אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 19 - שנת 1926 / שיחה 4, 05.09.05

שיחה 4, 05.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע'

האדם שעובר כל מיני “אופנים” שכביכול מרחיקים אותו מהבורא, גם אם מתעורר באהבה, צריך לידע שקודם קיבל התרוממות, התעוררות מלמעלה, “ה' צילך”. וכשמגיע זמן של אופנים, אז כמו בגלגל, הדברים שהיו למעלה בחשיבות נעשים למטה, והדברים שהיו מטה בחשיבות נעשים מעלה בחשיבות. שעל ידי האופן הזה אדם נמצא בהיפוך תמידי מכך לכך. וכמו שכותב באגרת, עתיד ה”נגע”, שכל הזמן רואה עד כמה כל היוצרות שבתוכו מתהפכות, להתהפך ל”ענג”.

אלא שאז גם ה”נגע” וגם ה”עונג” יקבלו הגדרות אחרות, הגדרות רוחנית בקשר להמשפיע, בקשר להבורא, ולא בקשר לרצון לקבל של האדם. ואיך עושים את זה? גם על ידי האופנים, וגם על ידי בירורים רבים מאוד, ש”מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן”.

אין הכוונה שצריכים לחכות, והמצב יעבור. אלא “מה שלא יעשה השכל” הכוונה, שהשכל אינו מסוגל לברר דברים השייכים לדרגה הרוחנית. כי ברוחניות שום דבר לא עובד עם הכלים הנוכחיים שלנו. יהיה זה השכל הגדול ביותר או הקטן ביותר, על כל פנים, ברוחניות אין לו יכולת לעזור. וגם הלב, יהיה רגיש ורחמן, ויהיה בן אדם מיוחד ויפה נפש, בעל המידות הגשמיות - ברוחניות כל התכונות האלה אינן פועלות, כי הן שייכות לפסיכולוגיה של האדם. ברוחניות מה שנקרא “נשמה”, אלה הכוונות על מנת להשפיע, ולא התכונות הטבעיות שאיתן נולד בשכל ובלב.

לכן “מה שלא יעשה השכל” - שהשכל באמת לא עושה כלום - “יעשה הזמן”. מה נקרא “הזמן”? הפעולות שהבורא מעורר באדם כ”צל”, והאדם שמתעורר, עובר על הפעולות הללו אחת אחת, והן בונות בו כלים חדשים, שמתוכם הוא מתקדם. והפעולות שעוברות על האדם, אומר בעל הסולם, באות ב”סוד תרועה”.

“וזה סוד “תרועה”, ומלמד אותנו הפייטן ואומר: “תעיר”, כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה.” במה? בזה שהאדם משתוקק, ואם מתוך רצונו להגיע למשהו הוא מצטער, אז גם הבורא מצטער. שאם שני אהובים נמצאים בקשר הדוק, כמו הקשר שיש מצד הבורא עם הנברא, אז במידה בה האדם מצטער, מורגש הצער הזה בהנותן פי כמה וכמה. כמו התינוק שקצת כואב לו איזה איבר, והאם סובלת הרבה יותר ממנו, היות שלה יש כלים גדולים לעומתו, והסבל שלו מורגש אצלה בכל הכלי.

““ותריע”, שע”כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד “גנוחי גנח” [תאור מהי תרועה בהילכות שופר - גניחות] , כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, “להכרית כל מריע”, פירוש, כי “צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו”.” כי אפילו אדם מגיע למצב שבכל הדברים הוא מצדיק את הבורא, מכל מקום זה ש”מצדיק” לא נקרא שהלב שלו לגמרי מסכים. העניין הוא, שההצדקה הכרח שתהיה בכל הכלים הטבעיים שלו, ולא בזה שנעשה בו שינוי על ידי האור, ונעשה לצדיק. לכן “לא תצילנו ביום פשעו” הכוונה, כששוב מתעורר הרצון לקבל בצורה הטבעית, אז מובן שבתוכו נשאר לאדם ה”פשע”, נשאר ה”רשע”.

“וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח”ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות,” שהן צער גדול. זאת אומרת, הבורא מעורר באדם תשוקה, אבל אין בכך דבר מלבד ההתעוררות בכלים.

“שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד “ה' צלך” כנ”ל,” אם האדם מבין שהצער הזה בא מלמעלה, ומעביר אותו מצער אישי שלו, לצער השכינה. שמתקן את הכלי, בזה שאינו מצטער בצער עצמו, אלא מצטער בצערו של הנותן על שאיננו מסוגל עדיין לממש את הצער הזה לאהבה , “נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.” שאיננו ממשיך לסבול בכלים שלו כפי שמלכתחילה מגיע הסבל, אלא מתחיל להפנות את הסבל לשכינה, לבורא. היינו עד כמה הבורא סובל מכך שאיננו מסוגל לבצע עכשיו את הפעולות. ובזה האדם קונה במקום הסבל שלו, סבל עוד יותר גדול, “צער השכינה”.

האם אדם מסוגל לזה? הרי הרצון לקבל האגואיסטי שלו מלכתחילה לא ירשה לו לסבל יותר גדול, ויעשה כל שביכולתו כדי למנוע זאת. ואיך אדם יהפוך את עצמו לשותף בצער גדול, ולמקבל אותו הצער הגדול כשלו? זה הכלי שאדם צריך לרכוש. יוצא, שהכלי נולד מתוך שני תהליכים - תהליך אחד הוא האופנים. ותהליך שני, שכל אופן ואופן, היינו כל דבר שבא ומשתנה, האדם מעבד אותו ב”ה' צילך”.

“ע”ד שאמר רשב”י ז”ל באדרא: “אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה, ובג”כ השתא [ומשום כך עתה] ועלי תשוקתו” [תרגום הסולם: “פתח רבי שמעון ואמר: אני לדודי ועלי תשוקתו”. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב”ה, ומשום זה עתה “ועלי תשוקתו”] , וכו' ע”ש. והיינו, “עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד”, ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות.” הזיווג בין מלכות וזעיר אנפין דאצילות הוא המהווה את החסרונות לכל מערכת הקדושה, ונקרא שהוא כמלכות, כחלק מהשכינה, כלפי זעיר אנפין, כלפי הקב”ה.

“דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד “תקיעה גדולה”. וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד.” אם את כל ההעראות, כל הדברים בדרך שהאדם מרגיש בהם אי נעימות, הוא מצרף והופך למדרגות ההתקדמות, ומבין שכל ההתעוררויות הללו באות כאחת מהבורא, מצד “מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו”, ומצד הצער הגדול שיש בעליון, מפני שמחכה לתחתון שיהיה מוכן לזיווג. אז בזה האדם קונה את כל הכלי הגדול של העליון, “כלי השכינה”, ומשתמש בו כדי להיות באותו כיוון האהבה.

“ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזיווג שלא נפסק] , בסוד “הדעת”, ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא “לדעת”, והוא סוד “באותו הזמן”, כלומר, “הידוע ליודע תעלומות”, שהזמנים עשו בו הסגולה הנ”ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.” ורק בשעה שמגיע למצב שיש לו קושי, היינו “קישוי”, שהוא מידת ההשתוקקות המתאימה לגובה הזיווג הגדול הזה, אז הוא יקרה. לכן צריכים להיות בהבנה, במוכנות ובנכונות לסבול, כדי להשיג את המטרה, שאיננה מושגת, אלא רק על ידי הצטברות ההתעוררויות שמקבל ב”ה' צלך”.

““ובאותו מקום”, שה”ס הכנסת עטרה ליושנה,” משמע, שהמטרה שלו היא האמיתית, ולא המטרה האגואיסטית שייכנס לזיווג הגדול, וימלא את הכלים שלו בכל טוב. אלא שסוף כל סוף הגיע לכלל ההשתוקקות שיכולה לבוא על כל הכלים שלו. שקנה את הכלים של השכינה, וקנה את הכוונות על מנת להשפיע על כל הכלים האלו, ואז מוכן לזיווג הגבוה.

ב”אותו מקום” שהכלי הוא עם כוונה, שנקרא כלי מצויד המסך, שם המטרה בשביל האדם היא מטרת ההשפעה. שבמקום היות המטרה מקור של תענוגים, היא הפכה למקור לנתינה, מקום לאהבה. וזה נקרא “באותו מקום”.

“כמו שהיתה קודם מיעוטה,” “קודם מיעוטה”, זאת אומרת כמו שהאור נמצא מלכתחילה מצד הבריאה, בעולם אין סוף. אלא אחר כך התמעט דרך חמישה עולמות, שאחריהם הוא מגיע לאדם בעולם הזה בצורה שהמטרה היא מבלובלת, וחושב שהתענוג מגיע לו, והקשר עם הבורא הוא בכלים האגואיסטיים. עד שהאדם הופך אותם, ומכין אותם בעל מנת להשפיע. ו”אותו מקום”, היינו עולם אין סוף, נעשה אותו המקום של דרגת ההשפעה המוחלטת מצד האדם.

“כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי”ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא “ואכלתם ישן נושן”, כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד”ל.” רוצה אני אותו מקום, אותה אישה, אותה אהבה, אותו חיבור שנקבע מצד הבורא מלכתחילה. ואז מתגלה מצדו מהי כוונת ה”להיטיב לנבראיו” האמיתית, כפי שנקבעה מצד הבורא, ולא כפי שתיאר אותה לעצמו קודם לכן, בכלים הלא מתוקנים שלו.

““ובאותה אשה”, כי “שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל”.” העיקר אינו “החן והיופי”, אלא היראה. כי ממנה מגיעים לאהבה. רק שתי הדרגות האלו מביאות את האדם לתכלית, ולא ה”חן והיופי”, היינו התענוגים שמורגשים בו בכלים הטבעיים.

“כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף,” בצורה טבעית. “אולם בעת התיקון, “שימלא הארץ דעה את ה'“,” אחרי שאדם משיג את ההבנה, ומשתכלל דרך כל האופנים, והתרעומות שבדרך, אז לאט לאט מתחלפים לו “החן והיופי” לדבר אחר, ש “אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם,” כי לא צריך אדם יותר מכלים. שאם רוצה להשפיע לבורא, עליו להביא לפגישה הזו רק את הכלים הריקניים המוכנים לקבלת התגלות האלוקות. והכלי שלנו נקרא, כוונה על מנת להשפיע, מסך ואור חוזר, ולא הרצון לקבל שמלכתחילה איננו מיועד להיות כלי.

“ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וז”ס “צדיק וטוב לו”, דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ”ל, זה צדיק גמור ודו”ק.” “צדיק ורע לו” אלה שלבי הגעגועים, האופנים שהאדם עובד ב”ה' צילך”, ומשתדל לקנות צער השכינה, ולהגיע לרמת ההשתוקקות הנחוצה, ולהבחנות הנכונות, מהו הכלי הנכון, מהו הזיווג הנכון “באותו מקום, באותה אישה”, בכל הזמנים שעוברים עליו.

ואחרי כן “עולם הפוך ראיתי”. שהכלי מתהפך, הערכים משתנים, ורואה ש”חן ויופי” הופכים ליראה וגעגוע. ואם הוא מגיש אותם להנותן, אז עושה לו בכך טובה גדולה, כי מביא את הכלי הריק כדי להנות להנותן. וזו מידת ההשפעה של האדם, מתוך שהאהבה תפרח עכשיו, ותמלא את כל אותו הכלי. ואז הוא “צדיק וטוב לו”, “צדיק גמור”, מפני שהכלי שלו נעשה האור להנותן, שיכול להשפיע ולמלאות את הכלי הזה ללא גבול.

כאשר את כל הרצונות שלו שעשה, שליקט משך כל הזמנים בכל ה”אופנים”, אדם מביא לזיווג הגדול, כדי להשפיע להנותן, יוצא ששניהם נמצאים כשני האהובים המשפיעים זה אל זה בקומה שווה, ובמידה השווה. כי כל אחד רכש את החיסרון של השני. בבורא נמצא חיסרון הנברא, במידה שלו הוא מצטער בחיסרון של הנברא טרם שיכול למלא אותו. והנברא רכש חיסרון מהבורא, שנקרא “שכינה הקדושה”, שמשיג “בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת”, וזה הופך להיות בשבילו הכלי. ובמידה הזאת מחזיר יחס להנותן. זאת אומרת, לשניהם יש כלים גדולים של אהבה, וישנו הכלי של מחשבת הבריאה ששם הם נמצאים יחד, ואז בא הזיווג.

“הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח”ט [בכתיבה וחתימה טובה] בספרן של צדיקים.

יהודה ליב”

בעל הסולם כותב את הדברים כפקודה, כי אם אדם אינו נכלל עם החברה בהשגת כל המדרגות, בלעבור את כל האופנים, וללמוד מצד החברה מה נקרא “אופנים”, “ה' צילך”, “ענג”, “נגע”, “הלוך והפך”, ואם אינו מעבד בתוך החברה את כל התרעומות שעוברות עליו, אזי הוא נמצא באפס תקווה שיוכל להגיע למטרה. לכן בכל העבודה הזאת חייב אדם להשתלם בתוך הקבוצה, “לפני עיני כל החברים”, כמו שאומר בעל הסולם. “ובזה אברך אתכם” בכל טוב, “בספרן של צדיקים”, זאת אומרת בגילוי של הצדיקים שבאים אליהם.

למה כשאדם מצדיק את הבורא ההצדקה אינה בכל הלב?

מדובר באופנים, שאם אדם מגיע לתיקון, למדרגה מסוימת, מדוע התיקון בתוך המדרגה הזאת עדיין אינו מושלם? כי אז מתעוררים ומתבהרים יותר כל הרצונות שנמצאים בו, ומגיע האופן החדש. ואמנם שבאופן הקודם הגיע להצדקה, מכל מקום לא הגיע לתיקון הכלים בזה שיכול להשתמש בהם באהבה. אלא רק הצדיק, זאת אומרת, הגיע לחפץ חסד, דרגת צדיק. ובמצב החדש הוא שוב מתחיל להרגיש שאינו יכול להצדיק את הבורא, כי הכלים מתעוררים ביתר עוז, ומה שהשיג כתיקון, אין בו כדי להועיל לו. ומצדיק הוא שוב הופך רשע.

כך הגלגל בכל פעם מסתובב באופנים, ובשעה שמסתובב, האדם מתקדם, כמו באופניים. אלא שאינו רואה את ההתקדמות, כי הוא אינו רואה את הדרך, לא את תחילתה, לא את אמצעה, ולא היכן המדרגות, והיכן המצבים הללו. הוא רק רואה שמשהו משתנה ללא הרף. אבל גם איננו מבין מה משתנה. האדם לא יכול למדוד את הכלים שלו. ופעם שהרצון לקבל נעשה יותר גדול או שונה, האדם שוב לא מבין מה קרה לו שהוא חוזר לאותם המצבים כמו שהיו קודם.

האופַן הוא מאוד ערמומי, כי לכאורה כלום לא משתנה, רק מה שהיה למעלה ירד למטה, מה שהיה למטה עלה למעלה, וכביכול כל הזמן חוזר אותו הדבר. לא מרגישים בזה שום תנועה או התפתחות. והעניין הזה מאוד מקשה על האדם. זו מידת הקושי שלו, שהולכת ומתגברת, שבא שינוי ועוד שינוי, אבל השינויים אינם בהתקדמות, אלא רק בהשתנות המצבים הבלתי פוסקת, שזה בא במקום זה וביתר קושי. כי את הדרך עצמה אנו בונים, ומתקדמים בה, רק לפי הכוונה שלנו.

שרטוט 1

יוצא שיש גלגל, ומה שהיה אצל האדם למעלה בחשיבות נעשה לא חשוב, ומה שהיה למטה בחשיבות נעשה אצלו חשוב. אבל האדם לא מרגיש שבזה שעבר וקנה רצון חדש, או התקדם ממקומו למקום החדש. ובאמת נשאלת השאלה, האם התקדם או לא? הוא לא התקדם. אלא התקדמות נמדדת רק במידה שהוא מקבל “ה' צילך”, וכל תשוקתו, וכל מה שעובר עליו, מכוון לאותה השתוקקות, להגדיל אותו ה”קושי”, וזאת נקראת הכוונה. אם היא גודלת לעל מנת להשפיע, אז האדם מתקדם, ואם לאו, האדם מסתובב במקום. זאת אומרת, ההתקדמות תלויה בכוונות של האדם.

שרטוט 2

האופנים הם רק סיבוב הגלגל, שיכול להסתובב יותר או פחות מהר בהתאם לאיך שאדם מעבד את המצבים ב”ה' צלך”. אבל בכל מקרה ההתקדמות היא התקדמות, היינו הגלגל מסתובב בהכרח, או בדרך ייסורים או בדרך תורה, כי כשם שהאדם ירד מלמעלה למטה, בדרגות מאין סוף עד העולם הזה, עליו לעלות ממטה למעלה באותן הדרגות. והסיבובים של הגלגל, כל הפרטים שמתגלים בגלגל, הכרח שיתגלו כך.

שרטוט 3

לכן אדם לא צריך לחשוב על מה שמסתובב בגלגל, אלא לחשוב על הכוונה בלבד, לייחד “ה' צילך” לפני מעשה ואחרי מעשה, כמו שאומר בעל הסולם, לייחד “אם אין אני לי מי לי” עם ההשגחה הנצחית “אין עוד מלבדו”. ובזה כל האופנים, כל הדברים החשובים והלא חשובים, הוא מייחד לבורא, והם נעשים בו כתשוקה אחת. זה עניין האופנים.

האגרת הזאת היא מאוד חשובה. אני זוכר שהרב”ש שכב בבית חולים לאחר ניתוח, ואמר לי “קרא את האגרת הזאת עד שתבין”. קראתי אותה עשרות פעמים, ולא הבנתי. עכשיו אני מבין קצת יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree