אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 17 - שנת 1926 / שיחה 1, 25.08.05

שיחה 1, 25.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ג

תקציר : הנשמה היא חלק מהבורא, ותכליתה לזכות בעודה בגוף לשוב לשורשה ולהדבק בבורא.רצון הבורא היה לגלות את שמותיו, ובאמצעות הגוף מסוגלת הנשמה להשיג שמותיו ובכך להגדיל שיעור קומתה פי תר”ך פעמים. זוהי כל השלמות - כל אורות הנרנח”י עד היחידה.הדרך הרוחנית היא קו דק מאוד עליו הולכים עד היכל המלך, ובתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא לנטות לימין הקו או לשמאלו אפילו כחוט השערה, כי אז לא יגיע בשום אופן להיכל המלך.וסוד הקו האמצעי הוא “אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא”: ישראל - המתייגע לשוב אל שורשו, הקב”ה - השורש אליו משתוקק, ואורייתא - המשתוקק להבין דרכי השי”ת, מצוותיו וסודות התורה.

“ב”ה ד' ויגש ו' טבת תרפ”ו

כבוד... מוה”ר... נ”י

...עם כל זה אכתוב לך, בחינת עמודי דאמצעיתא בעבודת השי”ת,”

בעבודת ה' ישנם שלושה קווים - קו האמצעי, ושני הקווים ימין ושמאל שעומדים זה כנגד זה, שהם בלתי שלמים, כי בכל אחד מהם יש מצב שחסר, ומצב שעומד כנגד החיסרון של השני. שני הקווים הללו הם כמו שני הכוחות, בורא ונברא, כוח קבלה וכוח השפעה, קדושה וקליפה. תלוי באיזו רמה ובאיזה מקום במציאות מדובר. השורשים של הקווים הם אחד יש מיש, והשני יש מאין. והנברא איננו שייך לזה או לזה.

הנברא הוא אינו הרצון לקבל שברא הבורא, כי מה שברא נמצא בשליטתו המלאה. והנברא הוא אינו האור, הכוח המשפיע, שזהו הבורא עצמו. אלא הקו האמצעי הוא אותו הנברא שמתהווה מתוך הכרת הנברא, שנעשה בעצמאות הנברא משני הכוחות המנוגדים הללו. כי רק משני הכוחות המנוגדים העומדים זה כנגד זה, יכול לבוא הקו האמצעי, שהוא “עמודא דאמצעיתא”, העמוד האמצעי ביניהם. שאינו סתם כלול משניהם, אלא הוא ישות בפני עצמה, ישות שלישית, שנבנית על פני שניהם, אבל בעצמאות מהם.

וזהו דבר עדין מאוד, שלא כל כך קל להבחין בו, כי איך יכול להיות משהו חדש בעולם, שלא בא מהבורא? אבל על פני התפתחות קו ימין וקו שמאל, נמצא ביניהם מקום שנקרא בחירה חופשית. ועל ידי הבחירה החופשית הזאת מתחיל להתהוות, לצאת, להיוולד, הבחן אמצעי, שבו עצמאות האדם, והוא הוא שנקרא “האדם”. שאינו על חשבון הבורא, מצד היש מיש, ואינו על חשבון הבורא מצד היש מאין.

לכן למצוא את ההבחן האמצעי הזה, לפתח אותו, להיות דבוק בו, ורק בו לראות את העצמאות, והחיים, והחיות, וההתקדמות שלו, זו כל עבודת האדם. כי מלבדו, אן דבר שהוא על חשבון האדם, אלא בין שהאדם נמצא בידיעה ובהכרה ובין שלא, הכל בתוך השפעתו ושליטתו המוחלטת של הבורא. לכן “עמודא דאמצעיתא”, כמו שכותב בעל הסולם, הוא כל חיותנו, וכל ישותנו. ולאחר שמשיג כל אחד ואחד ישותו האישית, אז מתחברות כל הישויות הפרטיות הללו לכלי אחד גדול, שנקרא אדם הראשון.

“שיהיה לך תמיד למטרה ימין ושמאל, כי יש הולך שעוד גרוע מיושב ובטל. והוא, המטה מהדרך, כי דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא.”

מתחילת דרכו צריך אדם לדעת איך להתקדם בצורה נכונה וישירה, שתהווה לו גם ביקורת האם הוא נמצא בדרך האמת או לאו. וכל פעולה שאינה מתוכננת מלכתחילה על פי אותם תנאים, אותה הנוסחה, זו פעולה שלא מביאה לאיזה מצב סתמי, אלא למצב ההפוך. האדם סוטה מהדרך, ואחר כך צריך לתקן את הטעות. ולא פשוט כל כך לשוב לאותה נקודה התחלתית שממנה התחיל, וטעה. לכן הוא אומר, עדיף להיות “יושב ובטל”, מאשר לעשות טעויות בהבחן של כיוון ההתקדמות, שהכיוון הנכון אינו ימינה ואינו שמאלה, אלא רק לכיוון האמצעי.

יש כביכול שלושה כיוונים להתקדם בהם, ואם מתקדמים לימין או לשמאל, ללא שימוש בקו אמצעי, זו נקראת קליפת ימין שבתורה נקראת “ישמעאל”, או קליפת שמאל שנקראת “עשיו”, או קליפת אמצעי, שהיא כנגד קו אמצעי, כנגד היהודים. שהם אלו הרוצים להדבק בהשפעה ללא המטרה כביכול, היינו מבלי לדרוש כנגד הפעולות שלהם מטרה אמיתית. לכן מזהיר בעל הסולם, שאסור לעשות תנועה לשום קו, וכיוון, כי בזה אדם גורם לעצמו נזק רב מאוד.

אמנם אנחנו לומדים ש”כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה”, היינו, עשה כל מיני הפעולות, תצעק, תבכה, תלמד, תפיץ חוכמת הקבלה, עשה מה שתרצה במחשבות, וברצונות, העיקר תפעל. אבל כשכל הפעולות הללו יחלפו, איזו כוונה תוכל להכניס בכל כמות היגיעה שנתת, ואילו חשבונות יהיו לך? לא יהיו לך. לכן אומר בעל הסולם, אסור “להרביץ” יגיעה, שאז כביכול הכל כבר יסתדר, ויבוא לחשבון גדול, אלא מותר לפעול רק לאחר שעורכים את החשבון של קו אמצעי. כי אלמלא החשבון הזה, כל המעשים הגדולים, והכוונות, והיגיעות של האדם, הם כולם לרעתו.

“וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא, משום שאינו דורך על הקו האמיתי, כזה עד”מ: נטיה תחילת קו היכל והוא משל אמיתי כהלכתו.” זאת אומרת, שהציור שיש לאדם הוא לא הציור הנכון, אלא הציור הוא כך, שישנו היכל המלך, ויש הדרך אליו. שאם הולכים מתחילת הדרך בקו האמצעי, אז נכנסים להיכל, דרך פתח ההיכל שהוא צר מאוד. ואם סוטים מהדרך, אז עד כמה שהטעות בתחילה אינה גדולה, ואפילו סטייה מזערית, ככל שמתקדם והולך קדימה, כך הוא נמצא יותר ויותר במרחק מההיכל.

שרטוט 1

ואומר בעל הסולם, יתכן שאדם טועה בתחילה בסטייה קטנה, שאיננו מבחין בין הקו האמיתי, והסטייה הקטנה. ולאחר מכן ממשיך לאמת, זאת אומרת, עושה חשבונות נכונים, מכל מקום, את הסטייה הזאת הוא אינו מתקן. כי לא יכול לתקן, ולכן ממשיך באותה הסטייה. יוצא, ששגיאה אחת מספיקה, ואפילו אין לאחריה שגיאות, ואדם הולך לפי האמת, זה לא עוזר לו. אלא הוא טועה, וכל הזמן מוסיף עוד ועוד בטעות.

“ואבאר לך סוד עמודא דאמצעיתא; שה”ס “אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא”.”

הגדרה גיאומטרית של קו היא סכום הנקודות, ובכל נקודה ונקודה בנקודות הסמוכות לכל אורך הדרך, הכרח שיערך החשבון לפי ג' התנאים. שהנקודה היא סכום ג' התנאים. ומהם ג' התנאים?

“כי תכלית הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשרשה ולהדבק בו ית',” בעולם שלנו יש לאדם גוף ונשמה, והגוף מפריע לנשמה. ואילו בהיכל המלך נמצאת רק הנשמה, שזה כל ההבדל בין שני המקומות. זאת אומרת הבעיה שלנו היא הגוף, ולשם מה קיבלנו אותו?

שרטוט 2

“כמ”ש: “לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו ולדבקה בו”. הנך רואה שגמר הענין הוא “ולדבקה בו”. דהיינו, כמו שהיתה טרם התלבשותה בגוף.”

בהיכל ה' הייתה הנשמה יחד עם הבורא, ובעולם שלנו היא נמצאת מנותקת ממנו, בגלל שיש לה גוף. מכאן שהגוף מנתק את הנשמה מהבורא. אבל אם הנשמה עובדת כך שהגוף לא יפריע לה, אז הוא מחזק את הקשר שלה עם הבורא פי תר”ך פעמים. כי תר”ך הם הרצונות שבגוף, ולכן בתר”ך פעמים הוא מכפיל את כוח הדבקות בין הנשמה לבורא.

בתחילה הגוף מהווה כוח המפריע, המבדיל ומרחיק בין הנשמה והבורא. אבל בזה שעובדים עליו שלא יפריד, הוא מחבר אותם, ונעשים הנשמה והבורא יחד דווקא על ידי הגוף. מדוע? כמו שמלמדת חוכמת הקבלה, דווקא בתוך הרצונות של הגוף פנימה, ממלא הבורא את הכלי, ושם מתגלה הדבקות. ונמצא, שכל העבודה שלנו היא על הגוף.

“אבל צריכין הכנה דרבה, - שהוא ללכת בכל דרכיו, ומי יודע דרכי השי”ת? אמנם ז”ס “אורייתא שיש בה תרי”ג אורחין” [תורה שיש בה שש מאות ושלוש עשרה דרכים] , שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו.” אין הכוונה שפרושות לפני אדם תרי”ג דרכים לכיוונים שונים. אלא בגוף יש תרי”ג רצונות (יותר נכון לומר תר”ך רצונות), ואם אדם מתקן כל רצון ורצון, אז הוא כביכול פוסע בעזרתו, והולך ומתקדם ליותר ויותר דבקות בין נשמתו לבורא. מדובר כבר מהצעד הראשון שהאדם דורך על הקו האמצעי, היינו שעושה במשהו מעשה הדבקות.

שרטוט 3

“כמ”ש: “והסירותי את לב האבן מבשרכם”, ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.” בדרך של תיקון הרצונות צריכים אנו להבדיל מתוך כל הרצונות, את הרצונות שביכולתינו לתקן, שנקראים ט' ראשונות או רפ”ח רצונות, ואת המלכות שאי אפשר לתקן, ל”ב הרצונות, שבסך הכל יחד נקראים עשר ספירות דנשמה, או ש”ך הבחנות שיש לאדם. מתוך רפ”ח הרצונות עלינו לברר את כל הרפ”ח הניצוצים, היינו כל מה שביכולתו לעזור לנשמה להדבק בבורא.

הנשמה היא מלכתחילה נקודה שבלב קטנה מאוד, ומולה הבורא, שהוא עולם אין סוף, אור אין סוף. ועד כמה שאדם עולה בהתקדמות ומיתקן, כך גודלת הנקודה, שמתחילה לקבל נפח על חשבון הגוף, ונעשית לכלי יותר ויותר גדול. וזה נעשה על ידי כך שאותה נקודת הרצון הקטנה, אותו רצון ראשון שנתן לו הבורא, האדם מתחיל לכוון בדיוק לדבקות בבורא, זאת אומרת, הולך לפי הקו האמצעי. ואז מנקודה שנשארת כיסוד הכלי, גדל הכלי על חשבון הגוף, שמספק לכלי את כל הט' ראשונות שלו, ואת ל”ב האבן מותיר מבלי להשתמש בו. וכך גודלת נשמה.

שרטוט 4

“נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע א”ע [את עצמו] לשוב לשורשו.” אותה נקודת הרצון הראשון היא הנקראת “ישראל”. שלראשונה לאחר גלגולים רבים מאוד אדם מרגיש דחף למשהו מיוחד, זה נקרא ישר - אל.

שרטוט 5

“ב. הקב”ה, שהוא השורש שאליו משתוקק.” המצב שנקרא היכל המלך, או קדוש ברוך הוא, שם הכל בשליטת הבורא.

שרטוט 6

“ג. הוא בחינת תרי”ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שה”ס התבלין, כמ”ש “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין”. לכל רצון ורצון בתרי”ג הרצונות שבגוף יש תיקון, שכנגד תרי”ג הרצונות יש תרי”ג אורות, וכל רצון מתוקן על ידי אור מסוים, ואחר כך מתמלא על ידי אותו אור. כללות האורות נקראת “תרי”ג אורחין דאורייתא”.

שרטוט 7

ו”בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין” פירושו, כאשר מבררים רצון שצריכים לתקן, מתוך אור התורה, שהוא סכום כל האורות, מתגלה תמיד כנגד אותו רצון מיוחד האור המיוחד לו, ומתקן אותו בכוונה על מנת להשפיע. מהו אור התורה הזה? זהו הבורא עצמו. רק שמתגלה כפועל בצורה כזאת.

שרטוט 8

“אך באמת הני שלשה אחד הם ממש,” שלושה הם: תורה, סכום כל התרי”ג אורחין דאורייתא, ובורא, וישראל, אפילו אם זאת הנקודה שבתחילת הדרך. והם כולם אותו הדבר, הם כולם שייכים לאור. ומה שייך לאדם? אותם תרי”ג הרצונות שאינם מתוקנים עדיין, שאינם נמצאים בדבקות, ואינם בהשתוות הצורה עם כל יתר הגורמים, לא עם הבורא, לא עם התרי”ג אורחין, לא עם התורה, היינו האור הכללי, ולא עם הנקודה שבלב.

“שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת.”

בכל מדרגה, אפילו המדרגה הקטנה ביותר, שלאחר העבודה הראשונה המזערית ביותר, כשיש איזו הרגשה בהתעלות הרוחנית, אדם מרגיש כבר שהוא ובורא נמצאים יחד, ומרגיש את עצמו באיזו התעלות של בחינת ההשפעה מעל העולם הזה. וגם אם מופיעה ההרגשה הזאת במקצת למתחיל, כבר אינו מרגיש חלוקה ל: אני, בורא, תורה, הרצונות שלי, הגוף שלי, הנשמה שלי, אלא הכל מתייחד כאחד.

איך זה? הרי הוא לא תיקן עדיין כלום. אלא התגלה בו רק הרצון הקטן ביותר, כי לא מיד מתגלה לאדם הכלי האינסופי שלו, ואם הוא מתקן את אותו כלי קטן, אפילו מבלי להבין ומבלי לדעת איך, אז על ידי האור המחזיר למוטב מתברר הרצון הזה, ונדבק לתכונת ההשפעה. ובזה האדם מרגיש התעלות מעל הרצונות הגופניים שהיו לו, ונמצאים כבר הבורא, והחלק שהתגלה מנשמתו של האדם, והמצב האינסופי, כאחד, אמנם שבמידה הקטנה.

מהמצב הקטן ביותר ועד לסוף הדרך, בכל מצב ומצב ישנה אותה תמונת ההתקדמות. שבכל צעד ושעל מוכרחים להשיג ששלושת המושגים - האדם, האמצעי שהוא התורה, והמטרה שהיא הבורא, מתחברים למושג אחד שנקרא דבקות. ובמושג הדבקות אי אפשר להבדיל שלושת המושגים הללו זה מזה.

אמנם מהמילוליות של שפתינו משתמע שישנם שלושה, ומתחברים, אבל לאחר שמתחברים, אם זו דבקות, אז אין שלושתם. זאת אומרת, במצבים קודמים אפשר היה להבחין בהם, אבל כשאדם מגיע לדבקות, אי אפשר לומר שכלולים בה שלושת המושגים, אלא יש אחד בלבד. כי ברוחניות אין גופים, אין מה שיבדיל בין האדם, והבורא, ותכונת ההשפעה, והאמצעי להשפעה. אלא כאשר תכונה אחת שולטת, אז כל מה שתחת שליטתה הוא כאחד מוחלט.

ואפשר לומר יותר מכך: בלי שהנברא מתחבר לבורא, אין בורא. ובלי שהבורא ממלא את הנברא, אין נברא. כי “נברא” הוא המצב של הכלי הרוחני שנמצא בדבקות עם הבורא. היינו לא החומר עצמו, אלא החומר עם הכוונה על מנת להשפיע, שהפך להיות לדומה לבורא, היינו שכולו כבחינת ההשפעה. וגם “אורייתא” היא רק האור שמתגלה בכלים, בהתאם למידה שבה הם נמצאים בדבקות עם התורה. לכן האחד אינו קיים ללא משנהו. ברגע שהנברא דומה לבורא ודומה לתורה, אז שלושתם הם כאחד. ואף אחד מהם איננו קיים מחוצה לטיפת הדבקות הזאת.

חזרה לראש הדף
Site location tree