חלק שלישי: על אמונה ואמונות טפלות
דידי מנוסי: חייתי באפריקה בקרבת השבטים, חייתי עם אסקימואים, חייתי בהודו, והתעניינתי בדתות, גיליתי תפיסות שונות לגבי "העולם שאחרי". בבודהיזם למשל, מאמינים שאדם הופך לחיה. אם היה אדם רע, יהיה נחש, ואם היה טוב, יהיה אריה. הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, ולכן אין להם בתי קברות. הם קוברים את המת ליד הבית, כי יודעים שהוא יחזור בעוד גלגול אחד או שניים. לתפיסות האלו אין הוכחות ואילו אתה בא וטוען, מצאתי את הקבלה והיא ההוכחה החותכת לכל מה שקורה לאחר המוות. למה לא להאמין שאהפוך לאריה או נחש, או למה לא להאמין כמו הדרוזים בגלגול נשמות?
רב: אתה מדבר על אמונות של עמים שונים. הקבלה לא משאירה את האדם באמונה. הקבלה היא שיטה לגילוי העולם העליון באמצעות החושים הפנימיים שלנו. גילוי הוא משהו שאתה מוצא בעצמך ורואה, ולכן הוא הוכחה רק למי שמצא. באמצעות הקבלה אדם מפתח כלים, חוש נוסף, להרגיש את העולם העליון, לא פחות מכפי שהוא מרגיש את העולם הזה.
דידי מנוסי: איזו קבלה? זו שאתה בחרת בה?
רב: הקבלה האותנטית, שעברה מרבי שמעון, דרך האר"י וכן הלאה.
דידי מנוסי: אשתף אותך בעניין אישי: בן הזקונים שלי בן השלושים חזר בתשובה, אפשר לומר התחרד. מגיל צעיר הוא התעניין בחיי הרוח של האדם, ובדתות. הוא למד בודהיזם ואסלאם, ועשה תואר בפילוסופיה של המדעים.
רב: אני מבין שהוא חיפש משהו, ולאחר שבדק שיטות רבות, בחר במה שקרוב לו. גם אני במהלך חיפושיי חזרתי בתשובה. אבל לא הסתפקתי בזה, ופניתי לקבלה.
דידי מנוסי: והשאלה שלי, מה אתה עושה בקבלה?
רב: אני חוקר את המציאות, ורואה באופן מוחשי את העולם הרוחני, את הכוח העליון שעומד מאחורי המציאות ומפעיל אותה. אני מזדהה איתו בכל חושיי, במוח ובלב. כשם שאתה חי את העולם הזה, אני חי שיכבה חיצונית נוספת גדולה מאוד, שבה אני רואה את כל הסיבות, התוצאות, והתהליכים. בכך אני מרגיש את עצמי אדם.
דידי מנוסי: בסדר, אז אני מקבל את הקבלה שלך, אבל מדוע אתה חובש כיפה?
רב: השיטה של גילוי וחוויה של מציאות עליונה דורשת מהאדם הרבה כוחות. יש תמונות שנראות כטָפֶט, אבל כאשר מסתכלים בהן, לפתע רואים תלת מימד. באותו אופן מוטל על האדם לשבור את אופן ההסתכלות של עיניו, כדי לחדור דרך העולם הזה ולראות את הרוחניות. כדי לחדור דרך תמונת העולם הזה לעולם העליון, אדם צריך להיות בריכוז פנימי מאוד גבוה, אתה יכול לקרוא לזה מדיטציה פנימית. ולזה נדרשות מערכות עזר רבות. אדם צריך להשתייך לקבוצה שעוזרת לו, שחושבת ומעוניינת לחדור לאותה מציאות עליונה. עליו להיקשר לספרים מיוחדים, בקצרה, לבנות לעצמו תמיכה מרבית. כלומר, שיהיו בעולם סביבו כמה שיותר סיבות שיכוונו אותו לרוחניות. עוד לפני שלושת אלפים שנה יצרה היהדות את המסגרת והגורמים שיסייעו לו להימצא בריכוז פנימי.
דידי מנוסי: ומי קבע שקיום מצוות הוא הדבר הנכון להשגת ריכוז פנימי?
רב: יש עולם רוחני, שסובב את העולם הזה ופועל עליו. יש בו חוקים כמו בעולם הזה, ואותם חוקים מהעולם הרוחני שפועלים על העולם שלנו נקראים "מצוות". אלו חוקים שאינם שייכים לפעולות מעשיות פיזיות של האדם בעולם הזה. לפני שלושת אלפים שנה, בזמן בית ראשון ובית שני, כאשר עם ישראל היה בגובה רוחני, האומה כולה חייתה בהרגשת העולם העליון. כשם שלי ולך יש הרגשה משותפת של העולם הזה, כך הרגשנו את מערכת החוקים הרוחנית, אותם כוחות הטבע העליון שבכללות נקראים "בורא". באותה תקופה הכוונה הפנימית והפעולות החיצוניות היו בהתאמה מושלמת - זה נבע מזה. אחרי כן התחולל חורבן ברוחניות, והעם חדל מהרגשת העולם העליון, והמשיך להרגיש רק בחמשת החושים, דרך הגוף, את העולם הזה. לאחר חורבן בית שני, משאיבד את ההרגשה הרוחנית, מה שנותר לעם הוא רק הבנה חיצונית לגבי אופן ביצוע הפעולות הפיזיות, שנקראות מצוות. היות שלא ניתן עוד לקיים חוקים רוחניים, אז מקיימים אותם בצורה גשמית, גופנית.
דידי מנוסי: אבל מדוע דווקא המצוות הן שמביאות את האדם לזיכוך?
רב: כדי להתרכז במחקר הפנימי של המציאות, ולהגיע מתוך העולם הזה לעולם הרוחני, כדי להיכנס בו ברגש ובשכל, במוח ובלב, אדם חייב לבנות לעצמו מסגרת. המסגרת חייבת להיות בנויה מסדר יום מסוים, ומפעולות ותנאים שמותאמים לעולם העליון, כ"ענף ושורש". מהיכן לקחו את התפילין, את הטלית? הלא בעולם הזה אין להם שום הסבר הגיוני. זה הכול נובע מהכוחות העליונים שבעולם שלנו, הניתנים לביטוי בצורה כזו, ואני מדגיש, ניתנים לביטוי בלבד. לא שישנו איזה כוח עליון בטלית ובתפילין. החפץ הוא רק חפץ, אלו רק סימנים כדי להזכיר לאדם את אותם כוחות עליונים.
דידי מנוסי: מדוע שלא נגיע להסכם בינינו, שאתה תבחר בדרך שלך להגיע לזיכוך רוחני, ואני אבחר בדרך שלי, כפי שעשו בדתות השונות בעולם.
רב: אין כפייה ברוחניות, וכבר נכתב כי אסור לאף אחד לחייב את הזולת. מי שהוא בודהיסט, זה עניינו הפרטי, אני לא מתערב בענייניו של איש. מה שהייתי רוצה זה שהכול יידעו על חכמת הקבלה, כדי שיהיה להם החופש לבחור בה.
דידי מנוסי: יש אנשים, שאיני רוצה לקרוא להם שרלטנים, משום שאיני מבין בזה מספיק. אבל אם ישנה אמת אחת, אז תפסו עליה טרמפ אנשים כה רבים, עם פתקאות מזל, חמסות, וכדומה. אתה ודאי לא רואה אותם כמקובלים. והם ודאי יאמרו עליך, שאתה לא מקובל, אז איך אוכל לבחור?
רב: אין לך ברירה אלא להאמין ללב שלך. בזמנו, לאחר חיפוש בין מקובלים רבים, הגעתי אל המורה שלי, האדמו"ר, הרב ברוך אשלג. שאלתי אותו "איך אוכל לדעת?". אני זוכר שהוא הסתכל עלי ואמר: "אני לא יכול לתת לך את התשובה, אתה חייב לבדוק לפי ליבך". יש משפט שאומר נשמת אדם תלמדנו. היינו, הנשמה, הקול הפנימי, אומרים לאדם אם הוא הגיע למקום הנכון או לא.
דידי מנוסי: אולי שאלה אחרונה. אתה מאמין באמת שהנפש נשארת בחיים גם לאחר המוות הפיזי? אני מאמין במה שאני רואה, בעובדות. אני מאמין שאתה עכשיו יושב מולי.
רב: אתה לא מאמין, אתה יודע. יש לך ידיעה, לכן אל תקרא לזה אמונה. אין בקבלה דבר שנקרא אמונה, אלא בקבלה "אמונה" נקראת תוספת של כוח מיוחד שמרחיב את הראייה של האדם. כרגע אתה רואה את העולם הזה, ואתה יכול להרחיב את הראייה מעבר לכוחות העולם הזה, ולראות שכבת מציאות נוספת, עליונה יותר. האמצעי שעל ידו תעלה למעלה, נקרא אמונה. אלו כוחות, יכולת, תוספת ידע. המונח אמונה ממש סולף ונהפך להשלמה עם אי-ידיעה: מישהו אומר לי משהו, ואני מקבל את דבריו כנכונים, ומשום שעבורי עדיין אין זו עובדה, אני קורא לזה אמונה. אבל האדם שרואה ויודע, כבר לא זקוק לשום אמונה. תאר לעצמך מצב שבו כל אדם היה מכיר ויודע את הכוח העליון שמנהל את המציאות. תאר לך מצב שבו כל אדם היה פועל מתוך השלמה עם החוקים הרוחניים שכולם מכוונים למקום אחד - אהבה והשפעה. איזה עולם אחר היה יכול להתגלות לנו, כמה עומק וכמה חיבור היינו מגלים בקשר שבינינו אם היינו הולכים עם אותו החוק.