אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 20 - שנת 1927 / שיחה 1, 02.09.05

שיחה 1, 02.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ד

תקציר : בעל הסולם כותב כי דבקות החברים, המתרבה והולכת, זהו יסוד כל העתיד הטוב. הוא רושם כי התלמידים חקוקים בלבבו, כל היום וכל הלילה הוא משתוקק אחר טובם ושלמותם.

בעל הסולם כותב מלונדון ושואל “מדוע שכחתם דברי כי דווקא על פני הצער מריחוק המקום ומהסתר נבנה גילוי פני הבורא”. הוא מביע את בטחונו בישועה הקרובה וקורא לתלמידים להתחזק בעבודה הרוחנית.

“ב”ה ער”ה תרפ”ז לאנדאן

לכבוד ידי”נ ותלמידי הר' ... נ”י

... למה לא הודעתני מדבקות החברים, אם מתרבה והולך מחיל אל חיל, שזה כל יסוד העתיד הטוב שלנו. ומהצלחתכם על במתי ההוראה וכו'.”

בעל הסולם כה דואג לדבקות החברים לא בכדי, אלא משום שכל העבודה שלנו היא בקבוצה. בין שתהיה קבוצה קטנה במספר האנשים, ובין שתהיה גדולה באיכותה, כקבוצתו של רבי שמעון, “חבריא קדישא” שמנתה עשרה תלמידים, שכל אחד מהם הוא כנגד ספירה יסודית במבנה המציאות, בכל מקרה, המקור שלנו הוא באדם הראשון, שהוא אוסף כללות הנשמות יחד.

שרטוט 1

ובתחילה לא היה זה אוסף, אלא פרצוף רוחני אחד שנקרא אדם הראשון, ולו ראש, תוך וסוף. ב”תוך” ישנם הכלים שניתן לעבוד איתם בלקבל אור בעל מנת להשפיע, מה שנקרא “מצוות עשה”, רצונות שאפשר לעשות בהם. וב”סוף” ישנם הכלים, הרצונות, שאסור לעבוד איתם.

אפשר לדמות את הפרצוף לציור של סכום ספירות פרטיות, ופרטי פרטיות, שכל ספירה מתחלקת לעוד ועוד ספירות. וכל הספירות קשורות אלו באלו, כמו האיברים והתאים שבגוף. ההבדל בין המצב הרוחני הזה, לבין המצב הגשמי שלנו הוא, שבמצבנו הנוכחי אותם החלקים, הספירות, האיברים של אדם הראשון, נמצאים נפרדים זה מזה, נעתק הקשר ביניהם. וכעת עלינו לבנות מחדש את הקשר ביניהם. אם ניצור את הקשר ביניהם בעולם הזה, אז נגיע לגמר התיקון, נחזור לאותו המבנה כמו באדם הראשון.

שרטוט 2

מכאן, שכל העבודה בלימוד חוכמת הקבלה נועדה רק כדי להזמין עלינו את האור המתקן, שנקרא אור מקיף. והוא האור שמתקן אותנו, ומחזיר אותנו למצב בו כולנו מקושרים “כאיש אחד בלב אחד”. כי התנאי הוא, שלאחר בואו של האור המקיף המתקן, יבוא האור פנימי וימלא אותנו, וזה נקרא, הבורא מתלבש באדם. זאת המטרה. ועל ידי שני האורות הללו נגיע כולנו למצב של שלמות, נצחיות, כמלאים בתוך האור, שאין הבדל בין האור לבין הנשמות, הכלים. יוצא, שפעולה ראשונה היא התיקון, ופעולה שנייה היא המילוי. לכן מה שכתוב כתנאי ל”קבלת התורה” שהיא קבלת המילוי, הוא התיקון “ואהבת לרעך כמוך”. אותו המצב שהיה בעת קבלת התורה בתחתית הר סיני.

לכן שואל בעל הסולם: מה איתכם? האם אתם מתקנים את עצמכם, ובאיזו מידה? מה עם דבקות החברים? אם יש דבקות בין החלקים בעולם הזה, באותה המידה יש דבקות בינם לבין הבורא. אין אפשרות אחרת להגיע לתיקון ולמילוי, אלא רק בדבקות בין איש לרעהו מגיעים לדבקות בין כולנו לבורא. וכמו שהוא אומר “אם מתרבה והולך” הדבקות הזאת “מחיל אל חיל”, היינו שלמרות כל הקשיים, שבאים רצונות חדשים גרועים יותר, מתקנים כל מה שבא, ומכניסים אותם שוב לדבקות, “שזה כל יסוד העתיד הטוב שלנו”. אין יותר מכך. ומכאן, שלא על האדם לעשות דבקות עם הבורא, אלא עליו לעשות דבקות בתוך החברה.

“אודה ולא אבוש, שהטרדות מתרבות עלי, עד שאין בכוחי להשתעשע עמכם, נגד רוחו של כל אחד ואחד כרצונו תמיד. אולם חקוקים אתם במורשי לבבי [בהרהורי ליבי] , כל היום וכל הלילה, ובמשרפות הצמאון אחר טובכם ושלמותכם, והשי”ת יודע כמה יגיעות וכוחות נתתי בעסקכם.” בעל הסולם עשה מצידו כבר הכל כמורה ומדריך - נתן להם כיוון, ושיטה, והדרכה, ופתח בפניהם את הדרך. אבל כעת הוא אינו יכול לעשות עבודה עבור אף אחד, כי מוטל על כל נשמה ונשמה לתקן את עצמה.

נשמה בעולם הזה שרוצה להיתקן נקראת “תלמיד”, ושולחים לה כוח עליון בלבוש של אדם, שיהיה מדריך בדרגת התלמיד, ויוכל לספק מידע, היינו להסביר את השיטה, את דרכי ההתפתחות, ואת כל מבנה המציאות, לנשמת התלמיד שרוצה להיתקן, שהיא הנקודה שבלב. ולמעט ההדרכה הזאת, אסור למורה לעשות משהו במקום התלמיד, מפני שהתיקון הכרח שיבוא מצד התלמיד עצמו.

שרטוט 3

התיקונים הם בזה שהתלמיד רוכש את הידע, והמיומנות, והופך לחלק פעיל בתהליך. הוא חייב לתקן את עצמו, ולהתחבר לכל יתר חלקי מערכת אדם הראשון, שהרי מבלי לעשות זאת בעצמו איך יתפתח? אלא בדומה לקטן שרוצה לגדול, הגדולים מבינים שעליו לדעת כל מה שיש בעולם, ולכן הם רוצים שיידע כיצד להשתכלל בכל החיים, ושישתלם בהם. כמו שאומר בעל הסולם, נתתי לכם הכל מכל ליבי, והיתר תלוי בכם.

“ובטוחים אנו בזה שלא יהיו ח”ו לבטלה, ודבר ה' לעולם תעמוד.”

ודאי שמצד המורה, המדריך, הרב, יש פעולות נוספות בכל תהליך התיקונים, שאותן הוא עושה בצורה בלתי ישירה, מבלי ידיעת התלמיד. אבל הן לא תלויות כבר בתלמיד, וכל מה שניתן למסור להם ישירות, הוא מסר.

“אבל למה שכחתם התורה שאמרתי בחג השבועות, על הפסוק: “דומה דודי לצבי”, שענין “מחזיר פנים לאחור”, אשר הפנים נבנים בזמן הבריחה וההסתר, רק בבחינת אחורים, שהוא ענין מדת הצער מהריחוק מקום וההסתר. ואשר באמת האחורים האלו הם פנים ממש, כלשונם ז”ל: “מחזיר פנים לאחוריו”, ונמצא הפנים באחורים, ודו”ק, שז”ס “אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”, ודו”ק, והיינו דכתיב: “ומשחרי ימצאונני”.”

אנחנו לומדים, שאין אור בלי כלי, ואנחנו לא משיגים את האור הממלא את הכלי. האור ברא את הכלי, וכשהכלי התחיל להרגיש בתוכו את האור, הוא התחיל להתייחס להאור, בצורה שרוצה רק ליהנות ממנו, שרוצה להיות כמוהו, שרוצה כביכול להחזיר לו מה שהוא מקבל ממנו. אלה הן תגובות מצד הכלי, והאור לא משתנה. האור ברא את הכלי פעם אחת, בבחינת א' מד' בחינות דאור ישר, ובזה הוא גמר את כל הבריאה.

שרטוט 4

ויוצא, שיש אור, בורא, ויש כלי, נברא. הבורא ברא את הנברא, ועל ידי זה שברא אותו, הוא גם מילא אותו. זה המצב. כדי שהנברא יתחיל להתרשם ממה הוא מתמלא, ממי הוא נולד, מול מי הוא עומד, היכן הוא עצמו נמצא, מי הוא בעצמו, איזה קשר קיים בינו לבין העליון, היינו כדי שהקטן שנולד יתחיל ללמוד מהכל, ולהכיר שישנם רק שני כוחות במציאות, בורא ונברא, לכן האור פועל בתוך הכלי בצורה שמראה את עצמו יותר או פחות בכל מיני האופנים. ובהתאם לכך הכלי מתחיל להגיב. בדומה למשחק שעושים הגדולים עם הקטנים, שמופיעים בפניהם בכל מיני אופנים, ומתוך זה הילדים לומדים. כך מלמד אותנו הבורא.

בשביל הוא עושה כך? מפני שאין אור בלי כלי. אם אין חסרונות, ואין אפשרויות לתגובה, אז אין הרגשה. אלא בתוך הכלי צריך שייבנו הבדלים בין אור וחושך, מר ומתוק, אמת ושקר, בין הבנה וחוסר הבנה. ואמנם שהאור בורא את ההבדלים האלה רק על ידי מילוי הכלי יותר ופחות, אלא שבתוך המילוי וחוסר המילוי ישנם כל מיני אופנים, כלפי מה האור מתקרב, וכלפי מה מתרחק.

והאדם שמרגיש את עצמו כאילו האור מתרחק ממנו, הוא מרגיש את עצמו מתרוקן ממשהו, חסר משהו, ובאותם החסרונות למשהו, הוא מתחיל לחפש. החיפוש הזה בונה בו רצון ותגובה, ובזה נבנה “האדם” העומד בפני עצמו, מחוצה לאור, לבורא. לכן מחובתו של הבורא לעשות את השינויים הללו, כדברי הכתוב, “התפשטות האור (בתוך הכלי) והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו”.

אבל האדם שמרגיש התרחקות מהבורא, אסור לו לחשוב שהבורא מתרחק ממנו באמת. כי הבורא אינו מתרחק, אלא הוא במכוון עושה פעולה חיצונית של ריחוק כביכול, כדי לעורר בזה חסרונות נוספים באדם. שדווקא יכיר בקשר ביניהם, ויעשה עכשיו בעצמו צעד כלפי הבורא, וידבק אליו. כמו אימא שעוזבת את הילד כי היא רוצה ללמד אותו ללכת. אז היא מתרחקת ממנו צעד אחד קטן, כדי שהילד יעשה את הפעולה קדימה. וכשיעשה את הצעד הזה, היא שוב מתרחקת. והילד בוכה, ולא יודע מה לעשות, ובקושי עומד, אבל בצורה כזאת הוא מתחיל לצעוד.

אותה צורת הקשר קיימת בין הבורא לנברא, לכן היא נקראת “מחזיר פניו לאחוריו”. אל לאדם לחשוב שזאת התרחקות של הבורא מהנברא, אלא זהו לימוד שבו הבורא רוצה שהנברא יכיר בכך שקודם הוא החזיק אותו, ושיכיר באיזו צורה. וכעת שהתרחק, הנברא ילמד מה נקרא התרחקות, וילמד איך עליו להדביק את עצמו לאותה מידת הדבקות שהייתה קודם לכן על חשבון הבורא, וישיג בעצמו את אותה מידת הדבקות. שיעשה צעד אחד לפנים לקראת הבורא, ויתרומם מעט מהגשמיות לעומת הרוחניות.

לכן בזה שאתה מרגיש “למה עזבתני?”, מסביר בעל הסולם, אין זו עזיבה, אלא הבורא מתרחק בצורה ש”מחזיר פניו לאחוריו”. שהוא מחכה לך, ועדיין יש קשר, וזו אותה מידת הדבקות והאהבה. רק שכעת התפנה מקום ריק שאתה יכול למלא, ובזה לקבוע שעשית איזו פעולה.

“הנה, כתבתי לכם כוונת התקיעות לדעת למה תוקעים ומריעים כשהם עומדים וכו'. ... “כי קדוש היום לאדוננו”. והגם שאני יודע שלא יגיע אליכם דברי בעת שמיעת קול שופר. אולם, “טרם ישמעו ואני אענה” כתיב, על כן כתבתי בעתו וזמנו.”

ידוע שחג השבועות נקרא “חג מתן תורה”, והתנאי למתן התורה הוא שיהיו כולם “כאיש אחד בלב אחד” כמו שנאמר, “כפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם”, שלא תצאו מהרצון לקבל, ותישארו קבורים בתוכו, וזה נקרא “מיתה וקבורה”. לכן מחייב בעל הסולם להיות מחוברים יחד. ו”קול שופר” הוא ההמתקה, הכוח הגדול המיוחד שבא מלמעלה ומייחד את כל הנשמות יחד. ועל התיקון הגדול הזה שיבוא, אנו מבקשים.

“גם אתה תראה מכתבי זה לכל החברים, ואולי יטו אזנם, לשמוע את דברי.” מובן לו שכל החברים יקראו כל מכתב ששלח, כי בזמן שישב בלונדון תקופה ארוכה, כל מכתב שלו היה מאוד מבוקש, וכל הסבר שלו היווה מעין עצה או פקודה לקבוצה, שאותה היה עליהם לממש.

“... ומהיום ולהלאה נתחזק בעז”ה בתורה ובמצוות,” ב”תורה ובמצוות” לא מדובר בפעולות הרגילות שעושים בחלקי הגוף שנקראות “מצוות”, או ב”תורה” שאפשר לקרוא מספר התורה. אלא “להתחזק בתורה ומצוות” מדובר בעשיית פעולות של תיקון על כל רצון ורצון, כשכל נשמה נכללת מתרי”ג הרצונות הפרטיים שלה. והרצונות בתוכה מתחלקים, כמו שבגוף אדם הראשון הכללי יש מ”פה” ועד “חזה” רמ”ח רצונות שבהם מותר להשתמש, שאותם אפשר לתקן, ולכן הם נקראים “מצוות עשה”. ומ”חזה” ועד “סיום” יש שס”ה רצונות שאותם אי אפשר לתקן, שהם שייכים לל”ב האבן, ולכן הם נקראים “מצוות לא תעשה”.

זאת אומרת, “מצווה” נקראת, שעל ידי האור המקיף שבא מלמעלה מתקנים רצונות. וכשמגיעים שש מאות ושלוש עשרה אורות, שמתקנים שש מאות ושלוש עשרה רצונות, זה נקרא שמקיימים את כל המצוות. והאור הכללי שנכנס לכל הכלי של הנשמה הכללית, וממלא אותה לגמרי, שהיא עוברת תיקון ומתוקנת, סכום כל האורות הזה נקרא “תורה” או “בורא”. כי מדובר באותו האור שברא את הכלי, מילא אותו, פיתח אותו, והביא את הכלי להשתוות הצורה עמו, לדבקות עמו.

לכן המצב הזה נקרא “אורייתא”, שהיא התורה, “ישראל”, שהוא זה שתיקן את עצמו, שכל הרצונות מתוקנים, כל האורות מתוקנים, ו”קודשא בריך הוא” שהוא האור הכללי, הבורא - “חד הוא”, הם “אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”.

“... ומהיום ולהלאה נתחזק בעז”ה בתורה ובמצוות, “כשור לעול וכחמור למשא”,”

זאת אומרת, למרות כל השינויים וההפרעות, שבמכוון באות לאדם, ונעשה לו קשה, ונעשה לו בלבול בדרך, שהבורא מתרחק ממנו, “מחזיר פניו לאחוריו”, הוא חייב להבין שזה הכל רק כדי שיעשה צעד קדימה. והאדם מבולבל, נראה לו שקשה לו, נראה לו שמשהו קורה לו, והוא לא מודע, הוא שוכח, שזה המשחק שעושים איתו מלמעלה. אלא הוא מקבל את הקושי הזה על עצמו, שחושב שככה זה בא לו, שהיום הוא חלש ומבולבל, שאין לו מצב רוח, ואינו מבין שכל כולו נמצא ביד הכוח העליון, שמסדר לו את הכל.

ולזה הוא חייב להגיב, כמו שעושה צעד קדימה למרות כל ההפרעות בכל מה שיש, במוח ובלב, במשפחה, בסביבה. בכל אלף ואחד האופנים שיכולים להיות, ובכל האפשרויות שעושה הכוח העליון עם האדם, בהתאם למידה ולאופן שאדם צריך לתקן עכשיו את החלקים הפנימיים בנשמה שלו.

לכן התגובה על כל ההפרעות האלו הכרח שתהיה “כשור לעול וכחמור למשא”. זאת אומרת, בלי שכל ובלי רגש, אלא בכמה שיש לך את השכל והרגש, אתה חייב לבצע את הצעד קדימה. ואל תהיה חכם לומר שזה תעשה מחר, כי היום אינך מסוגל, מפני שאין מצב רוח, ואין כוח. דווקא להפך, תגיב מהמצב שיש לך. שכל המצבים מתוכננים, ומגיעים לאדם מלמעלה, שהבורא מתרחק ממנו בהתרחקות מכוונת, בצורה מאוד מדויקת, והאדם רק צריך על זה ללכת בעיניים סגורות, ובכל צעד קטן.

ב “לאקמא שכינתיה מעפרא.” בלהעלות את חשיבות המטרה. שכל הכלי הכללי של אדם הראשון, היכן שאנו נמצאים, נקרא שכינה, מלשון ש”שוכן” שם הבורא, וממלא את הכלי. וצריכים להגיע “לאקמא שכינתיה מעפרא”, שהמצב שבו כולם מתחברים בבת אחת, במקום אחד, ברוחניות, בנצחיות, בשלמות, שמתמלאים עם האור, ומגיעים לדרגת הבורא, הוא הדבר החשוב ביותר. וזה נקרא “להקים את השכינה מן העפר”, שנעשה מדבר לא חשוב, לדבר החשוב ביותר.

““וכדי בזיון וקצף”, והזדונות יהפכו לזכיות,” בכל מה שנראה לאדם שהוא עצמו לא מתאים, ולא רוצה, ושגם הבורא לא מתנהג בטוב, וברח ממנו, והאם הוא בכלל קיים או לא קיים, והאם משגיח עליו או לא. כל המחשבות האלה יהפכו לזכויות. האדם בסופו של דבר יגלה, שלא כך, אלא הכל מתוכנן ומגיע אליו בדיוק בזמן, ובו תלוי הכל. ויצדיק את הבורא.

“כי, ימלא כבודו את כל הארץ.” “ארץ” מלשון רצון. ו”כבודו” הכוונה, שהאור ממלא את כל הרצונות, את כל הנשמה.

“ובעז”ה בטחוני חזק שישועתינו קרובה להגלות, ונזכה לעבוד יחד את השי”ת מתוך הרחבה, וחפץ ה' בידנו יצליח.

יהודה ליב”

שהכל תלוי בדבקות החברים, כמו שהתחיל את המכתב, ואם בזה תלכו נגד כל ההפרעות “כשור לעול וכחמור למשא”, אז תגיעו לתיקון ולדבקות. ובאמת תלמידיו של בעל הסולם הגיעו למצבים רוחניים, שנקווה ויבואו גם עלינו.

מה זה “האור המחזיר למוטב”?

“אני” נמצא בעולם הזה במצב ריק מהאור, מפני שהכלי שלי מקולקל. ובמצב המתוקן “אני” במצב שמחובר עם כולם, היינו, מתוקן בכלי, ומלא באור. ואותו האור שממלא אותי בתוך הכלי המתוקן כאור פנימי, הוא מאיר לי עכשיו כאור מקיף. זאת אומרת, אין איזה דבר נוסף שבא ממקום לא ידוע, אלא רק מהמצב המתוקן שלי. אבל המצב המתוקן שלי באדם הראשון הוא בא מהבורא, שסידר לי את המצב הזה. כמו שכתוב, אדם הראשון הוא “יציר כפיו של הקב”ה”. שהאור העליון הוליד את הכלי ומילא אותו.

והאדם בעולם הזה נמצא במצב שצריך בעצמו להוליד את המצב, או במילים אחרות, לתקן את המצב המקולקל, ולהביא את עצמו לאותו המצב המתוקן. שבזה הפעולה שלו כנברא משתווה לפעולת הבורא. והם נמצאים אז בדרגה שווה, בדבקות ובהתחברות. לכן, אין אורות שבאים מאיפשהו, יש רק מבנה אחד שנקרא אדם הראשון, והוא מלא בכל האור. ואנו נמצאים בריחוק, בערפול, בצורה שצריכים להתקרב אליו.

חזרה לראש הדף
Site location tree