חלק ראשון: מתמטיקה של הלב
ארקדי דוכין: שלום, קוראים לי ארקדי דוכין, אני זמר וגם טבח. בזמן הפנוי אני אוהב לבשל. ואני נמצא פה אתך, הרב לייטמן, אחד האנשים שהכי משפיעים עלי בארבע השנים האחרונות.
הרב מיכאל לייטמן: שלום ארקדי.
ארקדי דוכין: הסיפור הוא כזה: אני קשור אישית ורגשית למקום הזה שאנחנו נמצאים בו. לפני ארבע שנים קרה לי משהו מאוד קשה, אבא שלי גסס מסרטן. יום אחד, כשעבדתי במסעדה שלי, מנסה להתנתק קצת מהקושי והסבל, צלצל אלי אדם מאוד מיוחד ואמר: "יש איזשהו מקום ששווה לבקר בו". זה נשמע מאוד מסתורי, אפילו קצת מבהיל, כי הוא אמר "פשוט תבוא בלילה". אמרתי לעצמי שאולי רוצים לחטוף אותי או משהו כזה, אבל בסוף הגעתי. באתי, ומאז אני מרגיש שאני לא יכול לעזוב, אפילו כשאני כביכול עוזב. יצא לי להתנתק לכמעט שנה מהמרכז עצמו, ולא להיות בקשר עם אף אחד, אבל לא התנתקתי ממה שאתם משדרים בטלוויזיה, ולא הפסקתי לקרוא. הפעם אני מרגיש שחזרתי, אולי בצורה אחרת. אני עוזר בכל פעם שיש לי הזדמנות להצטרף למאמץ להפיץ את חכמת הקבלה. זה לא בגלל שאני מבין לָמה, אלא בגלל שאני מרגיש שנתפסתי לזה לא בצורה לוגית. הדברים הלוגיים מפחידים אותי. אני הייתי על הפנים במתמטיקה, לא למדתי בכלל, ופעם אפילו הבאתי למורה למתמטיקה עוגה, בשביל שיעביר אותי שלב. והנה פה, יש איזה משהו רגשי, לא מובן, לא ברור, שאני כן קולט. לזה אני מאוד מתחבר וזה התדר שלי. אני בא עם דברים אישיים שדי בוערים לי, שעולים בי מתוך הלימוד והספרים שקראתי. וקודם אני רוצה לשאול אותך, מה הכוונה "אדם בוחר סביבה"? מה זה "סביבה"?
רב: זו באמת שאלה, איך אנחנו בוחרים משהו בחיים. למעשה, אנחנו לא בוחרים בכלל. אם לדבר כאדם פשוט, אני כבר עברתי את גיל שישים, ואתה יכול לשאול כל אחד בגילי, שמסתכל אחורנית על החיים שלו, והוא בדרך כלל יגיד לך שהוא לא באמת עשה משהו בחיים שלו. אלא יש תחושה ש"החיים עברו. כאילו זה חלום, לפעמים זה נראה שזה לא אני שחייתי את החיים האלה". אז נשאלת השאלה, האם בחרנו משהו בחיים האלה או לא? הרבה פעמים במבט לאחור אנו מגלים קשר ישיר בין אירועים שנראו לנו מקריים, רואים איך דבר הוליד דבר ולנו כביכול לא היתה שום אפשרות להתערב בתהליך. יש תחושה שבעצם זה לא היה יכול לקרות אחרת... כשאדם מתחיל לחקור דרך חכמת הקבלה את המציאות, את עצמו, את העולם, את הסביבה, את היחס שלו לדברים, למה שמסתובב בחייו, או איפה הוא נמצא, יש הרגשה שכאן נפתח לו בפעם הראשונה בחייו, איזה פתח לקבוע משהו. לרוב אדם מקבל את ההזדמנות הזו כדבר מאוד לא רצוי, זה קורה נגד הרצון. מביאים אותו לאיזה מקום, כמו שאתה אומר, "משכו אותי באיזו צורה, היה צירוף מקרים, אבא היה חולה, והייתי רגיש, ולא יודע, ומבולבל. והגעתי". כך מגיעים כולם, כביכול "במקרה". המקרה הזה הוא ההזדמנות שיש לאדם לבחור אם הוא מממש אותה או מוותר. במידה והחלטת לממש את ההזדמנות, כלומר להיכנס פנימה לעבודה רוחנית, אתה חייב להתגבר על המון מכשולים וקשיים שבדרך, אתה חייב ללכת נגד האגו שלך, ולעבוד מאוד חזק כדי להתקשר למקום, לקבוצה. כדי שדווקא הקבוצה, שבה אתה לומד עם האחרים, תהיה האמצעי, הכלי הכללי, שדרכו תרגיש רוחניות. אנחנו רואים איך מקובלים לאורך ההיסטוריה, מרבי שמעון דרך כל הבאים אחריו - לכולם היו קבוצות. כי דווקא בשילוב בין בני האדם, בהתקשרות בין בני האדם, שם מתגלה הרוחניות, מתגלה הכוח העליון. לכן הבחירה היחידה של האדם היא בסביבה שתוביל אותו להתקדמות רוחנית, כלומר להידוק ולחיזוק הקשר שלו עם האחרים.
ארקדי דוכין: תשובה מאוד פשוטה שעונה לי לשאלה. רציתי לדעת עד כמה התמחות כמעט מתמטית בכל מיני מושגים קבליים, חשובה יותר מתחושה בלב, ברגש?
רב: התמחות במושגים של חכמת הקבלה היא בכלל לא חשובה. אדם לא נכנס לרוחניות דרך השֶכל. השֶכל רק צריך לעזור לו במקצת לקצר את הייסורים. זאת אומרת, האדם צריך לראות את העבר, ולבדוק עם עצמו בכל פעם האם הלכתי נכון או לא? ומתוך כך עליו לבדוק אילו מסקנות להסיק כעת. זוהי צורת ההתקדמות.
ארקדי דוכין: אני אסביר לך לָמה אני שואל. לפני שבוע נפגשתי עם חבר, אמן מאוד מצליח ברוסיה. הוא אמר, שבכל פעם שהוא פוגש במוסקבה אנשים שמתעסקים בקבלה, זה מרתיע אותו בגלל המספרים והמושגים הכמעט טכניים שיש בלימוד החכמה הזו. והוא אומר, "אם אני לא אשב ואלמד, אני בעצם לא אבין את חכמת הקבלה אף פעם, לכן זה מפחיד אותי".
רב: זה לא נכון. אני לא יודע עם מי הוא נפגש וממי הוא מתרשם. אמנם נכון שחייבים לשבת וללמוד, אבל רק מעטים מצליחים להבין את אופן הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. על אף שהיא נקראת "חכמה", החכמה הזו לא קשורה בידע תיאורטי, אלא זו חכמת הלב. למה הכוונה? אם נפגשים, נניח, חמישה אנשים כדי ללמוד יחד, והם יושבים ופותחים את אותו הספר ולומדים את אותו הדף, זה לא כדי להיות חכמים יותר, אלא כי יש להם רצון להיות מחוברים זה לזה, להידמות לאותו מצב שבו נמצאות הנשמות שלהם בעולם הרוחני. כבר אמרתי קודם שהכוח העליון, אותו כוח של השפעה ואהבה השולט בכל המציאות, יכול להתגלות רק בהתקשרות בין בני האדם. מכאן שהלימוד הוא רגשי, מיוחד, יש בו כוונה שהיא רק רצון להתחבר כדי להידמות לאותו כוח עליון. למה עלי רצות להידמות לו?
ארקדי דוכין: למה...?
רב: כי בזה נלמד לרכוש את אותה תכונת נתינה, אותה אהבה אינסופית, ונזכה גם אנחנו לחיות במציאות כזו.
ארקדי דוכין: איך זה קורה?
רב: בזמן השיעור אנחנו נמצאים סביב השולחן בגופים שלנו, ואם בשעה שאנחנו לומדים על הנשמות שלנו, איך שהן מחוברות למעלה, אנחנו רוצים שכך יקרה לנו כאן למטה בזמן הלימוד, אז אנחנו מגלים את החיבור הזה שבינינו, ובתוכו מגלים רוחניות. לכן אין כאן שכל. הלימוד שלומדים הוא לימוד על המצב העליון, אבל לא עוסקים בהבנה שלו. כי בשכל הגשמי שלנו לא נוכל להבין את העולם הרוחני, אלא עד שנגיע אליו ברגש. לכן לא בשכל מגיעים לעולם העליון, אלא במאמץ, שרוצים להיות יחד, ובזה ליצור כלי אחד. ובהתחברות הנשמות, שם מתגלה העולם הרוחני. ואחרי שאתה מרגיש אותו, אתה מתחיל ללמוד אותו, ולהבין אותו מתוך ההרגשה. כמו את העולם שלנו. קודם אנחנו מרגישים משהו, ואחר כך אנחנו לומדים - מה זה? למה זה? אבל רק מתוך מה שמתגלה לאדם ברגש.
ארקדי דוכין: אני מסתכל עליך מהצד, עוד שנתיים לפני שהגעתי ללמוד כאן, כי בהיותי בן אדם לא הכי מאושר, כל הזמן חיטטתי וחיפשתי. בהתחלה קראתי על בודהיזם ועל כל מיני דברים. עד שיום אחד ראיתי אותך באינטרנט, והדבר הראשון שאני זוכר, זה באמת כמעט מתמטיקה. ואחר כך לראות את עצמי, וכמעט להרגיש שאני מבין משהו, זה באמת היה משהו. השאלה אם באמת קיימת דרך להעביר את החכמה הזאת בצורה עוד יותר רחבה, שתתאים לכל אחד, בלי לקלקל את המסר?
רב: הלוואי שהיינו יכולים. בכל הספרים שלי, אני לא מגיש לאדם מתמטיקה, אמנם שמבפנים אני עצמי מדען. אתה יודע שהמקצוע הראשון שלי הוא ביו-קיברנטיקה, חקר התאים החיים, ואחר כך פילוסופיה, אונטולוגיה ותורת ההוויה. אני מרגיש בטוח וטוב כשאני שולט בחומר עם מספרים וגרפים, עם אמצעים שאני יכול להגדיר, לזהות. זאת הנטייה הפנימית שלי. יחד עם זאת, אני רוצה להגיש את חכמת הקבלה לעולם בצורה הטובה והנוחה ביותר. זה מאוד קשה. כי צריך דרך הסבר תיאורטי למשוך את האדם לדברים, שהוא לא מרגיש. מצד אחד, הוא צריך להבין שיש לו קשר עם הדברים האלה, קשר פנימי מאוד וישיר מאוד. שהנשמה שלו, שהחיים שלו תלויים בזה. מצד שני, הוא לגמרי מנותק בהרגשה שלו מהכוחות שפועלים עליו. הנתק הזה מקשה עליו להזדהות עם אותם כוחות רוחניים, ולכן בתחילת הדרך ההסבר הוא כביכול ברמה התיאורטית. אנחנו משתדלים להביא את חכמת הקבלה בצורה כזו שתהיה נגישה לכולם, למרות שלא תמיד יודעים איך לעשות זאת. עד עכשיו ניסינו לפשט את המקורות של חכמת הקבלה, להסביר אותם בצורה יותר ויותר פשוטה. ועכשיו אני חושב, שאולי נצליח לעשות ההפך - לקחת סיפורים מהחיים, דברים מהחיים, ומתוכם להסביר איך פועלת הקבלה, איך פועלים הכוחות, לאן הם מביאים את האדם, איך לראות את הנסתר בתוך החיים שלנו.
ארקדי דוכין: מאחורי הסרט "מטריקס" עמד רעיון קבלי, למרות שאני לא בטוח שהמסר היה מדויק.
רב: מסר לגמרי לא מדויק. כרגיל נעשה שימוש בשם הקבלה, כדי להצליח למכור.
ארקדי דוכין: אם לא נשפוט את המסר, השאלה היא, האם אתה יכול להצדיק סוג כזה של אמנות, כל עוד המסר מאחוריו הוא נכון, אבל משתמשיםבמדיום הקולנועי ובאפקטים כדי להביא אותו בצורה נעימה יותר לאנשים?
רב: אני מצדיק את הכול, אפילו שהמסר לא נכון. העיקר להביא את האדם לחכמת הקבלה.
ארקדי דוכין: אתה מתכוון, להביא אותו לחיפוש?
רב: לחיפוש ודאי, ולחכמת הקבלה, כי שם הוא ימצא את התשובות. זה כמו שרופאים משתמשים בפלצבו, תרופת דמה, שאין בה שום אלמנט רפואי, אלא פסיכולוגי, כדי לחזק את האדם, כדי לתת לו איזו אפשרות להתגבר על הקושי הפנימי. לכן אני בעד. הייתי שמח למצוא עוד אנשים כמוך, שיחברו שירים, סיפורים, אגדות, שיביאו את האדם לקצת יותר חיפוש, שיעוררו אותו. גם "האלכימאי" וגם "מטריקס" בהחלט עוזרים בזה, למרות שהם אינם שייכים לקבלה בצורה ישירה, זאת אומרת, אין שם משהו שמקשר אליה ממש. אבל זה טוב שעושים שימוש באמנות כדי להביא את האדם לשאול שאלות.
ארקדי דוכין: ואין כאן חשש מסוים שהאנשים האלה יתקעו בדרך, כלומר לא יגיעו בסופו של דבר לגלות את החכמה ויסתפקו במה שקראו בספר או ראו בסרט?
רב: לא, אני לא חושש מזה. ראשית, אני לא יודע איזה תשובות בדיוק הם יכולים לקבל מספר כזה או מהסרט. שנית, אדם שבאמת מתעורר מתוך הזעקה הפנימית שבלב שלו כדי למצוא את משמעות החיים, כדי לקבל תשובה אמיתית לשאלה "למה אני חי?", לא יסתפק בזה, ובוודאי לא יירגע עד שיגיע אל הדבר האמיתי.