שיחה 2, 30.08.05
“ועל דרך משל: בעבד שרוצה להתדבק במלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל ללכת בנמוסי המלכות. ומסדר לו ית' איזה בקשה. והמלך דוחה אותו.”
העבד משול לאדם עם נקודה שבלב, שמצד הטבע הוכן לו כל מה שיש בתוכו. גם הנקודה שבלב מתגלה לו מלמעלה, שמתחיל להרגיש אותה, ובזה מרגיש תשוקה למטרה. וגם מסדרים לו שיבין להיכן הוא משתוקק. וכשמובן לו פחות או יותר לקראת מה היה רוצה להגיע, אז הופך אותו הרצון הגולמי לבקשה.
זאת אומרת, מלמעלה באים החסרונות האלו, וההבנה שלהם. וכעת מלמעלה צריכים ללמד אותו הלאה, מהו הטבע שלו, מהי המטרה, מה עליו לרכוש, ובאיזה סדר. זאת אומרת, ללמד אותו כל הדברים שחסרים לו כדי להגיע להיות דבוק במצב של המטרה.
ובין מצבו הנוכחי למצב הסופי, זו הדרך שעליו לעבור בבחירה החופשית שלו. שעד כה הכל הוא על חשבון המלך, ומה שיתגלה לו בסוף, זוהי שליטת המלך. אבל בשעה שהוא לומד את כל חוקי המלכות, הלימוד הזה צריך לעבור בו כך, שהוא יקום בצורה חופשית מול המלך, כעצמאי המוכן לקיים את כל חוקי המלכות לבדו. ואמנם שמביאים אותו דרך כל תהליך הלימוד, כעובר, וכתינוק שנולד, ומחנכים אותו עד שמגיע לגיל ההתבגרות, מכל מקום, בכל השנים הללו הוא נותן יגיעה, וקם בצורה עצמאית. ואיך זה קורה?
“אם פיקח הוא, הרי הוא אומר למלך, אמיתיות נקודת לבו, שאינו חפץ בשום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שרות, הפחות שבפחותים, ויהיה באיזה צורה שיהיה, רק להיות דבוק באיזה שעור עם המלך.”
הוא מבין שהמטרה היא להגיע לדבקות, ושלהגיע לדבקות ניתן רק במידה שמתקיימות בו שתי הבחנות - עצמאות, ודבקות. שמצד אחד, הוא נשאר מבפנים עם הטבע שלו, חתוך ומבודד מהמלך, נמצא איתו כביכול בהתנגשות מטעם הפכיות הטבע. ומצד שני, אם הוא רוצה לקבל על עצמו כלבוש את תכונות המלך, שהן מעל הטבע, אז בזה הוא מגיע לדבקות.
זאת אומרת, אדם שמבין כי עליו לגדול בשני כוחות מנוגדים, מבקש שכל תהליך הלימוד, איך לגדול בצורה נכונה, יעבור עליו בשמירה על שתי ההפכיות הללו בנשמה אחת.
“בקטורא חדא דלא יופסק [בקשר אחד שלא יופסק] ח”ו מאד. כרגע כבר גלה לנו המלך זה בצורה של דביקות, אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון, של נקודת הלב, דהיינו, התפלה, האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ”ל, אפילו ברגע קטן מכ”ד שעות המעת לעת.”
עכשיו הוא בא ללמוד את כל הדברים מתוך שמתחיל להיות רגיש למה שעובר עליו בכל רגע ורגע, ובכל הרגעים מתייחס לפניית המלך אליו. שאם נראים לו איזה זמנים שאין בהם צורך, זה מפני שהוא אדיש, ולא רגיש מספיק כדי שיוכל לגלות, שבכל רגע מלמדים אותו איך לרכוש צורות חיצוניות של התנהגות המלך אליו, שבהן הוא ידמה למלך.
“אבל השפלים, מתוך נקודת לבבם, אינם משתוקקים לדביקות במלך עצמו, בגופא דמלכא [בגוף המלך] , אלא במתנותיו המרובות ובשמעם דבר המלך, שמחלק מקנה וחיל בתענוגים נפלאים. אשר יזרמו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומות. אשר על כן, מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח”ו יהיה מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות וד”ל.”
אלה שעדיין אינם משתוקקים בדיוק לפנימיות המלך, לפעולות שלו, אלא משתוקקים לקבל מתנות ממנו, שאין להם עניין להדמות לו באהבה לבריות, בתכונות שלו, אלא איך להרוויח לפי התכונות שלו. אלו שאינם רוצים לרכוש על החומר שלהם, הרצון לקבל, את הצורה הפוכה, היינו צורת ההשפעה, אלא רוצים לקבל מילוי ברצון לקבל ללא צורת ההשפעה. הם המגלים את פעולותיו של המלך בצורה ההפוכה, וכל התהליך שעוברים מביא אותם לכסילות.
עד כדי כך, שאם טועים בדרך הלא ישרה, הטעות היא בזה שאינם רואים את טעותם, ורק לאחר זמן רב הם מגיעים לסוף ללא מוצא. ומהמבוי הסתום הזה מתגלה להם שעליהם לשוב בחזרה, ולשנות את היחס מלכתחילה. וגם אז הם כביכול חושבים שיש להם מניעות. כי המשתוקקים למתנות, ודאי שיהיו להם מניעות. והמשתוקקים לפנימיות המלך, להלביש תכונת ההשפעה על עצמם בצורה חיצונית, להם אין מניעות. להם יש התפתחות, ולימוד, ושגשוג בכל רגע. מכאן, שהכל תלוי באיך האדם מתייחס לבורא, מה הוא רוצה ממנו. אם מחיצוניות הבורא הוא רוצה לקבל לפנימיותו, זה נקרא שרוצה מתנות. אם מפנימיות הבורא רוצה לקבל לחיצוניות עצמו, זה נקרא משתוקק לדבקות בבורא, להידמת לו.
“אבל “ברית אבות לא תמה”, “והבא לטהר מסייעין אותו”, ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי”ת, שישמרהו כל הכ”ד שעות שבמעל”ע [שבמעת לעת] , שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'.”
"ברית אבות לא תמה”, הכוונה שבטבע שלנו ישנם כוחות, הכנות, רשימות, מצבים בכוח, שיכולים אנו להסתמך עליהם, היות שמוצאנו הוא ממקור גבוה, משורש נשמתנו שנמצא באדם הראשון, במקום הדבקות. ואנו יכולים להסתמך גם על אותם המקובלים שתיקנו כבר את המלכות הכללית בתיקונים, והכינו לנו את הדרך.
ומי שפוסע על היסודות האלה, מגלה שיש כוחות רבים התומכים, ומחזיקים, ומטפלים בו כמו בתינוק. ומתוך החיפוש המלווה תמיכה, אדם מגלה פתאום אותיות התפילה, היינו, הפניה הנכונה לבורא, במה לפנות אליו, ולאיזו צורה לפנות. שהפניה היא לתכונת ההשפעה, שה”להיטיב לנבראיו” הוא דווקא בזה שפונה בצורה נכונה, ואז רואה שהכל הוכן בשבילו כ”ברית אבות”.
“וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח”ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.”
צריך אדם להבין, שכל המחיצות אינן בחיצוניותו, אלא בפנימיותו. לכן תפנה לבורא באהבה, כמו שהוא באהבה אליך, אומר בעל הסולם, ובזה תבטל כל החיצוניות, כל הפנימיות, וכל המחיצות. אין לך יותר מלשנות יחסך אליו.
בבריאה קיימים רק שני כוחות - בורא ונברא. ובין שמגולה או נסתר יחס העליון לאדם, צריכים רק לתקן את יחס האדם לעליון. ואם האדם ישים לבו על מקום התיקון, שרק לזה הוא צריך, אז תהיה לו תפילה נכונה, וכיוון נכון, ומתוך כך יראה מה חסר לו, ומה לבקש, וממי לבקש, שמלבד הבורא אין יותר ממי. ואם מבקש כוח האהבה, אז באותו הכוח, ולאותו הכוח הוא פונה, ואותו הכוח הוא מקבל. ואז יראה שאין מחיצות מצד הטבע, מצד הבורא כלפיו, ואין שום כוחות חיצוניים שמפריעים לו. אלא כל המניעות הן שלו עצמו.
וגם כן, אין אלה מניעות, אלא התנאים שעוזרים לו לגלות את היחס הנכון לבורא. מפני שמתוך הטבע שלו אדם אינו יכול לפנות בצורה הנכונה, ולכן הוא מקבל בכל פעם התעוררויות, והגבלות, והכבדות, רק באותן הנטיות, הפניות, שאינן נכונות. שבסופו של דבר, כל אלה צריכים להביא אותו לבחור בכיוון הנכון, ולפנות באופן הנכון לקבל עזרה מלמעלה. שיתהפך בו כיוון האהבה, ויתוקן בו הרצון במקום לאהבה עצמית לאהבת הבורא.
“והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי”ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.
יהודה ליב”
בלי לערוך חשבונות רבים, האם הבורא הוא שעושה לו, או האם הוא עצמו עושה - על אדם לעשות כל מה שביכולתו כדי להיות בכל רגע ורגע בבירור: מה עם הרגע? האם הוא מדביק כל רגע לבורא, או שהרגע חולף סתם לפי אותו זמן, אותה תנועה, אותו מקום? היינו, האם לפי כל יסודות החיים שלו הוא נמצא בדבקות עם הבורא? ואם יוצא מהדבקות, אז כשחוזר לזה, עליו לראות האם הוא מצטער על הניתוק או לא.
כמו שמבאר בעל הסולם ב”תלמוד עשר הספירות”, “יום”, “לילה”, “השקמה”, הכנה ל”קרי שמע דשחרית”, “קרי שמע יוצר אור”, “תפילת מנחה”, אלו לא תפילות שהקהל מתפלל לפי הזמנים שבעולם הזה, בהתאם לחושך ואור, שמש וירח. אלא הן התעוררויות של האדם לדבקות בבורא, לפי הזמנים, שהם בהתאם למצבים שעוברים עליו. איך הוא משתמש בכל מצב ומצב.
איך שהוא צריך “ללכת לישון” זאת אומרת, רואה שחייב להיכנס לזמן “שינה”. כי “שינה” ברוחניות נקרא, שהולך לקבל כלים חדשים. ולאחר מכן במשך ה”יום” שיבוא, היינו שיבוא האור ומידת דבקות מסוימת, הוא יתקן אותם הכלים, ויתחבר יותר לבורא. ומכאן אנחנו לומדים, שגם לפני שהוא “הולך לישון”, שכביכול מתנתק מההכרה הרוחנית, הוא בכל זאת עושה תיקונים מיוחדים כדי להישאר בדבקות גם במצב שהוא מנותק, שנקרא “שינה” או “אחד משישים מהמיתה". שעושה תיקון מיוחד שנקרא “קריאת שמע על המיטה”, ואחר כך נמצא במצב שנקרא “תיקון חצות”, שאיננו כמו “תיקון חצות” שבעולם הזה. אלא מדובר באדם שנמצא בזו”ן דאצילות, ולאחר מכן הוא מוסר את המצב שלו ל”אבא ואמא”, ו”אבא ואמא” שומרים. ולאחר שהתחדשו הכלים שלו במצב שהוא מנותק מהבורא, שנקרא “לילה”, אז מתחילה ה”קימה”. ול”פנות בוקר”, עוד בטרם בא האור, היינו המגע המוחשי עם הבורא, הוא מתחיל להתעורר לקראתו. לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה מתחילים את השיעור לפני עלות השחר, שבזה רוצים להראות על מוכנות, שמכינים עצמם להתעורר.
וכשבא היום, אז ב”עמוד השחר” הוא עושה את כל התיקונים. זאת אומרת, הקו האמצעי הראשון שמסוגל לעשות בזמן שמופיעים עליו כל הנתונים מהמגע עם הבורא כשבא ה”יום”, הוא שנקרא “עמוד השחר”. וכך מתקדם בכל הזמנים, זאת אומרת, בכל המצבים שהבורא מביא לו, בכל תנאי ההתגלות, ואופני התגלות, שנקראים “יום”. אחר כך שוב בא ה”ערב”, שהקשר בכלים האלה מתחיל להיחלש, להתנתק, מפני שהאדם מיצה את כל התיקונים בכלים האלה. וחייב לשוב ולקחת כלים חדשים, ולתקן אותם ב”מחרת”, וכך יום אחר יום.
האם מצבי “בוקר” ו”ערב” באים מצד הבורא או מצד האדם?
הזמנים באים מלמעלה, היינו לפי הרשימות. אבל הם תלויים בעבודת האדם, שאלמלא אדם מימש את המצב מיוחד שבו הוא נמצא בו, אז לא בא הרגע הבא. איך יבוא הרגע אם הוא כולו צומח מהמצב הקודם?
האם האדם קובע את קצב התגלות המצבים?
הרשימות של האדם מתעוררות ככוח מהמדרגות שבהן עליו לעלות לגמר התיקון. אדם נמצא במצב מסוים שנקרא עולם הזה, וצריך להגיע עד למצב שנקרא גמר התיקון, ובינו לבין המצב הזה ישנן מאה עשרים וחמש דרגות, שהן כולן נמצאות בתוך האדם בכוח. שבכל דרגה יש כלי שאדם צריך לתקן ולמלא אותו, ואז נקרא שסיים מדרגה, מצב, פרצוף.
הכלי הזה לא נמצא בו ככלי, אלא כרשימו. ורק כשהאדם מוכן לקבל את הרשימו הזה ולממש אותו, אז הרשימו מתגלה בו, והאדם מרגיש רצון חדש. כעת עליו להבין את הרצון הזה, לעבד אותו, לייחס אותו לבורא, להגיע למצב שרוצה תיקון בעל מנת להשפיע, ולמלא את אותו רצון. ורק זה נקרא השפעה, שהאדם מגיע לבורא בדבקות. כלי מלא בעל מנת להשפיע מהווה מצב ההשפעה לבורא, כי בזה הם נדבקים באותה המדרגה, ובאותה המדרגה הם נעשים שווים ודבוקים. אמנם שאין זה המצב הסופי, אלא המצב הסופי הוא שאדם בכל הנשמה המקורית שלו יגיע לדבקות.
ואז מתגלה לו מצב עליון יותר, היינו כלי יותר ריק, דרך האחוריים דעליון שנמצאים בגלגלתא ועיניים תחתון. זאת אומרת, הרשימות של המדרגה הבאה, שהם הגלגלתא ועיניים שלו, באח”פ דעליון מתגלים. ובהם הוא מתחיל לעבוד. האח”פ דעליון נראים לו כרחם שבתוכו הוא נמצא עם הרשימות שלו. ובתוך הרחם הזה, בתוך העולם הזה, הוא מתחיל לתקן את עצמו, ולגלות את עצמו כנמצא בעביות שורש. ובמידה שגודל, אז יוצא מיחס כמו של זרע או עובר בתוך הרחם, שהיה לו בעביות שורש, ומתחיל להיות בעביות א', שנקרא לידה ויניקה כלפי העליון. שלא נמצא כבר בתוך הרחם, אלא מחוצה לו, וביחסים מיוחדים, שנותן ומקבל במידת מה, עד שגודל.
וכשגדל, שוב מתגלה באח”פ דעליון הרשימו למדרגה עוד יותר עליונה, ושוב הוא מתחיל את התהליך. כך מאה עשרים וחמש פעם, כשכל מדרגה מתחלקת לתתי מדרגות נוספים. אולם בל נחשוב שהדרך היא משעממת, כי הכל כביכול חוזר על עצמו. אלא בכל פרט ופרט יש עולם חדש, שכולל מצבים, יחסים, והבחנות חדשים. ההרפתקה לא חוזרת על קודמתה במאומה. ולמרות שחוכמת הקבלה מספרת על כל המדרגות באותה מונחי השפה, עיבור, יניקה, מוחין, אורות, כלים, פנימיים, חיצוניים, בכל פעם האופנים בהרגשה ובגילוי הם חדשים לחלוטין.
האם העבד שמשתוקק להדבק במלך, והמלך החושק להגדיל את העבד הם אותו המצב?
ההתעוררות תמיד באה מלמעלה, אלא תלוי איך אדם מגיב עליה. אם מימש נכון את ההתעוררות הקודמת, אז מיד מגיע לו השלב הבא. אבל אם לא עשה זאת, אז יש לו תסבוכת, כי על ידי מה יאירו לו מלמעלה שהוא טעה? טעות אי אפשר להראות מלמעלה בצורה ישירה. אלא האדם בעצמו צריך לגלות אותה, וזה מה שמביא לריחוק הזמן. כי אינו רואה שעשה לא נכון, שהרי מהיכן יהיו לו הכלים להבחין אם נכון או לא נכון? אם הוא טעה, הטעות היא בזה שלא הלך למעלה מהדעת. ואיך הוא יכול לדעת אם הלך לא מעל הטבע שלו, אלא בתוך הטבע שלו? המאמץ הוא למעלה מביקורת, ואם אדם טועה בו, אז הטעות הזאת מביאה לו לימוד ארוך, בלגלות לו היכן טעה.