצמו. זאת אומרת, הוא לא השתמש בכלים דקבלה. מה שאין כן אנחנו, שצריכים לגלות יחס כזה, שיכולים לעבוד עם הכלים דקבלה בהשפעה הדדית. וקודם צריכים אנו לחיסרון. וכמו החיסרון שנגלה לאדם הראשון על ידי הנחש, כך מתגלה לנו החיסרון על ידי הנחש שלנו, הקליפות, היצר הרע. וצריכים מצד אחד לשמור שלא לשמוע לעצתו. ומצד שני, לשמוע אותו, ולהשתמש במה שאפשר, כי הוא הטבע.

זה כל תהליך התיקון שהאדם מתקן את עצמו בג' קווים, שעושה באח"פ דעליה את הבריתות: "ברית מילה", "פריעה", "עטיפת דמא" (הטפת דם). שלא משתמש במלכות, אלא ביסוד, וגם רק במה שהיסוד מחובר בכלים למעלה ממנו. וכשכל הנשמות עושות את הבריתות על הכלים דקבלה שלהן, ומתחברות יחד עם כל יתר הנשמות, זהו האדם הראשון בגדלותו האפשרית מצד נשמות האדם.

ולאחר מכן בא התיקון של ל"ב האבן, שכל אותם אופני הרצונות שאי אפשר היה להשתמש בהם בעל מנת להשפיע אחד לשני, נכנסים גם הם לתיקון ולחיבור ביניהם. והנשמה הכללית מיתקנת בכל אופניה ועל כל עמקותה, ואז האור ממלא את הכלי ללא גבול, שנקרא זה עולם אין סוף, אין גבול.

זה כל התהליך. ויוצא, שרק מתוך העבודה ב"ואהבת לרעך כמוך" מכינים את הכלי להשראת האור העליון בתוכו. מה שאין כן אם מכינים את הכלי "ואהבת לרעך כמוך", שלא לשם השראת האור העליון בו, אז אמנם שלא רוצים שיהיה כלי, מתגלה ההפך, הכלי הריק. כי האור לא יכול להיות בהשתוות הצורה עם הכלי, שאין בו רצון להשתוות לאור, אלא שנבנה מתוך רצון לחבר בין הכלים בלבד. ולכן מתגלה החושך, ובאה המכה לאותן החברות שרוצות לעסוק רק באהבת חברים.

כלומר יש שני צעדים בתיקון, צעד ראשון הוא מצב הקטנות, הנקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", וצעד שני הוא מצב הגדלות, הנקרא "ואהבת לרעך כמוך".

חזרה לראש הדף
Site location tree