שיחה 2, 01.09.05
מהאגרת מתבאר, שאדם חייב להכיר את הבורא. כי רק בידיעת הבורא, הוא ידע למי עליו להידמות. ולהידמות לבורא נקרא, להגיע לאותה התכונה שיש בו, תכונת ההשפעה. וצריכים להידמות עד כדי כך שתהיה ביניהם דבקות, שאי אפשר יהיה להבדיל ביניהם, ויהיו ממש כאחד, כדבר הכתוב, “ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא”. אלא שכדי לדעת את הבורא, צריך אדם ללמוד את התנהגות הבורא מתוך פעולות הבורא אליו, ומתוך כך לבוא אחר כך להתאמה.
אדם לומד את התנהגות הבורא אליו בעצם מתוך הצורה ההפוכה. כי אנם שהבורא מתייחס אליו בכל טוב, האדם מקבל את התנהגות הבורא בכלים שלו, שהם ההפוכים. ואז עליו להבדיל איך הבורא מתנהג אליו, ואיך הוא מקבל את הנהגת הבורא, ששני אלו הפכים. בדומה לשני אנשים, שהאחד כל כך אוהב את השני, ומתייחס אליו טוב, ורוצה כל טוב בשבילו, והוא בחזרה מחזיר לו כל פעם דברים ממש רעים, ומתנהג אליו בגסות, ודוחה אותו מעליו, ולא רואה את האהבה שלו. כך אנחנו שנמצאים בטבע ההפוך, מרגישים ומקבלים את מה שהבורא עושה לנו. ואנחנו גם לא יודעים איך להפוך את הטבע, כי נמצאים בהסתרה כזאת, שלא יודעים בכלל מהו ההיפך. וזהו הלימוד שצריכים לעבור במשך תקופות ממושכות.
וכשלומדים את הדברים, אז התנהגות הבורא מורגשת באדם כצל, כמו שנאמר “ה' צילך”, שבמידה בה האדם מתעורר אל הבורא, באותה המידה הבורא מתעורר אליו. ובמידה שהאדם נדחה מהבורא, גם כן הבורא מתעורר אליו, רק בצורה ההפוכה, וגם בזה צריכים להבין התעוררות הבורא. לכן בכל דבר צריכים לראות שרק “טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, שהבורא מושך את האדם על ידי כל האמצעים, הן על ידי דחייה, הן על ידי משיכה. ואין רגע בחיי האדם שהבורא לא מושך אותו. אלא צריך רק להבדיל בכל ההתייחסויות של הבורא לאדם, דווקא את המשיכה שלו. ואז האדם קורא נכון את היחסים שלו עם הבורא, ומבין אותם, ובכל פעם מוצא לעצמו כוחות להתקדם.
וביני לביני, מחמת הטבע האגואיסטי שלנו, הלימוד הזה בא אלינו בצורת האופנים. הבורא עובד עם האדם בכל מיני צורות, לא כמו הגדולים שפועלים על הקטנים מעט בטוב ומעט ברע, קצת שואלים וקצת נותנים תשובה, משחקים מכיוון אחד ומכיוון שני, כדי לנענע את הילד שמתוך כך ילמד הנהגתם. אלא הבורא מתייחס אלינו עוד יותר מזה, היות שהוא גם מארגן את הטבע והמוחא והליבא בנו, וגם פועל כנגד מה שארגן מבחוץ דרך החברה, ודרך כל ההתפעלויות החיצוניות שלנו. ובשינוי הטבע מבפנים, ובשינוי הטבע מבחוץ, בשינוי הסביבה, הוא יוצר בנו כל מיני התנגשויות וחיכוכים. ואם האדם מתחיל להבין, ולהחזיק את עצמו במחשבה שהבורא הוא זה העושה בי ומחוצה לי, אז אין לו בזה הרבה במה לשלוט. אלא אם בתוך עצמו אינו יכול לשנות כלום, ומחוצה לו אינו יכול לשנות כלום, ויש לו מחשבה אחת בלבד שהכל נעשה מעליו, אז מה עליו לעשות מתוך זה? עליו רק להשתדל למצוא שהבורא עושה את כל ההבחנות האלו כדי לגלות אהבתו.
ואם אדם משתדל לראות את אהבת הבורא אליו, “טוב ומיטיב לרעים ולטובים”, “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, אז מתוך היחס הזה, האדם יקרא בין שני צורות הטבע שעושה הבורא, בדיוק את מהות פעולותיו של הבורא. ולמהות הזאת עליו להידמות, המהות הזאת עליו לדעת. ומלבד ההבחנה שהוא ימצא, כל היתר - הטבע הפנימי של האדם, היצר הרע, הטבע החיצוני, זה הכל על חשבון הבורא. מכאן, שצריכים אנו להתרכז רק במהות פעולות הבורא שנמצאת בין האדם לבין החוצה לו. זה נקרא “ה' צילך”.
האימרה “ה' צילך” היא עצמה מאוד מבלבלת. האם אתה צל ה' או ה' הצל שלך? האדם כל הזמן נמצא בדיוק בחריץ שבין אני משגיח או הוא משגיח? אני עושה או הוא עושה? האם אני זה שמרגיש? ומי נותן לי את ההרגשה? ואת מי אני מרגיש? שהם בדיוק דבר והיפוכו. כי מהמאבק הפנימי בעבודה, שנמצאים בין מה בא מהבורא ומה מעצמו, מתוכו מגיעים בסופו של דבר לאיחוד, שאין אני והוא, אלא זה אחד. בנקודה אחת של דבקות, שהיא “טיפת הדבקות”, שם מתחברים. ורק בהתחברות ניתן לפתור את כל אותם האופנים, האם אני הראשון או הוא הראשון, מי העיר מי את מי, ומי פועל על מי, ומי מרגיש את מי, ומי עושה למי במוח ולב. והיות שרק בדבקות נפתרת הבעיה, לכן החיפוש ב”ה' צילך” הוא שמביא את האדם למטרה.
“ובזכרו שהשי”ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזיווג שלא נפסק] , שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, “תשוב ו' לגבי ה'“, שהוא יחוד - קוב”ה ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו] .”
האדם שבודק את המערכת היחסים פעם מצד עצמו, ופעם בודק מצד הבורא, לראות מי מעורר את מי, כמו שכתוב: “אשריכם ישראל” מי מעורר אתכם, וכלפי מי אתם מתעוררים, בדיוק אלו הבדיקות שמביאות לדבקות. כי בסופו של דבר באדם תלוי היכן הוא מגלה את נקודת הדבקות, שמוכרחה להתגלות בכל מצב ומצב. אמנם עד שמגיעים לדבקות שנקראת “עולם אין סוף” עוברים מאה עשרים וחמש מדרגות העולמות, אבל לעבור ממדרגה למדרגה אפשר רק אם נמצאים בסיום המדרגה, שזה נקרא השגת הדבקות באותו המצב שבו האדם נמצא.
והדבקות יכולה להיות במצב של הסתר כפול, במדרגות של הסתר רגיל, במדרגות של שכר ועונש, ובגילויי האהבה למיניהם. שבכל שלב יש מדרגות פנימיות רבות. ומה נקרא לסיים מצב ולעבור למצב הבא? שמתוך כל הנתונים והנסיבות שיש בו, מגיע האדם לנקודת הדבקות. זאת אומרת, שמגלה עולם אין סוף, מגלה את הכתר שבמדרגה במידת מה.
כי במאה עשרים וחמש המדרגות מלמעלה למטה, כל הכתרים, כל החוכמות, כל הבינות, כל הזעיר אנפינים, וכל המלכויות, כולם מצטרפים לפרצוף אחד, להוי”ה אחת שנמצאת באין סוף. ובכל מדרגה האדם חייב לעבור את כל עשר הספירות, ולקבוע יחס מלכות וכתר כדבוקים זה בזה, אור חוזר ואור ישר בפנים, שדבוקים זה בזה. ואפילו בהסתר כפול ישנם אותם התהליכים שבלעדיהם לא עוברים למדרגה הבאה.
“אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי”ת מואס בו ח”ו, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת “ונרגן מפריד אלוף” ח”ו, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי”ת, ואינו מאמין לחז”ל, שבאותו מדה ממש גם השי”ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.”
ההבדל בין מצב למצב הוא שבכל מצב מתקדם יש לאדם תוספת אגו, תוספת כבדות שמרגיש בלב ומוח. מעין ערפול חושים בלב, שאיננו מרגיש בחדות כמו קודם, וכבדות במוח, שאיננו יכול להבחין בין הדברים, ונעשה טיפש, שאין לו יכולת לפרק ולחבר (לעשות אנליזה וסינתזה) את הדברים שלומד ואת הדברים שמרגיש. ואין לו גם חיבור בין מוח ולב, אלא הם נפרדים. והאדם כאילו הלך לאיבוד, ונמצא אבוד ומעורפל בעולמו. לכן צריכים להבין, שכל זה תוספת ששייכת למדרגה הבאה. ורק בהשקעת הכוחות הנוספים האדם עולה על פני ההפרעות, ומתחבר שוב למצב שכל מה שיש בו, וכל מה שמסודר, זה הכל הבורא סידר לו, כדי להגיע לדבקות באותה מדרגה.
“ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר “כל מיני הנהגות דהאי עלמא [הנהגות העולם הזה] , המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות”.”
האדם מתחת למחסום מרגיש את העולם הזה, שיש בו “אני” ו”סביבה”, ובעצם אין בורא בעולמו, הוא אינו מרגיש בו, ואמנם שיכול לנחש שהבורא נמצא, מכל מקום, הבורא הוא לא מה שנמצא בו, ולא מה שנמצא בסביבתו.
אלא האדם צריך לראות בינו לבין הסביבה, היכן נמצא הבורא. או לראות שהרגשות שבתוכו הם כולם שלו, או לראות איך באים הרגשות שלו מלמעלה, ואיך הם באים אליו דרך הסביבה, ובאיזו צורה הוא עצמו מתייחס לסביבה. שבעצם היכן אדם מוצא את הבורא כמסדר את עולמו הפנימי ועולמו החיצון? וזה נקרא שבכל ההנהגות דעולם הזה, שקיימות רק שתיים - אני וסביבה, האדם צריך רק לשים לב מה עושה לו הבורא.
שרטוט 1
בשתי המדרגות הסתר כפול, והסתר רגיל, זאת אומרת, בעולם העשיה ובעולם היצירה, האדם עולה בהסתרה, והכרח שיטעה בדרך, כדברי הכתוב, “אין אדם עומד על דבר מצוה”, שמתקן את פעולותיו, “אלא אם כן נכשל בה”. האדם צריך לעבור כישלונות בתרי”ג הרצונות שיש בו, שמתגלים לו כזדונות, ואחר כך כשגגות, שבהן הוא בכל זאת נמצא מחבר עצמו לדבקות בהנהגה. שמשתדל להצדיק את הבורא מתוך הסתר כפול ומתוך הסתר רגיל, ורואה עד כמה אינו מסוגל. ועם כל אותן זדונות ושגגות הוא מגיע למחסום האמיתי, כי “העולם הזה” נגמר בחזה דיצירה. ומשם האדם מתחיל להיכנס לדרגות שכר ועונש, שבהן הוא יכול להגיע לדבקות בפועל, תלוי איך ההשגחה כביכול פונה אליו.
שרטוט 2
אבל כל העבודה של האדם היא בינו לבין הסביבה, שבתוך הרגשת עצמו, ובתוך הרגשת הסביבה, הוא מגלה את הבורא, כמארגן את כל הטבע, ונותן לתוך הטבע כל הצורות הקיום שלו. והאדם בודק איך הוא מקבל את הטבע שברא הבורא באותו רגע, ואיך הוא מקבל את הנהגתו, כפי שהבורא סידר הכל כך, שעכשיו האדם במוח ובלב של הבורא (שאותם סידר לאדם) רואה, ומרגיש, ומבין מה שהבורא עשה. כי למעשה מלבד הנקודה שבלב, כל הלב והמוח אינם שייכים לאדם. ומתוך הנקודה שבלב האדם בודק את הלב והמוח שלו.
ועם כל הנתונים שיש במח ולב, גם מצד הטבע, מצד הכלים, וגם מצד המילויים או חוסר מילויים שבתוך הכלים, האדם צריך להגיע להצדיק את מה שקורה לו באותו הרגע. מזה הוא לומד, ומבין נכון מדוע עשה כך הבורא בבריאה, באותו מצב של האדם, באותה הדרגה, וזה נקרא “דע את ה' אלוקיך”. שמבין אותו נכון, ומצדיק אותו, ואילו היה במקום הבורא, היה עושה בדיוק כמוהו. הוא מבין את הסיבתיות, והמטרתיות באותו המצב שבו הוא נמצא כרגע, וזה נקרא, שבמצב הנוכחי האדם קיצר את מצבי א', ב' וג' בבריאה, שעוברת יחד את כל הסיבוב בין המצבים הללו.