אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 14 - שנת 1925 / שיחה 2, 21.08.05

שיחה 2, 21.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף נ”ח

על מנת לגלות את השלמות לנבראים יש צורך ביצירת תנאים לגילוי השלמות. התנאי לגילוי השלמות הוא בריאת החושך. ששלמות נקראת “אור”, “יום”, וההפך ממנה נקרא “חושך”, “לילה”. והיות שהנברא יכול להרגיש שלמות רק מתוך המצב שכנגדה, הוא נברא בתנאים המהווים את המצב ההפוך מן השלמות. וממצבו זה חובה עליו לגלות השלמות, ואז להתכלל בה, ולהרגיש את כל עומקה, את כל אצילותה וגובהה. ובצורה כזאת יוכל גם להעריך את השלמות, ולהבין מהי המתנה שמקבל מהבורא.

לכן הבורא לא ברא שום דבר, אלא דבר רע, היינו חושך, חוסר שלמות. ולפי יציאת היש מאין הוא נקרא “בורא”. שה”יש” הוא החיסרון, החושך שנמצא כעת, “מאין”, ממה שלא היה קודם. וכך מוגדרת הבריאה כולה מלכתחילה, לכן אין טעם להתרעם עליה, היות שהיא דבר שלילי, חוסר, חיסרון, על כל האופנים שיכולים לבוא.

אלא “סוף מעשה במחשבה תחילה”, שלפי תוכנית הבורא צריכה לבוא הבריאה כולה לשלמות. ואז משיגים את האמת, ואת מחשבת הבריאה, והחושך נעלם, והאור מאיר בניגוד לחושך “אות חשיכה כאורה יאיר”. שכל השלילה, כל ההפכיות שנכללת בחושך ונדבקת אליו, דווקא היא המאירה את החושך.

לכן אם מתוך ה”נר דקיק” שהקדיש הבורא לבריאה, כחיים בעולם הזה, האדם מצרף על ידי התיקונים את החושך לאותו הניצוץ הקטן שניתן לו בעולם הזה, אז הוא מביא את הנר הדקיק הזה לאהבה אינסופית.

זאת אומרת, הבורא נותן לנברא בעולם הזה הרבה חושך, אפשר לומר, כלי אינסופי חשוך, ובתוך הכלי הזה נותן ניצוץ, נר קטן, שנקרא חלק אלוקה ממעל, נקודה שבלב. ואם האדם משתמש נכון בנר הזה, כדי לצרף לו את החושך, אז החושך האינסופי שלאט לאט מצטרף לנר גורם לאהבה גדולה, שממלאת את כל הכלי של החושך האינסופי באור, ואז “חשיכה כאורה יאיר”. ובכך מגיע הנר, שנקרא אור נפש דנפש, למימדי נרנח”י דנרנח”י.

“ובסוד קבלת עול מלכות שמים בשלמות, שזה סוד “זאת” - זוכה ורואה הצורות האמיתיות שיוצר אור, בקושיות וטרדות, ואז זוכה להתהלל בהשכל וידוע שזהו רווח אמיתי, הלל ונרצה במחשבה תחילה.”

בתהליך של צירוף כל החושך, היינו צירוף כל הבריאה לאור, עיקר מה שקונה האדם הוא השכל, שנקרא מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. הוא לא קונה את ההטבה עצמה, אלא את המחשבה, שהיא השכל של הבורא, המהות שלו. ובזה הנברא נעשה ב”הוא ושמו אחד” עם הבורא, ולא עם התענוג. שאז אור וכלי נעשים יחד, בורא ונברא באיחוד אחד, וזו התוצאה הרצויה, והנקובה מראש.

והנברא אז מגיע לכל קומת הבורא, שזו כוונתו “להיטיב לנבראיו”. כי לא יתכן שהמיטיב, המאציל, יחשוב לתת לנברא פחות מכפי שיש לו עצמו. כמו שמספר משל בעל הסולם, על המלך שרוצה למסור לבנו כל אוצרותיו וכל מלכותו.

“ובזה יובן הפסוק: “ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם וכו'. ויגרש אתם מאת פני פרעה” - אשר כל התגברות פרעה מלך מצרים, לא היה אלא “בטף” כי לא ידע את יוסף שכלכלם בלחם לפי הטף. וסוד הטף, הוא סוד, שפע המצומצמת בשעת קטנות. בסוד מה שאמרו ז”ל: “טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהם”. ולכן הראה כחו על הטף, ואמר: “ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים”. כי על ניצוצי הגבורות בעבודת ה', יש לו להודות שעל ידי הקדוש ב”ה באו. אבל על ניצוצי הרעה שנגד פניכם, זה אי אפשר לומר, שמצד השי”ת הוא. ודו”ק בזה.”

פרעה הוא האחוריים של הבורא, שבצורת גילוי חושך מעורר את האדם לעבודה. ומדוע עושה כך הבורא, ולא על ידי התעוררות לטוב, להמשכה למטרת הבריאה על ידי תענוגים? שהרי בגמר התיקון מתגלה האור שהכלי משתוקק אליו. אם כן, מדוע לא לגלות קצת ועוד קצת אורות, שהכלי ישתוקק?

אם הבורא יגלה את האור לפני שהכלי ישתוקק אליו, הוא בזה יגדל את כוח הקליפה שבכלי. שהכלי ימשך לתענוג ללא מסך, ואז תירשם המשיכה הזו בתוך הכלי, והכלי לא יוכל להיבדל מהתענוג. לא יהיה בכוח הכלי לעשות על עצמו צמצום, ויהיה נעול על אותו התענוג בתמידות. ואז אי אפשר יהיה להוציא אותו מהקליפות, ולהציל אותו מהן.

לכן הבורא לא יכול לקדם את האדם על ידי הארת התענוגים לפניו, אלא הוא עושה זאת רק במידה המזערית שבנר דקיק.

הוא נותן ייסורים בכל העולם הזה, ועם הייסורים נותן קרן אור שמאירה מעין מקום שלווה, מקום שבו מתחברת שאלה עם תשובה, ואין סתירה. מקום שלשם משתוקק האדם להגיע. וזו ההארה המירבית, שגם בה אין תענוג אמיתי, אלא בכך האדם מכוון להיכן שיקבל מקום שלווה, שם ירגיע את הסתירות הפנימיות שבתוכו.

הבורא לעולם לא מקדם את האדם על ידי תענוגים, כי בכך הוא יעורר בו כוח שהופך את הרצון לקבל הרגיל לקליפה. אלא הקליפות שמתעוררות באדם הן לרוב בצורת חסרונות, ולא בצורה שמושכת את האדם למשהו. ומתוכן אדם מרגיש נחיצות להצלה, ופונה כבר לבורא, שיציל אותו. כלומר, החושך שמתגלה בצורה הנכונה באדם, מעורר בו דחף להדבק בבורא, כדי להינצל מהחושך, וכך דרך פרעה מקרב אליו הבורא את האדם.

“ולכן אמר: “כי אותה אתם מבקשים”. כלומר, כל מגמתכם הוא להגביר ניצוצי הגבורה. ולהגביר ניצוצי הרעה. ואיך תוכלו ליחד ניצוצין הרעות להשי”ת. ובזה נגרשו מבחינת הפנים של פרעה ודו”ק כאן.” אם אדם ירגיש שגם פרעה בא מהבורא, היינו שהכל מגיע מכיוון אחד של אותו המקום, אז בהרגשה שיש מקור אחד לטוב ורע, האדם יחדל מעבודתו. כי אז טוב ורע מתחברים יחד, ומבטלים זה את זה, ואותו מקור נמצא ללא כל סימן של הערכה. כי מה נקרא “טוב” ומה נקרא “רע” אם שניהם באים מאותו מקור? לכן פרעה שמתגלה באדם, היינו כל הקושיות, והחושך, והייסורים, וחוסר האונים, אדם מרגיש שהם באים ממקור אחר, ולא מאת הבורא.

אלא הבורא נסתר, ולכן בתהליך ההתחלתי אדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, כי אז הבורא מתגלה כלפיו רק בהסתרה. וההסתר נקרא “פני פרעה”. בצורה כזאת האדם מקבל דחף לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה בלבד. עד שרואה כי חייב לבטל עצמו כלפי תכונת ההשפעה, שהיא תשלוט בו לבדה, ושהיא תציל אותו. אלא שלא מגלה בעצמו שום ניצוץ, או חלק רצון שיכול להתקשר עם תכונת ההשפעה. הכל עומד כנגדה. ובכך רואה, שהוא כולו פרעה, והוא כולו נגד פרעה. זאת אומרת, הוא כלול משני חלקים, פרעה ומשה, שנמצאים בו יחד.

והמצב הזה נקרא “מצרים” - שליטת פרעה ושליטת משה, שביניהן האדם בוחר. ואז מגיע ל”וייאנחו בני ישראל מהעבודה” שצועק, ובהתגברות נוספת של החושך ועשרת המכות האחרונות, הבורא מציל אותו. שנותן לו דחף, לחץ, רצון ופחד במידה כזו, שהאדם בורח מעצמו, מהפרעה שבו.

האם פרעה עומד כנגד משה או כנגד הבורא?

לא משנה איך מצטייר המאבק הזה באדם, אלה משה ופרעה אחד כנגד השני, והבורא כביכול נסתר. אמנם בתחילה הוא אומר למשה, “בוא אל פרעה”, ורק אחר כך “לך אל פרעה”, אבל האם הבורא עומד עימו במעמד הראשון? לא. אלא האדם מגלה את עצמו עומד באותו מעמד זה מול זה, ואמנם שרוצה לשלוט בפרעה, איננו מסוגל. בכל פעם קם פרעה שבו ושולט במשה, ומשליך אותו, ומזלזל בו, ולא מסכים.

הבעיה במאבק היא לא עם משה, אלא עם כל ישראל, היינו כל הרצונות, שהאדם לא צריך לדאוג להישאר בתהליך רק בדבקות הפחותה ביותר בבורא, אלא הוא רוצה שכל רצונותיו יתחברו למשה, ויתחברו לבורא. וזה מתאפשר רק על ידי ביטול פרעה, שבינתיים ביטול פרעה הוא רק לברוח ממנו, היינו לעשות עליו צמצום. אבל לאחר מכן, את כל אותם כוחות שנקראים פרעה, צריך להפוך מקליפה לקדושה. זה נקרא לגנוב כלים ממצרים, ולברוח ממצרים לעת עתה, ולאחר מכן בכלים הללו להשתמש לקדושה.

“ובזה יובן מכת הארבה, שנאמר: “וכסה את עין הארץ וכו', ואכל את יתר הפלטה” פירוש, כיון שראה השי”ת שכל אחיזתו של מלך מצרים (עד שגירש אותם וכו'). היה במה שבירר הגברים, ודחה את הטף (על דרך אותה אתם מבקשים כנ”ל) לכן המכה חמסה מהם גם בחינת הגברים. ואבדו גם כל ניצוצי הגבורה.

ובזה תבין הפסוק של הגאולה: “החדש הזה לכם ראש חדשים”. פירוש, במצרים היה נקרא החדש סיון ע”ד שאמרו ז”ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים נקרא סיון, כמו שנאן, כלומר, שנאה שלנו כנ”ל, על דרך “אותה אתם מבקשים”, וכל ההתאמצות שלהם רק למחוק האותיות, מפני ששנאו אותם. ודו”ק.” כנגד הרצון לקבל שמתגלה, ומתגבר, וכולו מביא שנאה, עבודת האדם היא כדי למחוק אותה תכונת הקבלה, ובמקומה להשליך בורא.

“ובאור הגאולה, כשזכו לאלפי שנאן, נעשה החדוש (החודש) הזה, לראש וראשון, ובמקום סיון, נצטרפו האותיות לניסן. כלומר, נסים שעמנו. וזה שפירש רש”י על הכתוב הזה: “החודש הזה, מלמד שהראה הקדוש ב”ה למשה לבנה בחדושה”. והדברים עתיקין.

יהודה ליב”

רק על ידי נס, שנקרא נס יציאת מצרים, יכול האדם לברוח משליטת פרעה, ולהפוך את האותיות, זאת אומרת, להתחיל לעבוד בכלי החדש. ואמנם שהכל נעשה לפי סיבה ומסובב, קודם ונמשך, המעבר הזה ממצב למצב איננו בשליטת האדם. אלא הוא כעין חיים ומוות, ושוב חזרה לחיים.

יש הפסק אמיתי, חתך אינסופי, כשיוצאים משליטת פרעה, ונכנסים לשליטת הבורא. והמעבר הזה, כשמו כן הוא, “נס יציאת מצרים”. האדם איננו שולט בו, הוא רק יכול להכין את עצמו עד כמה שניתן, והיתר נעשה “ביד חזקה ובזרוע נטויה”, כמו שכתוב “מאתיים וחמישים ניסים עשה להם ה' במצרים”. שבכל הנסים והנפלאות הכרח שאור אין סוף, אור ע”ב ס”ג, ישתתף במעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע שהאדם קונה. וכך גם בבחינת הרצון לקבל הקטנה ביותר שמתגלה באדם.

ומיד לאחר שמתחילים לברוח ממצרים עם כלי המצרים, אז מתחילים התיקונים על הכלים האלה. פרעה שמתחיל לגדול רודף אחריהם עם כל חילותיו. ואז מגיעים לחציית ים סוף, וכל הקושיות העומדות לפניהם בתחתית ההר, שזה הכל כדי לגלות באדם לאט לאט כלים קטנים עדיין, גלגלתא ועיניים, שמלכות עולה לבינה. ורק כשנכנסים לארץ ישראל, אז מתחילים לבנות את בית המקדש, ולכבוש את הארץ מהעמים הנמצאים בה, במעשה המרגלים. נמצא, שהיציאה משליטת פרעה זו רק ההתחלה. ורק כשלא נמצאים כבר בשליטת פרעה, אז מתחילים לכבוש בהדרגה את הכלים בלהשפיע על מנת להשפיע, ובלקבל על מנת להשפיע.

מה ההבדל בין גברים לטף?

ההבדל בין "גברים" ל"טף" הוא כמו שבעולם הזה, גבר הוא זה שיכול להתגבר, שהמילה “גבר” באה מלשון התגברות. תרנגול נקרא “גבר” לפי הגימטרייה, ומדוע ביום כיפור מניפים תרנגול לכפרות? כי הוא המבדיל בין אור לחושך. להבדיל את “אור היום” שבא, זוהי עבודת הגבר הנקראת “התגברות”.

ו”טף” הוא מי שמשייך עצמו לגדול, שאיננו מסוגל ליותר מאשר להסכים לתהליך בצורה סבילה, ללא התגברות בעצמו. וצריכים להבדיל במה היא העבודה במצרים, או עבודת ההכנעה ב”טף” או עבודה בהתגברות.

האם אדם יכול לדעת מתי הוא נמצא בתקופת מכות מצרים?

התורה מספרת לנו על התהליך שחייב לעבור על כללות המבנה של אדם הראשון שנשבר, וצריך לעבור תיקון. המצבים של המכות המתוארים בסיפור יציאת מצרים הם מצבים בכוח. והמכות הן גילוי החושך לעומת האור. כי איך יכול להתגלות רצון? רצון יכול להתגלות בצורה ש”אני רוצה”, אבל בצורה הזאת אין לאדם שום תועלת. אלא כמו שמתגלים הרצונות הגופניים, והרצונות לכסף, כבוד, מושכלות, ש”אני רוצה” כל מה שבעולם הזה.

לאחר מכן מתחילים להתגלות הרצונות בצורה מטרתית, היינו מלבד הרצון מתגלה גם היחס שלו למטרה. ו”מכה” לא נקרא שמתגלה סתם רצון לקבל גדול, אלא רק אם הרצון מתגלה בצורה מטרתית, היינו שהוא בבירור הפוך לאור. בדומה לחולה סכרת, שלפתע נכנס לתשוקה עזה לסוכר, עד שאינו מסוגל להתגבר, וניגש לחנות הממתקים הקרובה, ומסכם עם הקופאי שיאכל כאהבת נפשו, ובסוף יתחשבנו. ואז כל דבר מתיקה שרואה, חוטף מהמדף וזולל. בסוף כששובע, ניגש לקופה עם כל העטיפות ומשלם. ההתמכרות הזאת לסוכר היא מחלה.

אם אדם יודע שעל ידי איזה מעשה יגרום לעצמו מכה בריאותית שעלולה להמית אותו, או שלא יוכל לקום ויהיו לו בעיות, ובאמת לאחר מכן באה לאדם מכה גדולה מאוד, זה נקרא “מכת מצרים”. זאת אומרת, רק אם הרע מתגלה לאדם כרע לעצמו, והוא אינו יכול לעמוד בו, זו “מכה”.

אבל עשרת המכות הן גם הצלה גדולה, כי בהן האדם מתחיל להרגיש את הרצון לקבל, ומגלה במידה שלמה שהרצון לקבל שלו בצורתו הנוכחית, אין בו שום דבר לטובתו. שכך רואים את הרצון לקבל לעומת המטרה. מכאן, שהמכות הן דבר הכרחי שהוא בבחינת הצלה, ורק בהן גילוי החושך, כי אחרת זה לא נקרא “חושך”.

כך מתקדמים, עד שרואים שכל המכות הללו באו מאהבה, וזה “גילוי האהבה”. ואין לאדם שום בעיה במידה שהוא מתגבר על הסתירה הפנימית על ידי המטרתיות שבמכה, שאז הוא מייחד אותה לבורא, ומיד נעשה חופשי ממנה. כלומר, אדם צריך רק להבין שעליו להחליף את קו המחשבה, את היחס שלו למכה, וכך הוא מיד עובר לצד השני של המכה, היינו לא מצד הייסורים, אלא מצד התועלת שבה.

חזרה לראש הדף
Site location tree