אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 14 - שנת 1925 / שיחה 1, 19.08.05

שיחה 1, 19.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף נ”ז

תקציר : “ברוחניות אין אותיות, וכל הפריה והרביה ברוחניות שורה על האותיות שנשאבים מהחומריות דעולם הזה”. זאת אומרת כל עבודת האדם היא לייחד הכל לבורא, גם את התקופות המורגשות כחושך. ולא עוד אלא שאת השכר הרוחני מרויחים על פי גילוי החושך. כך במצרים, במידה שבני ישראל חשבו שהמצרים מעבידים ומטרידים אותם, באותה מידה היו באמת בגלות מצרים. וגאולת מצרים הייתה כשגילו שאין כוח אחר שפועל זולת הבורא. כשהאדם מייחד הכל לבורא, השפע ממלא את ה”אותיות” והספירות מאירות מסוף העולם עד סופו.

“ב”ה י' שבט תרפ”ה ורשה יע”א

לכבוד ... נ”י

... ועיין היטב באלף יומין דחול! כי הם שבילי דנהר דעה, והיינו דקאמר שמואל: “נהירין לי שבילי דשמיא” [ברורים לי שבילי השמיים] . בבחינת שבת, “כשבילי דנהרדעה” [נהרדעה, העיר בה הייתה הישיבה של שמואל] , בחינת יומין דחול. כלומר, “מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת”. ואם כן כל האורות דשבת נערכין באורות שמרויחין ביומין דחול. שז”ס “אלף יומין דחול”.”

כל העבודה שלנו היא בתיקון שש ספירות דזעיר אנפין. ומהו המבנה של התיקון? ישנה המערכת של הבורא שנקראת ג”ר דאצילות, ותחתיה פרצוף שנקרא זעיר אנפין, ולידו ניצבת המלכות, שהיא שורש כל הנבראים, סכום כל הנשמות, שכולן נמצאות תחתיה, וכלולות בה. במידה שבה מבקשות הנשמות תיקון מהמלכות, היא פונה לזעיר אנפין, והוא על ידי פנייתה מקבל את האורות הגדולים מלמעלה, ואותם הוא מוסר למלכות, שגדלה עוד ועוד על ידי האורות האלה, עד שנעשית גדולה כזעיר אנפין.

זעיר אנפין ומלכות, שנקראת “אשת דזעיר אנפין”, הם שני פרצופי זכר ונקבה המהווים את כל היחס בין הנבראים לבורא. זעיר אנפין נקרא, קדוש ברוך הוא, וכלפי הנבראים נקרא, בורא. הוא כולל בתוכו את ספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות היא הספירה השביעית, השבת. שבמידה דרישתה, באותה המידה היא מקבלת משש ספירות דזעיר אנפין. כמה היא יכולה לבקש? עד כמה שהיא מתקנת את עצמה.

התיקונים של מלכות נקראים, יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, שאז בא סכום כל התיקונים האלו של שבוע ימים, והוא השבת. כך עובדים, ולכן “מי שלא טרח בערב שבת”, כל התיקונים בששת הספירות נקראים “ערב שבת”, “מה יאכל בשבת?” לא יהיה לו במה לקבל. לא יהיה לו כלי מוכן במלכות שיוכל לקבל בו משהו מזעיר אנפין.

שרטוט 1

מלכות עושה תיקונים כלפי חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שהם חג”ת נה”י של זעיר אנפין, ולאחר שהיא עושה את התיקונים, היא מקבלת ממנו מילוי שנקרא שבת. אז היא שוב מתחילה לעשות תיקונים בחג”ת נה”י דזעיר אנפין, ושוב מקבלת ממנו את הסיכום שלהם, הנקרא שבת. והמחזוריות הזו נמשכת, היות שהכלי הכללי שלנו מתחלק לדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד', שכל אחת מהדרגות האלה מתחלקת לשורש, א', ב', ג', ד'. ועד שמגיעים לגמר התיקון, המערכת עובדת כך שחייבים בכל פעם להיות באותה המחזוריות.

שרטוט 2

“ובזה יובן הפסוק, “בא אל פרעה”, וה”ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון “ופרע את ראש האשה”. כמ”ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו”אני ולא שליח”, כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.”

הנשמות צריכות להעלות מ”ן, והן יכולות להעלות מ”ן רק בתנאי שהן מבררות בין שתי המערכות שנקראות קדושה וקליפה. מערכת הקדושה נותנת לנשמות הבנה מהי תכונת הבורא, השפעה. ומערכת הקליפה מביאה להן כלים דקבלה, ורצונות לקבל.

מתי יכולה הנשמה להעלות את המ”ן שלה, ולתקן את עצמה? רק כשהיא מקבלת מהקליפה כלים דקבלה, ומקבלת מהקדושה התעוררות, התרוממות והבנה, שהתיקון הוא אפשרי. כי את כוח הקדושה מקבלים, רק כדי לתקן את הקליפה על מנת להשפיע. ואיך אפשר לחבר בין שני הדברים ההפוכים האלה? אם מייחדים גם את הקליפה וגם את הקדושה לכוח אחד, לבורא.

שרטוט 3

אבל “גלות” נקרא, ששתי ההשפעות הללו הן נפרדות באדם. שהאדם איננו מרגיש, רואה או חש שחייו בעולם הזה תלויים בכוח העליון. וברגע שמתחיל להרגיש שהוא חי בתוך הכוח העליון שמארגן הכל, זאת “גאולה”. כי אותה ההרגשה, ההבנה, הראיה, פותחת בפניו אפשרויות. כמו החוקים דעולם הזה, שאם אדם מכיר אותם, הוא יכול להשתמש בהם לטובה, ולדעת ממה להיזהר, ומה מותר לעשות. כך כשמתגלה לאדם כל מערכת ההשגחה וההנהגה, אז הוא יודע כבר מה מותר לו לעשות, ואיך לחבר את כל ההשפעות עליו. ויודע שגם ההשפעות החיוביות וגם השליליות, גם אלה שמרגיש בהן טוב, וגם אלה שמרגיש בהן רע, הן כולן באות לטובתו, רק כדי לכוון אותו לכיון הנכון.

וכל התועלת מהגלות היא בכך, שנותנים לאדם השפעות טובות ורעות, והוא איננו יודע איך לחבר אותן יחד למקור אחד, לכוח אחד. ומתוך זה עולים בו ספיקות, ובאות האפשרויות להתגבר עליהם או לא. והיציאה מהגלות היא לאחר ניסיונות רבים להתגבר בעצמו על החשיכה הזאת בהשגחה, שאיננו מרגיש את הכוח העליון, ולכן אינו יכול להידמות לו,

היינו להגיע להשפעה. עד שהוא מתחיל לצעוק מתוך הרצון שהבורא יתגלה, מפני שאז הוא יקבל את הידיעה איך להדמות לו, ואיך לעשות זאת ללא תקלה.

ועיקר מה שצריכים לגלות בגלות, אומר בעל הסולם, הוא שהכל נובע מכוח אחד ש”אין עוד מלבדו”. כי הגאולה כולה היא גילוי הייחודיות, גילוי “אחד, יחיד ומיוחד”. שלמרות הסתירה בין כל פעולה ופעולה מלמעלה, הן כולן סותרות זו את זו מפני שהאדם נמצא בכלים הלא מתוקנים.

ומלמעלה אפשר לומר, שנמצא האדם, וההשפעה עליו מכל הצדדים היא מהבורא שבאה כטוב בלבד. אבל מפני שהיא פועלת בו על חלק לא טוב ועל חלק טוב, ועל חלק בין לבין, בהתאם לכך האדם מרגיש שההשפעות עליו הן שונות. אבל הן אינן שונות. אלא הדבר דומה לילד שמסכים עם אימא, אז אומר שאימא טובה, וכשלא מסכים איתה, אז אומר שאימא רעה. הכל תלוי בתיקון הרצונות.

שרטוט 4

לכן אם מתעלים מעל הרצונות, רואים מעליהם, ואז מייחדים את כל ההשפעות למקור אחד. כי ההשגחה כביכול מתחלקת לטובה, לרעה, ולכל מיני האופנים, רק משום שהאדם נמצא בטוב וברע, ובכלים שאינם מתוקנים כל צרכם.

שרטוט 5

ברגע שהכלים מתוקנים, כל ההשפעות מלמעלה על האדם נראות לו טובות. ולתקן את הכלים, היינו לייחד את ההשגחה לאחד, אפשר רק בתנאי שהאדם מתעלה מעל האגו שלו, מעל ההתחשבנות האם הדבר לטובתי או לא לטובתי? וההתעלות הזאת אפשרית רק כשמתחילים להשפיע. כשאדם מתחיל לחשוב על השפעה מחוצה לו, אז הכל מתייחד יחד ומרגיש את עצמו בטוב.

שרטוט 6

“וזה שנתן הקדוש ב”ה למשה בדבור: “בא אל פרעה”, כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: “כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו” [”שִׁתי”, שאוּכל לשׂים] .”

הבורא עצמו מנהל את פרעה. הוא עומד מאחורי הקלעים, ודרך פרעה, וגם דרך הצד השני, שזה הוא בעצמו, פועל על אלו שרוצים להתקדם, הנקראים “בני ישראל”. זאת אומרת, האדם שרוצה להתקדם לבורא נקרא “ישראל” (ישר-אל), והבורא מתייחס אליו ברע וטוב. או שהבורא עצמו מתגלה מעט, ואז האדם מקבל התעוררות ומרגיש שיש בשביל מה להתקדם. או שמתגלה ברע, דרך פרעה.

“כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה.”

הבעיה היא ש”ברוחניות אין אותיות”, זאת אומרת, אין לנו רגשות כלפיה, אין לנו חושים לתפוס אותה, או תמונות שנוכל לדמיין לעצמנו. אין לנו כלום. אנחנו לא יודעים מהי הרוחניות. אלא היא מעין חלל ריק, מימד שאין לנו בו שום טעם או אחיזה. אז איך אפשר בכלל להיכנס לשם?

לכן צריכים לברוא באדם חושים, הבחנות שנבראות על ידי השפעת שני כוחות מנוגדים. כוח חיובי וכוח שלילי שבונים באדם הרגשה ש”זה טוב” ו”זה רע”, “זה מתוק”, ו”זה מר”, ו”זה חמוץ”. ובלי המשחק של אותם שני הכוחות, הבורא ונגדו כביכול, פרעה, אי אפשר לברוא באדם את החושים, ההבנות, ההבחנות, שאיתם יתחיל לגלות את העולם העליון באותו המקום שבו הוא נמצא.

העולם העליון לא נמצא אחרי אוסטרליה, או באיזה מימד אחר אחרי שאנחנו חיים או מתים. אין זמן, אין תנועה ואין מקום, אלא במהלך חיינו בעולם הזה אנחנו יכולים להרגיש מימד של מציאות נוספת, שאותה לא מרגישים כעת. והכנה לה אפשר לעשות רק על ידי הביטוש בין שני הכוחות המנוגדים, שבהם הבורא משחק בנו, ונותן לנו אותם.

לא מדובר בכוחות שהאדם בחייו מרגיש את עצמו פעם בטוב ופעם ברע, שמפסיד, מרוויח, גונב, מצליח וכולי. אלא באדם שמשתוקק להגיע למטרה, לדרך למימוש החיים שלו. ומתחילים בו כבר הספיקות, והאכזבות, שפעם מסדרים אותו כך, ופעם מסובבים אותו כך.

מדובר בתהליך שבדרך בלבד, שאז נחשב האדם כנמצא בגלות. הוא מרגיש בגלות מהרוחניות, ומקבל מכות, ומקבל כל מיני ההבחנות שמהן נבנות “אותיות העבודה”, היינו יש לו מידה מספקת של טעמים ורגשות איך לבטא את הרוחניות, איך להרגיש אותה. כמו ילד שמתחיל לדבר, ויש לו כל אוצר המילים שבהן יוכל לבטא את עצמו, באותה הצורה אדם מתחיל להרגיש את הרוחניות.

“וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד “ובורא חשך”,” המצב לפני שמתגלה הרוחניות נקרא “העולם הזה”. העולם הזה איננו העולם שלנו. אלא יש “עולם שלנו”, ויש “עולם הזה”. העולם שלנו נקרא, שאנו סתם מרגישים את עצמנו כחיים בו. ועולם הזה הוא כבר מעין תחושה מהרוחניות, בטרם האדם נמצא בה, אלא שנמצא לפניה, וחש שיש משהו. זאת אומרת, העולם הזה הוא מצב פנימי של אדם שעדיין נמצא בגשמיות, היינו בכלים דקבלה, ורוצה להגיע לרוחניות.

כמו המצב בו שרויים אנשים שלומדים קבלה תקופה מסוימת, ובכלים דקבלה שלהם מתחילים להרגיש כל מיני תחושות פנימיות, שבעיקר מרגישים חושך, חוסר גילוי. המצב הפנימי הזה של אדם נקרא “עולם הזה”. מה שאין כן “העולם שלנו” נקרא, מה שאומרים כל האנשים על ההרגשה שלהם, שהם חיים באיזה עולם, ונמצאים באיזו מציאות.

“שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.”

כדי לעזור לאדם להתחיל להרגיש כל מיני מצבים רוחניים שהוא איננו יכול להרגיש בהם מלידה, עליו לעבור לפני הרוחניות תהליך דומה למה שבעולם הזה, הגדולים מלמדים את הקטן בטוב וברע, וחייבים להעביר אותו דרך כל מיני תרגילים. אלא בעולם שלנו יש לאדם כלים טבעיים שאיתם הוא נולד, וצריך רק להשתכלל בהם מעט, ללמוד איך להתנהג בהם, ואז להרגיש בהם כך או אחרת. מה שאין כן ברוחניות, חסרים לו הכלים עצמם. לא רק ההרגשה, היינו ההשכלה שבהם, אלא לחלוטין אין לו הרגשה.

ולאחר שאדם קונה את הכלים עצמם, בתוכם הוא מתחיל ללמוד מה נקרא מר, מתוק, טוב, רע, מתוך שאיננו מבין או יודע כלום. אלא כתינוק שלראשונה נתקל במשהו שאינו יודע מה זה. ואז בדרך כלל תופס את הדבר בפה, כי הטעם הוא החוש הכי מפותח אצלו.

“וזה ענין, “למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'“. פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו “מאחרי” וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מדות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, “ספיריית”, שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד “ולמען תספר”, וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, “וידעתם כי אני הוי'“, “ולא שליח”. שז”ס שער הנון [שער החמישים] , שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ”ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם “צדיק מ”ט לפני רשע”.”

האדם שרוצה להתקדם כלפי רוחניות מרגיש את כל ההרגשות המנוגדות, ההרגשות הטובות והרעות, האכזבות וההתקדמות, ומרגיש אותן בעיקר כשרוצה לייחד את כולן לבורא. כמו שמוסבר ממאמר “אין עוד מלבדו”, שהאדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל רק כדי לייחד כל מה שקורה איתו לכוח עליון אחד. ואז כל הטוב והרע, וכל מיני השינויים שהוא מרגיש לעומת זה שרוצה להתחבר לשורש, כל אותן ההבחנות שבאות לאדם בהתאם לשורש, רק המה הנקראים “אותיות העבודה”. ואילו כל היתר הם ממש מצבים מיותרים.

ובזה שרוצה להתחבר לשורש הוא קונה את הכלים החדשים הרוחניים, שבהם הוא רואה, כמו שאומר בעל הסולם, “מסוף עולם עד סופו”.

מה נקרא “סוף העולם עד סופו”? שרואה בכל כ”ב האותיות. כי האדם קונה את כל האותיות מז”ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות דעולם האצילות. שמעל זה ישנם שלושת הפרצופים שנקראים ג”ר - עתיק, אריך אנפין, אבא ואימא, שהם הנהגת הבורא.

מכל מקום, הז”ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות דעולם האצילות הם הנברא, כי במלכות כלולים הנשמות, ועולמות בי”ע דפרודה ששייכים גם הם לאצילות, היינו בי”ע דקדושה, ובי”ע דטומאה, והעולם הזה, שבו אנחנו, כל זה הוא כנספח למלכות דאצילות.

שרטוט 7

אותיות א' - ט' הן בז”ת דבינה. אותיות י' - צ' הן בזעיר אנפין. ואותיות ק', ר', ש', ת', הן במלכות. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות. והפרסא, שעומדת בין אצילות לבי”ע היא מנצפ”ך, חמשת האותיות הסופיות.

והנברא שמשתדל לעשות ייחוד מכל הכלים האלו, היינו שרוצה לצרף אותם לבורא, הוא בזה מפתח בתוכו את כל האותיות. כי כל אות ואות היא עד כמה שמצב מסוים בנברא, הוא שונה מלייחד אותו לבורא. זאת אומרת, איך שמייחד את המצבים על פני החושך, שמקבל מהמכות, שבכללות נקרא פרעה, מתוך זה באים לו האותיות. שמשתכלל במ”ט השערים, עד שבאות כל האותיות, ולפי זה הוא מגיע לשער הנו”ן, הוא שער השלמות.

שרטוט 8

“וזה ענין הכתוב: “אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי”. פירוש, על דרך שכתוב: “לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וכו'“, והבן, אשר “משכלה ועקרה”, הוא ענין אחד, אלא שעקרה נקראת בחינת החסרון והאות עצמה. ומשכלה נקראת בחינת המלוי, שנותן הסטרא אחרא, למלאות החסרון הזה, שאין לו קיום, וקצר ימים ושבע רוגז. ולעת תיקון נגלה לעין, שמזו המשכלה נעשית ההשכל, ומזו העקרה נגלה בחי' “וידוע אותי”.”

כל החושך וההרגשות השליליות בונים באדם מקומות חיסרון, שנקראים ריקנות. ועל ידי שמשתדל לייחד אותם לאותו המקור, הם מתמלאים בסופו של דבר באור דחסדים, ולאחר מכן מתמלאים באור חוכמה. שדווקא לתוכם נמשכת ההשכלה העליונה. כי כל הכלים דקבלה, שהם הכלים לאור חוכמה נמצאים בידי פרעה. ואי אפשר להגיע לידיעת הבורא, לקבלת האור חוכמה האינסופי המיועד לנו, מבלי לרכוש את כל הכלים ממצרים. לכן “מזו העקרה”, היינו מהמצב שממנו כביכול אי אפשר לעשות כלום, יבוא המצב “וידעו אותי”, שדווקא בו מתגלה האור חוכמה.

“וזה שהורה לנו הנביא: “אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו”, כי כל בחינת הישות ומהות שאדם מרגיש בעצמו, אין בזה שום רוח, לא לעליונים, ולא לתחתונים, כי בכל בחינות מהות ואורות אין בו שום חדוש, שזה סוד, “ויוצר אור”,” האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ורק לכלים הוא צריך. שכל התיקון הוא בכלים, ובמידה שבה משתווים הכלים לאור, האור ממלא אותם מאליו, כי הוא מוכן לכך.

“פירוש, באור אין חדוש, אלא היצירה כלומר, בשעה שיש להשפיע מהלכים על גב אותיות ומגלה צורות העליונים.” במידה שיש כלים מתוקנים שנקראים אותיות, מיד מתמלא בתוכן האור, ואז נעשות האותיות לאותיות העבודה, אותיות חיות.

“אבל “ובורא חושך” שברא, הוא ענין הוצאת “יש מאין”, כמ”ש הרמב”ן ז”ל. ואין כאן חדוש אלא חשך. כמו דיו לספר תורה. אשר בהתאמצות העובד הוי' לעשת נחת רוח ליוצרו, ולהשלים חפץ הוי', אז מתגרה “המשכלה ועקרה”.” רק על ידי החושך נסללת הדרך להגיע להשכלה העליונה.

חזרה לראש הדף
Site location tree