שיחה 2, 24.08.05
“כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו”עבדא בהפקירא ניחא ליה” [ועבד בחיי הפקר ללא חובות וללא זכויות, נוח לו] , ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם.”
האדם מוכן לעשות הכל, לבצע פעולות קשות, ביגיעה גופנית גדולה, להזיע ולהשקיע בכל דבר, רק לא לעשות את המגע בין ההשגחה הפרטית וההשגחה הכללית, והחיבור בין ההשגחה שלפני המעשה ושלאחר המעשה. שהקושיה איך הן מתחברות יחד מ”אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו”, נמצאת תמיד יחד עם המעשה, יחד עם האדם. ואם בכל רגע ורגע אדם מתייחס נכון לחיבור ההשגחה, אז הוא מעביר את עצמו, זאת אומרת, את כל הרצונות שלו שבהם הוא פועל, מרשות הקליפה או ממקום הרשות, למקום הקדושה.
אבל אנשים מעדיפים לעבוד בכל התנאים רק לא בתנאי הזה. הם יאמינו בדרך המאמינים הדתיים שעושים פעולות מתוך הרגל או מתוך הרגש, ורק לא בחיבור ההשגחה שלפני ואחר המעשה. לכן הוא אומר, שחושקים “לקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע”, לתאר לעצמם שנעשות מצד הבורא כל מיני פעולות שבהן הוא נותן סימנים, שבעקיפין תבוא להם על ידן הידיעה איך לעשות משהו, ולגלגל על עצמם איזה יחס מיוחד, טוב יותר מהרגיל.
לכן אנשים מבקשים ברכות, הם חושבים שעל ידי קמעות או פעולות למיניהן תבוא עליהם הצלחה מיוחדת. אבל הם אינם מבינים שלפני ואחר מעשה ההשגחה כולה ביד הבורא, ולכן שום דבר לא יועיל, כי כל הפעולות שעומדות לפנינו הן אך ורק כדי לחבר את ההשגחה לפני ואחרי המעשה. ומכל אותן פעולות שלהם, יוצא שכביכול רוצים לסדר את הבורא, והיחס הילדותי הזה גורם להם לאריכות הייסורים, שלכן הוא אומר “ודמם בראשם”.
מה תפקידם של אנשים בעלי כוחות מיוחדים בעולם?
הבורא סידר אנשים שתהיה להם היכולת לעשות סגולות ומופתים למיניהם, לגלות עתידות, ולכן יש איסור בתורה לעשות זאת. שאלמלא היו כאלו אנשים, לא היה איסור. מדוע נתן הבורא כוח מיוחד לאנשים שיוכלו לעשות פעולות על טבעיות, שאז הקהל ירצה לקנות מהם תמורת תשלום את הידע, היכולת והעזרה שלהם? שהרי בשביל מה נתן להם הבורא יכולת כזאת, אם לא כדי שנשתמש בה? אם נתן, זה כביכול סימן שאפשר להשתמש.
אלא יש פעולות רבות בעולם הזה שהן לכאורה מנוגדות להשגחה, וליחס הנכון אליה, ועם זאת הן קיימות, ומי שירצה, אפשר לו להשתמש בהן אפילו נגד האיסור. אבל זה הכל נועד אך ורק כדי לבנות מקום הקליפה, מקום הרשות, ומקום הקדושה. לכן הכרח שיהיו בעולם שלנו כוחות נגד הייחוד, ואנשים שיכולים לגלות עתידות, ומגלים נכון, שאינם סתם מרמים את כולם. ואני עצמי יכול להעיד שפגשתי כמה וכמה אנשים בעלי יכולת חיזוי העתיד, ועל חלקם אף שאלתי את הרב”ש, והוא אישר שדבריהם נכונים. זאת אומרת, התופעה הזאת קיימת במכוון, כדי לתת לאדם מקום הבלבול ומקום הבירור.
מכאן יוצא, שהשאלה היא כללית יותר - מדוע ברא הבורא קליפה, רשות וקדושה? האם לא מספיק שהיינו נולדים בגן עדן ורק שם נמצאים, וחיים, ומתקיימים? לא. כי אלמלא הניגוד הזה, האדם לא היה מברר את המצב, וממנו לומד את מחשבת הבריאה. רק מהבלבול הזה אנו לומדים את כל מערכת המציאות. שלמעשה הבורא ברא מערכת אחת בלבד, ולא שתיים. אלא לנו נדמה שהוא ברא גם קליפות ומקום הרשות, אבל באמת נמצאים אנו באותו מקום של קדושה, שרק האור ממלא את הכלי בצורה אינסופית, בעולם אין סוף.
אבל הבלבולים שעוברים עלינו מגיעים או כרשות או כקליפה, כדי שנעבור עליהם, נברר את הדבר לאמיתו, וכך נבין את הבורא, ונידבק אליו בכוח ההכרה שלנו. רק לשם כך הם קיימים. לכן להבין את היחס הנכון לדברים שנמצאים כנגד ההשגחה אנו צריכים.
והגם שישנם מגלי עתידות, שעושים זאת ללא קושי, על כל פנים, ברגע שאדם עושה בכך שימוש, הוא כבר איננו אומר “אם אין אני לי מי לי”, ועובד למעלה מהדעת. אלא כאן הוא פספס את ההזדמנות לנצח את החושך ששמים לפניו במכוון. לכן חל האיסור על זה. זאת אומרת, כל הפטישיזם שבא כביכול לטובת האדם, כל הקמעות, הברכות, החוטים האדומים, שאדם קונה בכמה פרוטות איזה חפץ, וכבר איננו זקוק לכלום, כל שכן אינו נצרך להתעלות מעל הטבע, ולהתקשר לבורא - בכל זה הוא מוחק את התנאי שנתן לו הבורא כדי להדבק אליו. וההפרה הזאת היא הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו, כי מובן שיצטרך לחזור פעם אחר פעם ולהתגלגל לעולם הזה, כדי לבצע את התיקון.
“כי מחטא אדה”ר ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד היחוד הוי' אלקים, על דרך שבארתי, וז”ס: “בזעת אפיך תאכל לחם”,” רק בזה הבירור, רק בזה התיקונים, רק בזה צריך אדם להתעסק כל שבעים שנותיו בעולם הזה - בייחוד ההשגחה לפני מעשה ולאחר מעשה, שנקרא “ייחוד הוי"ה אלוקים”. ומי שמקלקל לו את העיסוק בזה או מי שמתייחס אחרת, עושה נזק של ממש לעצמו. כי אנחנו נמצאים במציאות שנקראת העולם הזה רק כדי לעשות את הייחוד.
לכן אין לנו לבטוח באדם, ולא בחפצים גשמיים שמביאים מזל. אין סימני מזל, ואין אנשים שיכולים להביא מזל. ובעצם אין שום דבר שיכול להביא לאדם רווח בחיים, כי כל דבר שאדם עושה מחוץ לעבודתו בייחוד הוי"ה אלוקים, אלא שמשתדל למצוא מעין תחבולה אחרת כדי לעבור את הבעיות שהבורא מציג לפניו בחיים, זה מעשה שאינו בהתאם לתוכנית.
“ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי רבוי כוחותיו, קשה לו מאד לומר, שמתת השי”ת הוא [שמתנת השם יתברך הוא] . ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כ”ז. ובזה הולך ונמתק עוון זה.
ולכן, אחר שידעת וכתבת, שהטבע הוא תנאי מהשי”ת כנ”ל, איך נסתפקת שוב לעבור לפעמים חלילה, על תנאי והיה בעבור מה שיהיה. ועובר תנאי השי”ת, ודאי לא יצלח בלי ספק, כי אינו מיחד ה' בהוי' אלקים. ו”האומר אחטא ואשוב [ואחזור בתשובה] אין מספיקים בידו לעשות תשובה”. ועוד, למה לו נסיונות, בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין, מהיכא תיתי לחשוב [מהיכן תבוא לחשוב] , שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי ע”ז פעמים רבות.”
חייב אדם לזכור, שכל מה שבא אליו בהסתרה ובגילוי, בא מהבורא. והכל בא כדי שיעשה קשר הוי"ה אלוקים כהשגחה אחת, שאינה מתחלקת לשניים. ושלא יחפש סביבו תחבולות, אלא רק כדי לקשור הוי"ה אלוקים. ושיבין שכל ההסתרות והבלבולים שבאים אליו, וגם כל מיני היכולות לגלות את העתיד, וליצור אפשרויות להצלחה וליתר מזל, זה הכל הבורא, ששם לו רגל כביכול, שמבלבל אותו, ונותן לו הזדמנויות, למצוא מקום לייחוד הוי"ה אלוקים.
זאת אומרת, כדי שיגיד “אין עוד מלבדו”. ש”אין עוד מלבדו” לפני מעשה הוא בזה ש”אם אין אני לי מי לי”. ואין הכוונה שהוא שוכח שהבורא עושה, אלא הוא יודע שהבורא עושה הכל, אבל בתנאי שהאדם הולך כעת, ומבצע כאילו הבורא לא נמצא, ויודע ש”אם אין אני לי מי לי” הוא על פני “אין עוד מלבדו”. ולאחר שהאדם עשה הכל, אז נקרא שהדביק יחד את “אין אני לי מי לי” עם “אין עוד מלבדו”, מפני שהוא היה כל הזמן עם זה.
מדוע האדם חייב לחשוב “אם אין אני לי מי לי” לפני מעשה? כי יש לו ספק, ולכן במקום הספק הזה עליו להשקיע את עצמו, אבל רק על פני “אין עוד מלבדו”. שבזה הוא מדביק את עצמו בכל הכוח לאותה הפעולה, לאותו ההסתר שהבורא שם לפניו. ובמשך כל הזמן, גם לאחר שרואה את התוצאה שאליה הוא הגיע, לא חשוב במה הוא הצליח ובמה לא, תמיד ההצלחה שלו היא רק בכך שהתייחס נכון לכל הפעולות שהוא עשה על פני הפעולות שהבורא עשה לו.
אנו הולכים יחד עם הבורא בכל מה שיש בחיינו. ואם אדם איננו מבדיל בינו לבין הבורא, אלא רק היכן שאינו מרגיש את הקשר הוא אומר “אם אין אני לי מי לי”, אז לאחר הפעולה, כשהוא רואה שהתגלה בברור ש”אין עוד מלבדו”, שם נמצאים הוא ובורא יחד באותו המצב. ובשביל האדם אלה החיים, זאת הפעולה, זאת הזרימה שבה הוא חייב להתקיים.
“ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הבשריית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חיל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כתמים [דבר שלא מקבל טומאה, לא מקבל כתמים] . כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה ובהרגש גאות וכדומה, שכל אלו הם כתמים הבאים מרקמי רעיונות, שכחי ועוצם ידי יש בקניני ורכושי. אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז [להניע] את היצר טוב, על יצר הרע, ולומר: “אם אין אני לי מי לי” וכדומה, כמ”ש: “וכסיל מתעבר ובוטח”, אלא כמו שכתבתי בשם הבעש”ט לעיל, וכל הנ”ל הם חוקים קבועים לא יבטלו ח”ו, והם נצחיות.”
אפשר ללכת כמו “החסידים הגדולים” שאומרים “הכל בא מהבורא”, ובזה פוטרים עצמם מעבודה, ויושבים בחיבוק ידיים, וכל מה שבא אליהם, לא עושים שום תנועה, כי הכל בא מלמעלה. שבזה הם מרפים עצמם מלבצע משהו, ונדמה להם שבכך נמצאים בחיבור הוי"ה אלוקים, כי הכל הם משייכים לבורא. אבל אין מה לשייך לבורא במקום שאדם לא מגלה את השייכות הזאת.
כי אדם לא יכול לחבר ולומר “אין עוד מלבדו” במה שמגיע אליו, אלא הוא חייב להיות בכל העולם הזה, ובכל המעשים שמתגלגלים אליו, והיחס שלו לכל הכרח שיהיה כך, שהיכן שאינו מרגיש השגחה, ונמצא שם החושך, דברים לא ברורים, אז אינו מכסה אותם באור החסדים, ואומר שהכל בסדר ואין מה לעשות. אלא להיפך, במקומות האלה הוא עובד, ומבצע את הפעולה שלו כאילו הבורא לא קיים. ורק לאחר המעשה שעשה, הוא שוב ושוב נמצא ב”אין עוד מלבדו”.
המצבים הללו צריכים לימוד ומיון, אומר בעל הסולם, שלא מיד אדם רואה איך עליו להתייחס לפעולות שמתגלגלות אליו מלמעלה. אבל מלבד העבודה הזו אין מה לעשות. לכן עלינו להתרכז בצרת העבודה הנכונה על היחס הזה, ולא לקחת דוגמה ממה שהעולם חושב. לא מפילוסופים ולא מאנשים מאמינים, שהן אלה והן אלה יש להם יחס מוטעה לחלוטין למציאות. אלא בעבודה הרוחנית “דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”, כי העבודה הנכונה על כל מה שמתגלה לאדם, היא האמצעי להשגת מדרגה רוחנית יותר גדולה בכל פעם.
כל מה שבא לאדם אלה כל המרכיבים של מדרגה יותר גדולה. המצב שנמצא לפניו כרגע, אם אדם מתייחס אליו נכון, שמייחד את עצמו אליו, ומייחס את עצמו אליו בצורה נכונה, אז הוא יגלה בו את הפנים והאחוריים של המדרגה העליונה, והפנים והאחוריים של עצמו. ויגלה איך הוא צריך להתייחס למדרגה העליונה, שבהתאם לכך הוא ידבק אליה. שאם ישקיע מאמצים כדי להדבק אליה, כך הוא ינצח את האגו שלו, את הקליפה שבו, ויידבק לעליון.
לכן אין רגע בחיי האדם שלא באה לו קליפה, שהוא יכול להעביר אותה לקדושה. מפני שבכל פעם מתגלים בו רצונות, רשימות, בלתי מתוקנות, וצריך רק להבחין בהם. ואז אדם יראה את החיים שלו כשרשרת רשימות, שרשרת הזדמנויות, שביחס הנכון אליהם הוא מברר אותן מיד, ומבצע את הפעולות של חיבור הוי"ה אלוקים. שהחיבור הזה על פני כל הרצונות שלנו, אנו משיגים בגמר התיקון.
“וצריכים להבין בזה, שלא מחשבותיו מחשבותינו, ולגבי השי”ת, אין כלל ענין ההופכיות במציאות, וכל זה הוא ההערכה כלפי חמשה חושנו. וכן יש להבין שכל האותיות והצרופים מצדינו מתאוים, ומפי עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נייחא [מנוחה] ובחינת רוגזא [תנועה] שסובבים בכל מקרי העולם. כי נייחא כוללת המנוחה וכל תענוגיו. והרוגזא כולל כח התנועה, וכל... וכל תנועות... חדוש הבריאה. שז”ס: “יוצר אור ובורא חושך...
יהודה ליב”
נדרש מאיתנו רק יחס נכון בקביעת מצבי האור וחושך, היינו, מה נקרא אור וחושך? לגבי הכלים של האדם שמתגלים בכל רגע ורגע הקביעה היא לפי אור וחושך גשמי, שאז האדם אינו קובע נכון. וכלפי רוחניות האור וחושך יכולים להיות ההפוכים, או בעלי פירוש אחר בכלל. וקביעת המצבים הללו היא שמוטלת על האדם, ומתוכה הוא יידע איך להתייחס להשגחה שעכשיו מתעוררת אליו.
אפשר להרחיב במידה רבה את הדיבור בנושא הזה, אמנם שהמכתב הוא מאוד מאוד קצר, ואנו רואים שבעל הסולם לא נגע אפילו בקשר “אדם, חברה, בורא”, איך שבא הבלבול לאדם כלפי החברים, אלא הוא נוגע רק באדם כלפי הבעיות המתעוררות בחיים שלו. אבל בעיות שלא יראה אדם כענייני ביטוח לאומי, בנק, עבודה ומשפחה, שעליו להסדיר. אלא בכל צורה גשמית שמגיעות אליו הבעיות, בכל מקרה ובכל מעשה שבעולם הזה, עליו לראות שהבעיה היא, האם יש לו היכולת להתייחס לבעיות נכון או לאו. והיכן שאינו מסוגל להתייחס למעשה בצורה נכונה, זה בשבילו נקרא “בעיית החיים”.
זאת אומרת, צריך אדם לראות את כל הבעיות במישור הרוחני, ביחס הנכון להשגחה. ושלא יטשטש אותן, ותמיד יאמר שהכל מלמעלה. אלא כאמור, הבורא נתן לרופא רשות לרפאות. שלפני מעשה מחוייב אדם להיות דבוק בכוחות עצמו, ובהם לבצע את כל הפעולות. שבין אם מבצע פעולות בידיים וברגליים, ובין אם מבצע פעולה פנימית, בתוך היחס הנכון שלו - חובתו לעשות ביצוע נכון בצורה פנימית, היינו להיות שקוע בהחלטה “אם אין אני לי מי לי”, לא לברוח ממנה, ולעבור את כל הבירור. וכאן אדם בדרך כלל בורח לשני הכיוונים, ולא מבצע מה שצריך.
וצריכים עוד לברר איך בעבודה שלו עם החברה, אדם מוצא דרך הקבוצה חיזוק לפעולות הללו, ואיך הקבוצה מצידה מחזקת באדם את היחס הנכון לבירור הוי"ה אלוקים.
איך האדם יודע שסיים פעולה, ויכול כבר לומר “אין עוד מלבדו”?
האדם יודע שסיים פעולה, אם לאחר ברורים הוא יכול לומר בביטחה ש”אם אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו” הם היינו הך. שלא מוחק “אין עוד מלבדו” בתחילת העבודה, אלא על פניו ה”אם אין אני לי מי לי” רוכב מבפנים. שאדם לא נעשה סתם בן אדם רגיל, אלא בהתייחסות שלו לחיים, הבורא מונח בתוכו, והוא המבצע לכל הפעולות, והוא המביא לו את המקרה. והיכן שהאדם לא מגלה זאת בעצמו בחוש, אז אינו יכול לומר שבכלים שלו, בתכונות שלו, ברצונות שלו, נראה לו שזה כך, ואז חייב לומר “אם אין אני לי מי לי”.
אבל אחרי שהוא קובע ש”אם אין אני לי מי לי”, ובפנים אינו שוכח מה”אין עוד מלבדו”, אלא רק אומר כאילו לא קיים ה”אין עוד מלבדו”, שהיחס הזה יכול להמשך אף שבריר שניה, אחריו הוא מתחיל לברר היכן בדיוק הוא עצמו נמצא. וכשיעברו כל הברורים הוא יגלה שאין הבדל בין “אין אני לי מי לי, ו”אין עוד מלבדו”. וזה נקרא, שעשה דבקות עם הרצון שהיה לו, והיווה כפער בינו לבין ההשגחה הפרטית, וכעת נעשה הרצון הזה כל כולו כקשר הדוק יותר בינו לבין ההשגחה הפרטית. בתנאי שאדם עובד עם “אם אין אני לי מי לי”, אז “אם אין אני לי מי לי” נכנס לתוך ה”אין עוד מלבדו” ופועל לחיזוק ה”אין עוד מלבדו”.