שיחה 1, 23.08.05
תקציר : אגרת זו עוסקת בהשגחה פרטית, בשאלה כיצד להתקדם ברוחניות בשילוב “אם אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו”. בעל הסולם מסביר, כי יש מקום קדושה, מקום ס”א ומקום רשות. ועבודת האדם היא לייחד את מקום הרשות לקדושה אחרת יפול תחת הס”א. העבודה הרוחנית דומה לדרך שבה על האדם לנהוג בעולם הזה. תחילה עליו להתנהג על פי המקובל בחברה, לעבוד ולהרויח פרנסה, לטפל בבריאותו וכו', אולם כשהשיג את התוצאה, עליו להגיד שהכל נעשה על פי מה שחשב הבורא מראש, ללא שום קשר למאמציו ומעשיו. זהו מקום האמונה, מקום הרשות.
“ב”ה יום ו' עש”ק משפטים כ' שבט תרפ”ה וורשא יע”א
כבוד ידי”נ מור”ה... נ”י לנצח אחדשה”ט
אתמול קבלתי מכתבך - ונהנתי, כי אראה שעכ”פ תרצה למלאות רצוני.”
במרבית האגרות מבקש בעל הסולם מהתלמידים שיכתבו לו, וכפי הנראה, כשכותב “תרצה למלאות רצוני” כוונתו לזה שהתלמיד כתב לאחר הפצרות רבות. וסוף כל סוף קיבל ממנו בעל הסולם תשובה .
“ואודות שאלתך הא', דבריך מגומגמים מאד. והוא ענין עמוק מאד. עתה טרוד אנכי, ומכל מקום אאריך מעט בענין, אולי תבין ותקבל מעכשיו.
כבר אמרתי בשם הבעש”ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: “אם אין אני לי מי לי”. אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.”
המושגים “לפני המעשה” ו”אחר המעשה” אינם עניין הזמן, אלא היחס של אדם למה שקורה. לפני שאדם עושה משהו, הוא בדרך כלל בספקות, האם המעשה יצליח? במה תלויה ההצלחה? מה עלי לעשות? האם אוכל לבצע? האם אני צריך מזל? אדם נמצא במצב שאינו רואה את הנולד, ואמנם שנמצא אצלו “סוף מעשה במחשבה תחילה”, נמצא זה רק במחשבה. כי אצלו המחשבה והמעשה אינם היינו הך, כפי שאצל הבורא. ויוצא שבטרם הוא מתחיל משהו, המעשה שהוא עומד לבצע, והתוצאה ממנו, אינם ברורים לו לגמרי.
זאת הבעיה שלנו הנמצאים ב”עולם המדומה”, שמפאת חוסר הזמן כך אנו פועלים. אבל מי שעולה לעולם הרוחני ופועל, אז במידת המצאותו בעולם הרוחני, באותה המידה עבר, הווה ועתיד משמשים עבורו כאחד. ואז אין לו שאלה האם הוא הולך להצליח או לא, אלא ברגע שיש החלטה, ההחלטה עצמה היא המעשה, והכל מתבצע.
לכן אצלנו שנמצאים בינתיים בהסתר כפול והסתר רגיל, השאלות הן לפני המעשה, האם אוכל להצליח בעשיה? ומובן שהכוונה היא רק להתקדמות הרוחנית, ולא לדברים שבעולם הזה, כמו הצלחה בעסקים שהאדם יוצא לעשות בבוקר, כי בזה הקבלה בכלל לא מטפלת. אומנם שבעל הסולם לוקח בחשבון גם את הדברים האלה. אבל לדרכינו, העיקר הוא איך צריכים אנו להתייחס לכל דבר ודבר שאנו מכוונים למטרה.
מכל מקום, במעשים הרוחניים ואפילו במעשים הרגילים שבעולם הזה, האדם נמצא עם השאלה “האם אצליח?” בהתחלה, אבל לאחר שמגיע ומצליח, למרות שהיה בספקות ושאלות, אז הספקות והשאלות שהיו בתחילה, דווקא הם נותנים לו את הביטחון בסוף, שהוא זה שעשה את המעשה. הספקות שלו היו לגבי עצמו, האם אצליח? האם יש מאמץ מצידי? האם אגיע למטרה ההיא? האם אוכל להשיג אותה? הן ספקות ושאלות לגבי המוח, והלב, והכוח של עצמו, ולכן לאחר שהצליח, קשה מאוד לאדם לנטרל את המוח, הלב והכוח שלו ממה שהשיג.
זאת אומרת, דווקא הספקות שבתחילה הם המחזקים את הקשר בסוף, שזה אני הרווחתי, רכשתי, בצעתי. וקשה לו אז להאמין ש”רק מכוח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.” שיש מעל האדם מחשבה שמפעילה אותו, ועושה בו הכל, והוא פעל רק כמעין נפעל, ובתוכו פעל כוח הפועל בנפעל.
“כמו כן הסדר במילי דעלמא, כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: “אם אין אני לי מי”, ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם.”
“אם אין אני לי מי לי” אין הכוונה שהאדם לגמרי מסלק את הבורא, והולך כאילו אין שום כוח עליון בעולם, אלא הכוונה היא, שבמצב בו האדם נמצא כעת - הכל תלוי בו. אמנם הבורא נמצא במעשה שלו, אבל האדם בפנייה שלו, במידת היכולת שלו לייחד את עצמו עם הבורא והמטרה, מרוויח את הפעולה כשלו. מכאן, ש”אם אין אני לי מי לי” מדבר על הבחירה חופשית. אדם יכול לבחור שהמעשה אכן תלוי בו, לפי מידת השתתפותו בו, אמנם שמבצע אותו, ופועל בו הבורא.
“אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, ח”ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי”ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.” אפילו אלמלא יצרף את עצמו אדם בכוחותיו לבורא ולמעשה, מכל מקום, הבורא הוא שמלכתחילה הפעיל אותו גם לתפילה הזאת, ולכל המצב והחשבון הזה. לכן כך היה צריך לקרות, וכך קרה.
“ואע”ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי”ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.”
מדובר בפער בין היה ולא היה. אם אדם לא היה מבצע את המעשה בעולם הזה, המעשה היה מתבצע מעצמו. וברוחניות, אם אדם היה משלב יחד את כל הגורמים, אז בין שמצליח ובין שאיננו מצליח, בין שעושה ובין שאיננו עושה, עדיין הדבר יתבצע.
ונשאלת השאלה, האדם שלפני המעשה היה מחליט להישאר בבית ולא לצאת לעבודה או שלא היה מחליט להישאר לצאת מהבית וללכת לעבודה. האם המחשבה שהוא מפעיל כדי להחליט גם היא מופעלת מלכתחילה על ידי הבורא? ואם כן, האם הבחירה אז היא רק כנדמית לו, שרק לכאורה יש בדרך של הילוך המחשבה איזו בחירה אם לעשות או לא, ועל כל פנים הכל יוצא כבר מאותה ההחלטה שחושב עליו הבורא, ושולח לו את המחשבה? האם יש בכל זה איזו פעולה מצד האדם? או שהפעולה פועלת רק בהסכמה או בחוסר ההסכמה, ואילו הפעולה עצמה היתה מתבצעת בין כך ובין כך?
“וזהו סוד היחוד “הוי' אלקים”, שסוד הוי', ה”ס ההשגחה הפרטית,”
אנחנו יודעים, שהוי"ה נקרא, אותו אור אין סוף שבא לברוא את הנברא, ולנהל את הנברא. האור בא דרך ארבע שלבי התפתחות עד להתהוות הנברא. זאת אומרת, בארבעת השלבים הללו האור פועל, ובורא לעצמו נברא, שבתבנית הזאת הנברא מרגיש את הבורא, ומגיב אליו. זאת אומרת, י' ה' ו' ה' שנקראים הוי"ה פרטית הם הקשר הישיר היחיד שיש מבורא לנברא.
“שהשי”ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו.”
הבורא פועל בצורה ישירה מלמעלה למטה. ממחשבת הבריאה שנקראת "כתר" הוא מוריד את כל ההשפעות שלו, גם בתוך התענוג, וגם בכך שמראה את עצמו בתוך התענוג, ובזה בורא את הכלי ופועל בתוך הכלי. ואילו הכלי הוא בסך הכל התגובה על ההשפעה מלמעלה, מצד הכוח העליון. והאם יש איזו השפעה נוספת?
“ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.”
בתוך ההוי"ה יש השפעה ישירה מצד הבורא, ויש השפעה מיוחדת נוספת, שמזמינה מהאדם תגובה כלפי הבורא, ואז אדם מתעורר להגיע להשתוות הצורה לבורא, להגיע לאמונה, להשפעה. אותה השפעה מיוחדת נקראת “אלוקים”, תכונת הבינה. שתכונת הבינה מעוררת את האדם לאותה הפעולה. ואמנם חושבים שההתעוררות להשתוות הצורה, לאמונה בהוי"ה ישירה, היא באה מצד האדם, אבל היא נמצאת באלוקים, באור חוזר. וגם היא מגיעה מאותו הכוח העליון, מהבורא שכך פועל. שתי ההנהגות הללו באות זו בתוך זו, ההוי"ה באה מהבורא בצורה ישירה, והאלוקים בא בצורה נסתרת, לכן הוא נקרא “טבע”.
“שז”ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות.” מהכוח העליון באים לאדם שני כוחות שמפעילים אותו, כוח אחד בא בצורה ישירה, וכוח שני בצורה בלתי ישירה. ומתוך כך האדם נמצא במצב לא ברור, מי אני לעומת הבורא? איפה הבורא ואיפה אני? האם יש כוח שפועל מצידי? האם יש כוח שפועל מצידו? ומה בין שני הכוחות הללו? ויוצא, שישנם שלושה מצבים אפשריים שבהם האדם נמצא: מצוה, עבירה, רשות. זאת אומרת, או שההנהגה היא מצד הבורא, שהבורא הוא המנהיג בשתי הכוחות האלו, או שהיא מצד עצמו, שאני המנהיג, או שאינה מצדו ואינה מצידי, ולא יודע איך לברר.
“אשר המצוה היא מקום הקדושה.” שהכל משייך לבורא, ש”אין עוד מלבדו”. אבל משייך לא מתוך שסתם אומר בפיו, אלא הכוונה שעבד על עצמו, ותיקן את הכלים, ובכלים הללו גילה שזה כך, ואז נקרא שקיים מצוה. הוא תיקן את הכלי בהשוואת הצורה לבורא, ובדק, וראה, וגילה בתוך הכלי המתוקן שרק הכוח העליון פועל בו.
“העבירה היא מקום הס”א.” זאת אומרת, שלא בדק וראה, ולא יכול לייחד את הכלי שלו לאור. ואז אינו מגלה בכלי שלו שישנה רק השפעה מהאור, ואין כוח אחר. אלא להפך, יש לו רשות בפני עצמו. לכן טרם שתיקן את הכלי שלו, נקרא שנמצא “במקום העבירה”.
“ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה.” זאת אומרת, הכלי עדיין לא ברור. אין בירור מהו רע, ומהו טוב, ומה עליו לעשות, ומה ישיג אם יעשה את תיקון הכלי שנקרא “מצוה”.
“היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס”א.” אין מקום שנקרא “רשות”, אלא זהו חוסר הבירור של האדם האם “אין עוד מלבדו” מצד הבורא או “אין עוד מלבדי” מצד עצמו. היינו מקום הרשות הוא כביכול אותה השאלה, האם זה הוא או אני? כמו שנמצא לפני העבודה, וצריך לומר “אם אין אני לי מי לי”, שאז כביכול נמצא בסטרא אחרא. ואחרי העבודה חייב לומר “אין עוד מלבדו”, שאז נקרא ברשות הבורא. והשאלה היא, האם כך להתייחס למציאותו? ומתי זו הרשות? את זה הוא הולך לברר.
“בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס”א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא [בענייני הרשות] , יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.”
ודאי ששורש אחד יש להכל, שנוהג בנו גם בצורה הישירה, וגם בצורה העקיפה. אבל המטרה היא לייחס הכל לאותו השורש הנכון, וזה אפשרי רק במידה שאנו נכללים בו לפי השתוות הצורה, לפי התיקון. ומה התיקון? כל אחד ואחד מאיתנו הוא מקולקל במאת האחוזים, שכל הרצונות שלנו במלואם פונים לעצמנו, היינו לאותו הרצון שלא מרגישים שיש מישהו שפועל בתוכו. ובאותו הרצון צריכים אנו לגלות בכל רצון ורצון שמתעורר בנו, שהוא נפעל. שהוא בא מהוי"ה, ונולד, ונפעל, ומתמלא משורש אחד בלבד. והאדם שעושה פעולות התיקון לרצון, נקרא מקיים מצווה, ומחזיר את הכל מעבירה, דרך הרשות, לקדושה.
“ובזה פירשתי מה שאמרו חז”ל: “מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות”. פירוש, אע”ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: “ורפא ירפא”,” בעל הסולם מביא דוגמה מאוד נפוצה “ורופא ירפא”, כי ברפואה כולם משתמשים, ואיש אינו יכול לומר שהוא פטור ממנה. והיות שהבריאות היא הדבר הקרוב ביותר לאדם, כי הוא תלוי בה באופן מוחלט, יוצא שבראש המדעים שפיתחה האנושות במשך תקופת אלפי שנות התפתחותה עומדת “חוכמת הרפואה”. שאדם נעזר ברפואה מרגע יציאתו לאויר העולם, ועד שהוא נפטר מן העולם.
ומכאן השאלה הגדולה ביותר - הגוף שלנו נמצא ביד ה', שהרי הגוף בא אלינו דרך הטבע, והבורא ברא את הטבע הזה, ואת הגוף על כל החומרים, והתרכובות, והמערכות שבו, והוא המחייה אותו. שנותן לאדם את הנשמה, ונוטל אותה בחזרה. אם כן, איך אפשר בכלל לדבר על תפקידו של רופא? אדם כביכול בצורה טבעית אמור לומר שאינו רוצה שום טיפול רפואי, כי יש רופא חולים שנקרא הבורא, וממנו בא הכל, אז איך יתכן שלאדם בשר ודם תהיה היכולת לרפא אותי?
ולכן בא הציווי מהתורה “ורופא ירפא”, שמופיע בצורת איסור. אסור לאדם לכוון לכוח העליון שממנו הוא יקבל את הרפואה. אלא בבחירת הרופא, וביחס לרופא, חייבים אנו ללכת באותה הצורה שמורה בעל הסולם בתחילת המכתב - לפני שאדם מגיע להחלטה, למעשה, לעבודה, חייב לומר “אם אין אני לי מי לי”, וכך גם במקרה הזה.
“אם אין אני לי מי לי” הכוונה, שהאדם חייב לבחור ברופא הטוב ביותר, ולקבל את הטיפול שלו, ואת כל התרופות וההנחיות שנותן לו. ולא להתחכם ולקחת תרופות מהרופא, ואז להניח אותם בצד במקום ליטול אותן, שבזה כאילו עשה את העבודה, וכל היתר אינו צריך. כי אין זה יחס נכון, שבחצי הדרך האדם מחליט היכן כן “ורופא ירפא”, והיכן לא. מכל מקום, האיסור הזה מחייב את האדם לומר שוב ושוב “אם אין אני לי מי לי”, ולהביא בירור במקום הרשות.
“להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ”ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את “רשות” הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי”ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי”ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.”
כמו שמובא בתחילת המכתב, לאחר העבודה חייב אדם לומר “אין עוד מלבדו”, זאת אומרת, שבאמת לא היה כאן שום מעשה הרופא, אלא הכל בא מלמעלה.
“ועל דרך זה בשאר דברי “הרשות”. ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.”
המעשים עליהם מספר כאן בעל הסולם הם עלייה במדרגות העולמות, עד שמגיע האדם מהעולם שלנו ועד אין סוף. שכל מעשה ומעשה, התיקון שלו, העבודה הנכונה שלו, הביצוע הנכון שלו, הוא להיות בבירור עבירה, קדושה והרשות שביניהם, ולהשתמש נכון במקום הרשות. ש”מקום” נקרא, רצון, מחשבה, יחס להנהגה, לפני שהאדם מחליט, בזמן שהוא מחליט, ולאחר שהחליט. ואין מדובר במעשה עצמו בידיים וברגליים, כי יתכן שלמעשה כזה אדם כלל לא זקוק, אלא רק היחס הוא התיקון שלנו. ביחס שלו האדם בכל פעם מעביר ממקום הרשות לקדושה, את כל הספקות שנופלות בדרכו, ובזה מתקן את הכלי.
אנחנו לומדים, שמקום הרשות באדם נקרא, שליש אמצעי דתפארת. הכוח, הכלי שנמצא במקום הזה נקרא קליפת נוגה, שאינו טוב ואינו רע. ונקרא “חציו טוב וחציו רע” בגלל שנמצא בין טוב לרע ואפשר לשייך אותו לזה או לזה. “טוב” הכוונה, רשות הקדושה, רשות הבורא, ו”רע” הכוונה רשות עצמית, שאני שולט, או ששולט כוח אחר בעולם מלבד הבורא. זה כל הבירור שעלינו לעשות. כי אם נתייחס כך לכל מחשבה, דיבור, ומעשה שקורים לנו, אז נגיע לקדושה, היינו לשליטת תכונת ההשפעה בכל מה שקורה לנו, בכל הכלים, בכל הרצונות והמחשבות שלנו, במוחא ובליבא.
מה נקרא “אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי”ת גם-כן מרפא אותו”?
אפשר עוד לפתוח את השאלה ולשאול, איך להתייחס בצורה מדויקת יותר לכך שמראש צריכים להאמין? איך אדם שמאמין בבורא מקבל על עצמו בכוח, שאני היחיד שפועל, כי הרי זה כביכול נוגד את האמונה בבורא? ואיך לאחר המעשה אדם חוזר ואומר שלא כך, אלא הכל עושה הבורא לבדו? ומה נקרא להחליט לפני מעשה ואחריו? שהרי “מחליט” נקרא, שנמצא בזה. ולא מפני שאמרו לו לומר, לכן הוא אומר. ומפני שכתוב לעשות כך, אז כך הוא יעשה. שקרא מכתב של בעל הסולם, ואז אין כבר בעיה, לפני המעשה הוא חושב “רק אני”, אחרי מעשה חושב “רק הבורא”, ובזה יוצא ידי חובתו.
אלא מדובר במצבים של התיקון שהאדם נמצא בהם בהכרח, זאת אומרת, הוא סידר את עצמו, הכין את הכלים שלו לפני מעשה התיקון, תיקן את הכלים שלו, וקיבל אותם לאחר התיקון במצבים האמורים. מה נקרא מחוייב לומר לפני התיקון “אם אין אני לי מי לי”? שלפני התיקון אדם יודע, ורואה, שרק הוא עצמו פועל בזה. ואין הכוונה לומר על הבורא, שלא הבורא פועל בו, כי אז נקרא שהוא לא בירר את הכלי. אלא לפני התיקון צריך לומר “אני בלבד פועל בזה”, ולאחר התיקון הוא אומר, “רק הבורא פעל בזה”.