אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 15 - שנת 1925 / שיחה 1, 22.08.05

שיחה 1, 22.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס'

תקציר : בעל הסולם מייעץ לתלמידיו כיצד לרומם עצמם לרוחניות. הוא אומר שהסיבה שהחברים אינם מבינים את דבריו היא כי הם מתרשלים בעבודה - להיות בקשר אמיץ של אהבה בניהם.

“ב”ה יום ח”י לחודש שבט יתרו פ”ה וורשה יע”א

לידידי מוה”ר ... נ”י לנצח

למענה על מכתבך מיום ו' בא, שהשגתי יחד עם מכתבך מיום ד' בשלח.

אודות הוכוח נראה ביותר פירושך האחרון. ואמלא מעט את דבריך: [בחוץ לא ילין גר] “דלתי לבי לאורח עליון אפתח” - כמו הבטחה להרים את עצמו לאורח [אורח מלשון הנהגה] , המופשט מכל מיני השגות התחתונים.

“ווי עמודי תהלות יביעו”, - שבאופן העליה הזאת מעלה מעלה, אז מתחברים עמודי הלב בקשרים הידועים, הנקרים “ווין” (ע”פ בווין תתקטר) [בווין תתקשר] לדבקות אמיתי, שאז נובע אור העליון עליו.

“וכל מורשי לחפשי אשלח”, - כמו מפקיר כל הונו, רצוני לומר כל מושגיו, כי מורשי הלב הם מושגי הגוף, ואין ענינו שישלחם לחפשי, שיהיה להם בכח להתדבק עמו בויכוחים, אלא אדרבה כלה גרש יגרש אותם מביתו, שלא יהיה להם עוד שום מגע ומשא עמו.

וכדי לפעול את זה בהחלט, בא מאמר הסוגר ואומר: “יודיעו על מה אדניה הטבעו”, [אדניה של הארץ] הטבעו”, [שהרי נאמר תולה הארץ על בלימה] , פירוש הדבר, כמו שאלה ששואל למורשי, ומתוכח ואומר, אולי יש לכם אדנים בארץ גדולים או קטנים, או מאומדים [מלשון אומדנים] אשר על אדנים אלו נסמך איזה בנין שכלי? ובזה אומר להם, שיודיעו זאת, אם ידעו לענות אותו על החרוזים הנמשכים להלאה, שאין עליהם שום תירוץ אנושי, ובזה כלה יגרש אותם, להודיע שתולה ארץ על בלימה ע”כ.

ועל מכתבך מיום ד' בשלח, מה שכתבת שאינכם מבינים דברי, אתמהא אין זה כי אם מרפיון עבודה ומה אעשה, ומכ”ש בעת הזאת קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץ באהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם.

וכבר כתבתי ע”ז כמה מכתבים ולבי אומר לי שתתרשלו בזה, כי אני מרגיש עזובה ביניכם בכלל. והשי”ת ירחם עלינו ונזכה לישועה בקרוב...

יהודה ליב”

עיקר המכתב הוא סביב הנושא, שהתלמידים אינם מבינים את דברי בעל הסולם, כי התרחקו זה מזה עד לכדי כך שממש עזבו האחד את חברו, והיו מתחברים רק בזמן שבעל הסולם נמצא לידם. כלומר בנוכחותו הוא היה מחזיק בהם יחד, וכשהיה עוזב, אז היו מתפרדים, ולא הבינו את דבריו.

וכך קורה מספר פעמים, שגם בתורה אנו מוצאים דוגמה למצב הזה. כשמשה נמצא בקרב העם הדברים מסתדרים, וכשעוזב, אפילו עולה למרום, למטה מתחיל להיווצר ניתוק של זה מזה, שנקרא “עגל הזהב”, “שנאת חינם”, ובעיות שהתורה מתארת בכל מיני אופנים. שבמקום לעסוק בעבודת הקודש, מתחילים לעסוק בעבודה זרה, מפני שאינם נמצאים תחת ההשפעה העליונה. אבל בחיבור בין הנשמות באהבת החברים אסור שתהיה ההשפעה עליונה כשולטת, כי אין כאן יותר מעבודת האדם בבחירה חופשית.

לכן אומר בעל הסולם, אין פלא שאינכם מבינים את דברי, אלא אם ברצונכם להצליח, אז “קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץ באהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם”. כי אין מקום לקבל ידיעה והרגשה עליונה, אלא רק בקשר בין האחד לשני. שהאיחוד הזה בונה כלי מכל החלקים השבורים. עד כמה שמשתדלים להדביק את הכלי מחיבור החלקים השבורים יחד, אז בדבקות החדשה על פני השבר שהיה, מרגישים את עומק האהבה, ואת הצורך בה, וכמה ביכולתה לתת לעומת המצב הקודם.

בדומה לשני אנשים שהיו קודם מתקוטטים זה עם זה, ואחרי כן גילו שיש צורך באהבה דווקא, ומתחילים לאהוב איש את רעהו. אז יש כאלו ששוכחים את המצב הקודם, ויש כאלו שעושים להפך, הם דווקא מעוניינים להיזכר בפשעים הקודמים, “ועל כל פשעים, תכסה אהבה” [משלי י, יב]. שהאהבה תהיה רק כמכסה על כל העביות והשנאה שהייתה קודם. וכעת השנאה ההיא מסייעת להם להיות בקשר חזק עוד הרבה יותר מכפי שהיה לפני הכרת הפירוד הטבעי שביניהם.

מכאן, שהאדם נמצא במכוון במקום הנמוך ביותר, היינו בריחוק הגדול ביותר מהבורא, וגם בריחוק אדם מחברו. ועד כמה שמגלים שנאה זה לזה, עלינו להאמין שלכל הפחות באותה המידה אנו שונאים גם את הבורא. ולא יכול להיות אחרת, כי היחס של האדם לחברים, והרצון שלו להתחבר איתם, משקף באיזה יחס לבורא הוא נמצא. אלא שהבורא נסתר, ובמקומו נתן את הסביבה, שאם אדם מגיע לדבקות בה, להתחברות איתה, ולאהבה כלפיה, אז באותה המידה אם רוצה, הוא נמצא בדבקות, בהתחברות, ובאהבה עם הבורא. והבורא מתגלה לו באותו החיבור שעושה האדם עם החברים.

לכן אין לצפות שתלמידי בעל הסולם יבינו את דבריו, היינו, שיורגש בהם מהי רוחניות, אלא רק בכלים שאותם הם יבנו מהקשר ביניהם. לכן “ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה”, כי הוא הכלל והכלי לקבלת הרוחניות.

מדוע אהבת החברים אינה באה מצד הטבע, ומדוע מתרשלים בה?

תלוי באיזו אהבה מדובר. אם אדם רואה מיד תוצאה טובה, היינו תענוג, אז הוא מתחבר עם מקור התענוג או עם האמצעי שיביא אותו למקור התענוג. גבר אוהב אישה, הורים אוהבים את ילדיהם, האדם אוהב חברה, לצורך פתיחת עסק הוא ימצא שותף. זאת אומרת, אנשים מתחברים, וחברות גדולות מקימות שותפויות, עד שצריך לחוקק חוקי אנטי מונופול שלא “יאהבו” יותר מידי אחד את השני.

מדוע? כי רואים שיכול להיות רווח ממשי במקום, אז איך לא יהיו יחד? אם שני אנשים שלא היו מחוברים ואפילו זלזלו זה בזה, לפתע מגלים שיוכלו להשיג משהו יחד, אז מאותו הרגע הם מתחילים לאהוב, ולהרגיש צריכים אחד את השני. כי מהי אהבה? צורך זה בזה. אבל באהבת החברים איזה צורך יש לאדם? למרות שנדמה לו שהוא מצליח לחבר בין הדברים, אי אפשר לאדם לקשור יחד קבלת רוחניות והחיבור בין החברים. אין לו יכולת לראות את שני המושגים הללו יחד, והיות שהקשר ביניהם מנותק ממנו, החוכמה הזאת נקראת “חוכמת הנסתר”.

לעומת זאת, שני אנשים שמגלים הזדמנות משותפת לחתום עוד הבוקר על עסקה עם צד גימל, ולהרוויח במקום, יגיעו לחתימת ההסכם מחובקים, יחתמו, ילחצו יד ויצאו משם עם רווח ביד. הם אוהבים אחד את השני עד תום העסקה, ואז מיד נפרדים, והולכים איש לדרכו, עד העסקה הבאה. זאת אומרת, יש בירור גמור של הקשר בין ההתחברות של אנשים, לבין התוצאה הרצויה והמובנת שהוא מביא בתוך הכלים האגואיסטיים. ולכן העולם לא מתנגד לקשר כזה, שהרי כל ענייני המלחמה והשלום עומדים על מידת ההפסד והרווח מכל דבר.

אבל אם מדובר במטרה הנסתרת, הלוא היא נסתרת בכך שאפשר לתאר אותה, אבל אי אפשר לתאר את הקשר בינה לבין החיבור לזולת. איזה קשר יש בין זה לזה? אדם שרוצה להשיג רוחניות מתאר אותה כתענוג גדול שאותו הוא רוצה, ושיתן לו כל מיני ציורים שאדם מצייר לעצמו. בשביל זה הוא מוכן לעבוד. שאם יש לו רצון חזק, אז יום ולילה הוא הולך לקראתה. כמו אדם שרוצה להיות ראש ממשלה, ואין לו בעיה להשקיע בזה את כל החיים. כי דבר גדול דורש השקעה גדולה של זמן ושל כוחות.

אבל אם המטרה היא כזאת שהאדם איננו מתקדם לקראתה בעצמו, אלא ללכת קדימה ולמעלה נקרא, להיות קרוב יותר לחבר, שהוא סתם מישהו שנמצא לידו, אזי הדבר הזה שנוא על האדם, והוא לא מסוגל להבין אותו. כי אם הוא צריך ללכת נגד הטבע שלו לקראת המטרה, אז הוא מתאר את המטרה כרכוש, וכמו בכל העסקים הולך עם הכוחות לקבל שלו כדי להרוויח. אבל כאן הוא רואה שצריך דווקא לתת, לוותר, לא לפעול כמו איש עסקים, אלא ההפך, להפעיל אהבה, לפתוח את הלב, להבין את השני, שכל זה לגמרי מנוגד לרצון לקבל.

ומוסיפים המקובלים, ש”נגד הרצון לקבל” פירושו, לאהוב את הזולת יותר ממה שאוהב את עצמו. שצריך לצאת מעצמו ולהיכנס לחיות בתוך הזולת, ברצונות ובתוכניות שלו, ורק אז נקרא שרוכש כלי רוחני, ורק בו הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו. שהיא שונה מכפי שהוא מתאר אותה כעת - היא תהיה בכלי של השני. שאם הוא יקבל את מה שהשני רוצה כרצון של עצמו, אז שם הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו.

החוקיות הזאת כל כך נוגדת את הטבע של האדם, היא מנוגדת לו, ולמה שהוא חשב שהיא הרוחניות. הוא חשב על הרוחניות כמישהו שיודע איך להשיג דברים בחיים, שיש לו אומץ, ומוכן לצאת כנגד כל הכוחות, ולהרוויח. ופתאום אומרים לו, "לא. המאבק שלך אינו נגד החיצוניים, אלא נגד עצמך”. אין צורך להרוג את כולם, ועל גבם לבוא להשגת המטרה, כמו מי שרוצה להגיע לאיזו משרה בכירה, וצריך לדרוס אלף אלפי אנשים בדרך. אלא צריכים לעשות את הדבר ההפוך, עד כמה שאדם עושה מעצמו נותן שרות לאחרים, ומתחבר אליהם רק למען השגת מטרה האמיתית, כך הוא יצליח בדרכו.

זאת אומרת, יש כאן משהו מאוד נסתר. האדם, “האני” באגו שלו, יודע איך משיגים מטרה, ובצורה כזאת הוא מתכנן והולך. הוא עשה דברים רבים בחיים, בעסקים, הוא למד, וניהל, והרוויח. הוא נתן מכות, ונתנו לו מכות, אבל ידע שככה החיים. וכעת אומרים לו, שהמטרה אינה זו שהוא מצייר לעצמו, כי רק באגו הוא מתאר אותה. אלא המטרה היא אחרת מכל מה שהוא מבין, והוא אינו יכול להבין אותה, לתאר או להגדיר אותה.

אבל איך אפשר בכלל לראות ולהבין את המטרה האמיתית? רק אם האדם עם האגו שלו מתחיל להתחבר למישהו אחר באגו שלו, כך שהשני עם האגו שלו יהיה חשוב עבורו יותר מכפי שהוא עצמו, אז באותו הזולת הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו.

הזולת לאו דווקא ירגיש אותה, הוא יכול להישאר באגו שלו, וכל העולם שיישאר באגו. אלא האדם שמבטל את עצמו כלפיהם, מרגיש בתוך הרצונות שלהם, אבל ביחס האהבה שלו אליהם, את המטרה האמיתית, שהיא הבורא. הוא פיתח נתינה בקשר בינו לבין הזולת, ולכן הוא ירגיש כאן בחינת תכונת הנתינה. וכך הוא יגלה את המטרה ואת הדרך אליה, שהיא איך לרכוש בכל פעם יותר ויותר נתינה. ואין שום אפשרות אחרת להגיע להבנה מה נקרא רוחניות שהיא “אנטי טבע”, כי כל הדרך למטרה האגואיסטית היא מתוך הטבע של האדם. וכל הדרך למטרה האמיתית היא “אנטי טבע”.

שרטוט 1

ומוצדקת השאלה, מי לא יודע מה נקרא לאהוב את השני? שלכאורה צריכים רק להתחבר כולם יחד. אבל אם מתחברים בדרך שעשו הקיבוצים או כמו שעשתה רוסיה, מגיעים למשבר. כי הכלי גדל כאגו גדול יותר, וכנגדו המטרה גדלה כמטרה אגואיסטית גדולה. ואנחנו יודעים, שאם בכלי קטן האדם האגואיסטי רוצה לקבל משהו, אז או שמקבל או שאינו מקבל.

ואם מקבל מעט תענוגים קטנים ביני לביני, אז התענוג שבא מבטל את הכלי, וזה ניחא. אבל אם מדובר בכלי גדול שעושים בו חיבור בין המון נשמות, כפי שניסו לעשות הקיבוצים או רוסיה שרצתה לחבר מדינה שלמה, אז כשבא התענוג המקוה כביכול, ונתקל בכלי האגואיסטי, ומסתלק מאיסור דצמצום א', והכלי עצמו מתבטל, אז מרגישים משבר עצום שאי אפשר לצאת ממנו. לכן נאמר “פירוד רשעים, טוב להם וטוב לעולם. חיבור צדיקים, טוב להם וטוב לעולם”.

שרטוט 2

אמנם התהליך הנכון הוא קשה, אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, ומלכתחילה נותנים לו סביבה שדואגת כל הזמן לתמוך בו שילך בדרך הזאת, ושיראה את החברה, ואת החבר כחשובים יותר ממנו, ושיחשוב שבחברה הזאת שורה אהבה ונתינה, שהם הכלי שצריך לפתח. אז בכך שמטפטפים טיפין טיפין לתוך לבו ולתוך ראשו גדלות המטרה, זה עובד. אין לנו שום אפשרות אחרת להשגת הכלי האמיתי, שאותו בלבד אנו צריכים.

שרטוט 3

האם האדם צריך למדוד כמה הוא משקיע בחברה וכמה הוא מקבל בתמורה?

בשביל מה לאדם לדעת כמה נותנים לו? כדי לחכות לראות אם החבר נותן לו אותו הדבר או קצת יותר, שאז כדאי לו להמשיך את הקשר אתו? מה שאדם צריך לחפש מהזולת או לדרוש ממנו בחזרה זו רק תמיכה באותו יחס האהבה שהוא הולך לפתח. לכן הוא נקרא חבר שלו, ולא סתם זולת. ומורה לנו בעל הסולם, להתחיל להתייחס כך לזולת בכל העולם. אבל החברה עליה אנחנו מדברים, בשלב הזה היא עדיין רק הקבוצה.

האדם הוא חלש מאוד, ולכן הוא מתחבר לקבוצה שמבינה מה הוא עושה, ומדוע הוא מתייחס אל חבריה טוב. שבכך רוצה לפתח בתוך עצמו יחס טוב, אמנם שהוא מלאכותי בינתיים, ולקראת בניית היחס הזה החברים משתדלים לעזור לו. לכן הם נקראים “חברים” ולא זולת. הם נמצאים עימו באותו התהליך, ומסכימים לתהליך הזה, וכעת הם מתחברים (שחבר הוא מלשון חיבור) לאותה המטרה שלמענה הם מוכנים לעזור זה לזה.

לכן מובן שאכפת לאחד איך מתייחס השני לתהליך. והוא דורש ממנו בחזרה עזרה, בתגובה וביחס שלו, הוא דורש שיגלה לו את יחסו. כמו שמוסבר במאמרי הרב”ש האמור מן התורה, ה”נותן מתנה לחברו חייב להודיעו”, ומדוע? כי בכך שמראים יחס אחד לשני, מרבים את האהבה. ואין הכוונה לאיזו חלקות לשון בין האנשים על פני האדמה, אלא הכוונה היא לעזור זה לזה בבניית כלים, ומתוך כך נובע כל התקנון בחברה שרוצה להתקדם לבניית הכלי הרוחני.

מה הם התנאים המקדימים לאהבה?

לא מדובר עדיין באהבה הרוחנית, איך שאדם רוכש תכונת הבינה, חפץ חסד, ועובר בתיקון הכלים שכר ועונש, ולאחר מכן מגיע לאהבה, שהיא עולם האצילות. שעולה לקבל על מנת להשפיע, ומתייחד עם כל יתר נשמות ו”הנכלל בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור”. שאז מדובר כבר בדרגות הגבוהות, דרך עולמות בי”ע לעולם האצילות.

אלא מדובר במסגרת שהקבוצה מפתחת בין החברים כתנאי להתחלת הדרך. ואמנם אלו נקראים המעשים למתחיל, אבל ההתחלה היא הכי קשה, מפני שאדם צריך לשנות את הכיוון. במקום שישים לו לכיוון את המטרה הרוחנית האישית שלו, שעליה הוא ננעל, ולקראתה הולך באש ובמים, מבלי שאכפת לו מכלום, שיש רק אני ובורא, ובזה מסתכם הכל. הוא חייב להגיע למצב שיש אני ויש בורא, אבל הבורא מושג רק דרך החברה, דרך הנשמה הכללית. שבאהבה שלו הוא נכנס לנשמה הכללית, ומצרף לעצמו את כל הרצונות של הנשמות מהנשמה הכללית, וכל מה שיש בהן. כמו תרנגולת כלפי אפרוחיה הקטנים, הוא מקבץ את כל האנושות, ובאהבה לאנושות רוכש את הכלי הכללי הזה, ומעלה אותו לבורא. הכיוון הזה הוא שונה לחלוטין מהכיוון הטבעי.

חזרה לראש הדף
Site location tree