שיחה 1, 31.08.05
תקציר : האדם אינו מגיע בפעם אחת למטרה הרוחנית המאוד נעלה המכונה “ייחוד קוב”ה ושכינתה”. ובינתיים כיצד ישמר מליפול מצערו ההולך וגובר על התשוקה העזה שאינה משתלמת? כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, כלומר, בהתעוררות האהבה לבורא, עליו להבין שהבורא התעורר אליו בגעגועים עצומים, ולזכור שהבורא מתגעגע ורוצה להתדבק בו בשיעור עצום כמו שהוא רוצה להדבק בבורא, עד שיזכה לייחוד קוב”ה והשכינה.
“ב”ה ער”ה דשנת תרפ”ז לאנדאן יע”א
כבוד ידי”נ ותלמידי מוהר”ר... נ”י וכל החברים ה' עליהם יהיה
קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל ית'. אבל “דע את אלקי אביך ועבדהו”.” בעל הסולם מסכים עם הדברים בהם פונה אליו התלמיד, אבל עליהם עוד לבוא לידי מימוש. שאמנם הוא מאשר את אמיתותם ו”ויהיו נא לרצון לפני אדון כל יתברך”, אבל מה שחסר לתלמיד עדיין, זו ידיעת הבורא.
“דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא.”
לא מספיק שתהיה לאדם נקודה שבלב, השתוקקות לבורא. ומי יודע אם יש נקודה או לא, ולמי הוא משתוקק. אלא כדי לדעת אם ההשתוקקות היא הנכונה, אם הרצון הוא לבורא או לאו, צריכים לבנות ולכוון את הרצון הזה, לסדר אותו, לתת לו צורה, וכל זה נעשה דווקא על ידי הכרת הבורא. כמו שבעולם שלנו, מה נקרא שאדם שרוצה איזה דבר? אם הוא יודע מה זה הדבר, ומה הדבר גורם לו, והוא משתוקק דווקא אליו. לכן אי אפשר להשתוקק לבורא בלי לדעת מי הוא. כי הרצון הכרח שיהיה מוגדר. ובתוך הרצון חייבים להיות כל הרשימות, כל המילויים העתידיים שיקבל הנברא בפגישה עם הבורא.
אמנם יש כאלה שאומרים שלא צריכים לדעת את הבורא, ולא לחקור במעשיו, אלא נדרשת רק אמונה, והם ממציאים לזה פסוקים רבים מהמקורות. אבל אחרי הכל צריכים להבין, שאם האדם נקרא “אדם” בזה שהוא משתוקק, ומגיע להגיע לדרגת הבורא, ונמצא בקשר עם האלוקות, אז הכרח שתחילה יהיו הקשר והרצון האלה מוגדרים נכון. ואין לאדם שום אפשרות לבדוק האם הרצון הוא נכון או לא, והאם ההשתוקקות שלו היא למקום ולכיוון הנכון. אלא רק במידה שהוא מכניס בתוך הרצון הזה מלכתחילה את ידיעת אותו המקום, אותה התכונה, אותו המושג אליו הוא משתוקק.
לזה מכוון בעל הסולם כשאומר “כי נפש בלא דעת לא טוב”, כי אז ההשתוקקות היא לא צורתית. אין לה צורה, וכיוון, ותמונה, למה האדם משתוקק. אלא הוא כמו תינוק שבוכה וצועק, ואינו יודע על מה. אבל האדם הגדול, המבין, החכם, יודע מה הוא רוצה. וזה כל ההבדל בין צעקה שנחשבת פניה, ובין צעקה לחלל, שאין לה כתובת, ולא צורה.
“ואע”ג שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית',” אפילו שיש בו דחף ראשוני נכון, הרצון הזה אין בו כדי לסדר ולכוון את האדם נכון.
“עד אשר יערה עליו “רוח” ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.”
מתוך עצמו, מתוך המקום היכן שהוא נמצא בעולם הזה, ומקבל את הרשימו הקטן שלו, שנקרא התעוררות הנקודה שבלב, האדם איננו יכול לכוון את עצמו נכון לבורא. כי אותה ההבחנה שנקראת בורא, היא הפוכה מטבע האדם. ומי יודע מה היא? אדם יכול לדבר עם כל אחד ואחד, אבל איש לא יוכל לומר לו מה נקרא להשתוקק לבורא, להתקרב לבורא, להיות דבוק בבורא, לרכוש את התכונות שלו, לכוון את עצמו אליו.
כי בשעה שהאדם מתעורר, עדיין אין לו שום כיוון, אלא זו רק נקודה שמרגישה חיסרון. ואיך אפשר שהחיסרון הזה יהיה מוגדר ומכוון? לא מספיק שמרחוק תבוא איזו קרן אור לתוך האדם. קרן האור שבאה כהבחנה חיצונית, חובה שתיכנס לתוך האדם ותירשם בתוכו, כך שהאדם יקנה בעצמו את הרושם הזה מהבורא, מהדרגה היותר עליונה. שהרושם הזה יתלבש על החיסרון הראשוני שיש בו בשלב ההתחלתי, ויתן לו ציור. ואז הוא יידע איך להשתוקק, ומתוך ההשתוקקות הוא יבנה כביכול את הגלגלתא עיניים שלו, להתקשר לאח”פ דעליון. זאת אומרת, ההתרשמות מרחוק לא די בה, הכרח שתהיה אחר כך התרשמות בציור הפנימי.
לכן אומר בעל הסולם, שאם האדם נמצא בחיסרון, מוכרח הוא ש”יערה עליו רוח ממרום”. וכדי שיקבל את הרוח ממרום, עליו להיות בהכנה, בשמיעה, בהרגשה עדינה ומיוחדת, כדי להבין איך הבורא פונה אליו. ולא יתכן שנותנים לאדם נקודה שבלב, איזו התרוממות, שאלה “מה הטעם בחיינו?” ולא נותנים לו גם את הכיוון, באיזה מקום נמצאת התשובה.
“וכבר מקרא כתוב: “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”.”
בכל המקרים שעוברים על האדם בחיים, יחס הבורא אליו תמיד כולו טוב. ובהבחנות שהאדם מגדיר מתוך הרצון שלו, מה זה טוב ומה זה רע, כלפי הבחן הטוב המוחלט שבא מלמעלה, בהן הוא יכול להתחיל לעשות ציור של מה שבין הקביעה שלו, ובין מה שבא מהבורא. ובהבחנות הללו הוא ידע איך לכוון את עצמו לאט לאט לכיוון הנכון. זאת אומרת, שתי הקריאות הללו - מצד אחד הטוב המוחלט, ומצד שני קריאת האדם, שבה נראה הטוב המוחלט כטוב או להפך, הן מעוררות באדם סתירה פנימית שקיימת בו, ויכולת לכוון את עצמו לבורא.
“פירוש, ע”ד שפירש זקנך הק' הבעש”ט, “ה' צלך”. כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי”ת,”
אנחנו לומדים, שהאור בורא את הכלי, עד שהכלי מגיע להתחלקות לעולמות בחיצוניות הכלי, ולהתפצלות לנשמות מפנימיות הכלי. ואותם העולמות והנשמות מתגלגלים ויורדים עד המקום הנמוך ביותר שהוא ממש צל, ונקרא העולם הזה. שאם במדרגות היותר עליונות, שם העולם הרוחני והנשמה, אז בעולם הזה אנו מרגישים את היקום שלנו, העולם שלנו והאדם שבו, היינו גוף האדם, שכל זה נקרא “צל” לעומת המדרגות העליונות.
כל מה שנמצא בעולם הזה, כל מה שמורגש בחמישה חושים שלנו, אין בזה שום דבר ממשי. הכל הוא רק העתקה ממה שנמצא ברוחניות, אבל העתקה שמתוכה אנו יכולים ללמוד משהו, כדי לכוון את עצמנו להתעלת מדרגת העולם הזה, “הצל”, למדרגה עליונה יותר, ששם כבר אורות וכלים. ולזה ישנם שני תנאים - תנאי ראשון, שמהבורא בא רק טוב ומיטיב, “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. ותנאי שני, שהאדם הוא צל הבורא. היינו כל מה שקורה בתוך האדם, וכל מה שקורה מסביבו, בא בצורה מוחלטת בהשגחה עליונה מלמעלה. אלא שיש לאדם היכולת להישאר בקביעה שכל מה שקורה בא מהבורא.
“פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי”ת, יבין שהשי”ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם”, והבן.”
כל האורות מתפשטים מלמעלה למטה, והאורות האלה הם שמעוררים את הרשימות, הרצונות, המחשבות, כלומר את המוחא והליבא שבאדם. אין דבר שמתעורר בכלי, אם לא על ידי האור. ויחד עם זאת, אנו אומרים ש”האור נמצא במנוחה מוחלטת”, ואם נמצא במנוחה מוחלטת איך ההתעוררות באה מהאור ומעוררת את הכלי?
צריכים להבין, “האור נמצא במנוחה מוחלטת” נאמר על כיוון ההשפעה שלו, שהוא “טוב ומיטיב לרעים ולטובים” בצורה מוחלטת, ולכן נקרא שהוא “נמצא במנוחה”. האור לא משנה את הכיוון שלו כמו האדם שנמצא בשינויים בלתי פוסקים, טוב רע, שונא אוהב. אלא האהבה המוחלטת נקרא, ש”נמצא במנוחה המוחלטת”.
האור לא נמצא במנוחה מלשנות את הכלים. שינוי הכלים תמיד בא מהאור, כי לאורך כל הזמנים, מתחילת הבריאה עד סופה, האור בצורה שיטתית לפי סדר סיבה ומסובב של זה אחר זה, משפיע לכלי הארה יותר ויותר גדולה, כדי לעורר את הכלי, ולקדם אותו לתיקון. וההארה הזו בכל פעם מתגברת, ומעוררת את הכלי מצד הטוב או כביכול מצד הרע כלפי הרגשת הכלי, שהיא בהתאם למידת המוכנות של הכלי.
אם האדם מכין את עצמו לקבלת ההתעוררות בצורה מטרתית, אז מרגיש שההארה הזאת היא טוב, ומצפה לה מראש. ואז מרגיש בהתעוררות הזאת מתיקות וגאולה. ואם איננו מוכן, אז לא מפענח נכון את ההתעוררות, ואז מורגשת התעוררות ככאב, כייסורים. מכל מקום, מצד האור אין שינוי, הוא נמצא במנוחה מוחלטת, ונמצא כל הזמן בלעורר את הכלים. שאין בזה סתירה, כי המנוחה המוחלטת היא בכיוון לקראת המטרה, ובצורה בלתי פוסקת בתנועה כלפי הכלים, להניע אותם בתמידות לכיוון המטרה.
לכן כתוב “אשריהם ישראל”, היינו אלה שמתעוררים, “לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם”. שאומר הכתוב תחילה “לפני מי אתם מטהרין”, כי הרצון באדם הוא הקודם כביכול, וכשאחריו באה ההתעוררות, אז האדם מקבל אותה בצורה נכונה. ונשאלת השאלה, האם הרצון באדם היה הקודם או לא? צריכים להבין, שהבורא, האור שמשפיע על הכלים, יש בו כמה סוגי השפעות. ואנו מבחינים בעיקר, באור לתיקון הכלים, ואור למילוי הכלים. אם באה לאדם המחשבה להתעורר ולחפש, זה מפני שבא האור לתיקון הכלי, שאז האדם מתקן את עצמו, ומחכה כביכול, היכן הבורא שמעורר אותי? ולאחר מכן, הוא מתעורר, ומתחיל להבחין איך הבורא מתייחס אליו דרך החברה, דרך השינויים הפנימיים.
בבורא יש השפעות רבות, השפעה בצורה בלתי ישירה, שהאדם חושב שמעצמו הוא מתעורר ומכין את הכלי. והשפעה ישירה, שהוא מבחין שהבורא הוא הראשון שפונה אליו. לכן אומר רבי עקיבא, “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין”, אשריכם שרוצים אתם כביכול להתעורר ולהיטהר. “ומי מטהר אתכם”, כי ישראל נקראים אלה שמרגישים שהם מתרוממים קודם ההתרוממות, קודם הרצון להיטהר, שבא אליהם ממרום.
“על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים, דהיינו, שהשי”ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם.”
תחילה הכרח שתהיה הזדמנות מצד האדם. ואיזו הזדמנות יכולה להיות? איך האדם יכול להתעורר אם לא מעוררים אותו? באיזו צורה קורה, מה שקראנו בפסוקים קודמים, שהתעוררות קורית גם כך וגם כך, שגם ה' מעורר את האדם, וגם האדם מתעורר לה'?
ההתעוררות באה תמידית מלמעלה, וגם באה תמידית הקריאה מהבורא. אלא הכל תלוי ברגישות האדם, איך הוא מגיב למה שקורה לו. כי בכל רגע בחייו באות מצד האור, מצד הבורא כל ההבחנות שמעוררות את האדם לחיפוש ולמילוי, ולהבחנות. היות שהאור שבא, הוא בא מוחלט ומופשט וכולל בתוכו הכל. ולכן ה”כיסופים וגעגועים” צריכים לבוא מתוך האדם שמתעורר.
מדוע קורות ההתעוררויות בסיטרא דאופנים? כי אמנם שהפעולות מצד הבורא הן קבועות, אבל כשבאות ההתעוררויות האלו באדם, אז האדם מתעורר גם מתוך הכלים שלו הלא מבוררים והלא מתוקנים. שאחר כך הוא מתקן אותם, ומלביש אותם בצורה הנכונה כלפי הבורא, ומתעורר מעל הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, הוא עובד עם הרשימו שלו, וכל הזמן מעבד את הרשימו בצורה יותר ויותר נכונה.
לכן אמנם שהאור הוא קבוע כלפי האדם, הרשימות שמתעוררות בתוכו הן לפי טבע הרשימות שנפלו דרך כל הדרגות מאין סוף, והתגלגלו כל אחת במדרגות רבות מאוד. והרשימו שמתעורר הוא כאופן, כסיבוב גלגל אופניים, שמתעורר מלמעלה ויורד למטה, מתעורר מלמעלה ויורד למטה, ונותן באדם שינוי המצבים הפנימיים. שכל השינויים האלה הם שינויים קדימה בלבד, כמו גלגל אופניים שמסתובב, ולמרות שיש נקודות בגלגל שמסתובבות כביכול לאחור, מכל מקום, הכל הוא בהתקדמות לפנים.
אלא בהרגשת האדם יש זמנים שהוא כאילו נסוג מההתקדמות למטרה, ולכן הם נקראים “האופנים”. שבהתקדמות יש שינויים כלפי הרגשת האדם מחיובי לשלילי, מלהתקדם כלפי האור, ולרדת כלפיו בתוך רצונות לקבל גדולים יותר שאינם מתוקנים עדיין.
אבל צריכים להבחין שבכל השינויים הללו יש התעוררות מצד הבורא, ושהשינוי בא מצד האור. ויש חיוב מוחלט להיות בכל מצב ומצב, ולקבל כל מצב כהכרחי. והמצבים שבהם האדם איננו מרגיש דבקות ושלמות עם התהליך שלו עם הבורא, דווקא אלה המצבים שבהם הוא יכול להשלים, ולעשות מכל האופנים, מכל השינויים, זרימה ישירה ללא האופן שבו המצב מתואר ברגש שלו. כי אז נקרא שאדם הולך “למעלה מהדעת”, זאת אומרת, מתרומם מעל הרגש שלו, והכל מסדר לאותה מטרה.
“וזה שהודיענו המשורר: “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”,” על פני כל האופנים. “שדוד המלך ע”ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'.” דוד המלך הוא מלכות הכללית, כפי שרואים לפי ספר התהילים, שבו תיאר את כל הדרגות והמצבים של המלכות. שהמזמורים הללו הם ידועים ומכובדים בכל העולם, היות שמכללות הרצונות של כל הנשמות אין יותר במה לפנות לאלוקות, אלא רק במזמורים שחיבר דוד המלך. והוא שאמר “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, שבכל המצבים שעוברים על הנשמה בדרך התפתחותה ב”כל ימי חיי”, יש מצד העליון רק התעוררות באהבה שלימה.
“אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי”ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי”ת.”
אמנם שהבורא נותן התעוררות, ואז מתעוררות הרשימות באדם, על כל פנים, על האדם לממש את הרשימות האלו, וזה מקום הבחירה החופשית שלו. האדם לא יכול להתקדם צעד אחר צעד לקראת המטרה, אלא אם הוא עושה את הצעדים בעצמו. עליו ללמוד את כל הצעדים, איך להשתפר וכלפי מה, איך להלביש לרצון לקבל שלו מסכים, וצורות ההשפעה שיהיו בהתאמה לבורא. ואם אחרי כל ההתעוררויות שמקבל מלמעלה, איננו עושה זאת בבחירה החופשית שלו, אז לא תבוא התקדמות. לכן לאחר שהבורא נותן התעוררות, האור מעורר את הרשימו באדם, ועל האדם עכשיו לממש את הרשימו.
ואם איננו מממש את הרשימו, אז הוא יורד מהתקדמות פרטית, מתיקון פרטי של הנשמה, להתקדמות ותיקון כללי כמו כל האנושות. שהתיקון הכללי הוא במהירות, ביחס, ובצורה שונים לגמרי. זאת אומרת, לפניו הבחירה אם להיות בתיקון פרטי או להיות בתיקון כללי, שאז מתקדמים לפי החסרונות הכלליים, לפי הייסורים, ולא בדרך התורה על ידי האורות שמעוררים את האדם. ומכאן, שבאדם בלבד תלוי אם להחזיק בדרך ההתפתחות האישית, זאת אומרת, להדביק את ההתעוררויות שמקבל מלמעלה בחיפוש אחר תגובות נכונות, ולא לרדת לדרגה הפסיבית. שאם אינו נותן תגובות, מובן שמלמעלה לא תבוא התעוררות לדרגה השנייה, כי לא מימש את הדרגה הראשונה, את הרשימו הראשון.
“ואסור לו לשכוח ח”ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים,” כל עוד הגעגועים הם קטנים, יתכן שהאדם יראה בהם מעין סימן מלמעלה לכך שמעוררים אותו. אולם הגעגועים יכולים להתגבר יותר ויותר, וכשנעשים הגעגועים גדולים מאוד, אז מתוך הרגש שלו שנמצא בגעגועים, האדם עלול לאבד את הקשר בתוך ההשתוקקות והגעגועים שלו, למי שמעורר אותם. וזאת הטעות.
זאת אומרת, דווקא כשהבורא מעורר אותו יותר, הוא מאבד את הקשר עם הבורא בתוך זה. וזו נקודת המשבר ביחס בין נברא לבורא, שהיא מאוד מאוד רגשית וחשובה. זו אותה הנקודה העדינה היכן שהאדם מאבד כבר את הקשר עם ההשגחה העליונה, שיוצא מהסתר רגיל להסתר כפול. שבהסתר רגיל הוא מרגיש געגועים, ומרגיש לא בסדר על שעדיין לא חיבר אותם למטרה. אבל כשמתגברים הגעגועים, מתגברים גם הייסורים, כי מרגיש שלא מקבל מענה על החסרונות שלו, אז מתחיל לחשוב שהבורא הוא מחוץ לתמונה, ולא הוא ששולח לו את הגעגועים, אלא שהפסיק להשגיח עליו, ועל הבריות בכלל. עד שמאבד לחלוטין כל קשר עימו, ואומר שהבורא לא נמצא במציאות, כי כך קובע מתוך הרגשתו.
זאת אומרת, הגעגועים טבעם להתגבר, ואם איננו מחבר לגעגועים האלה את ההכרה וההבנה והקשר עם הבורא, אז יוצא שאותם געגועים, היינו ההתרגשות והשתוקקות שלו למטרה, הם שמורידים אותו להסתר כפול, ומנתקים אותו מהבורא. וזה מפני שהאדם הוא אלמנט רגיש, רצון לקבל שטבעו רגש, ואם מתגברים הייסורים הם מנתקים אותו. כי אז הרגש מתגבר על השכל, והוא מאבד את הקשר עם המטרה, ועם מי שמביא לו אותם הרגשות והגעגועים.