אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 22 - שנת 1927 / שיחה 1, 07.09.05

שיחה 1, 07.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ו

תקציר : בעל הסולם מוסר לתלמיד סדר מדויק לעבודה הרוחנית, שעות הלימוד, תוכנו והעבודה הפנימית במשך הלימוד. ועוד, בתגובה לטענות התלמידים, כותב בעל הסולם הנמצא בלונדון, כי ברוחניות אין הזמן והמקום מפריעים כלל. הוא מדמה את הבורא לצבי, שבעת ריצתו משיב פניו לאחור, כלומר מתגעגע לחזור ולהדבק ב”ישראל”, וזהו מקור תשוקת ישראל להדבק בו. והסגולה היא להרבות בגעגועים, ומידת הגעגועים האלו היא פני הבורא.

“ב”ה ט”ז מר-חשון תרפ”ז לאנדאן

כבוד ידי”נ מה”ר ... נ”י

מכתבך מיום י”ד תשרי קבלתי, אבל ידידי, למה אין דעתך נוחה בסדר הראשון שסדרתי לך, ואתה מבקש אחר החדשות. וכבר אמרתי לך, שכל עוד שלא תתרגל בסדר הראשון, אין אתה רשאי לעשות לך סדרים אחרים, הן קלים, הן חמורים, והנה אתה עושה עצמך שוכח מעקרו, ותדפוק עלי אחר סדרים חדשים, אין זה כי אם מהסת היצר.

הנני להזכירך את הסדר הראשון שנתתי לך, ויעזור לך השי”ת, שלא יהיו לך מעתה שום הפסק בעבודתו ית', רק לעלות מעלה מעלה, עד שתזכה להדבק בהשי”ת כראוי.”

מדובר בסדר הלימוד. ונשאלת השאלה, לשם מה נחוץ סדר הלימוד, במקום שהאדם ילמד בכל שעה שמסוגל, ורוצה, ומזדמן לו? העניין אינו פשוט. כי אם אדם מתגלגל לעולם הזה, כדי שיספיק תוך שבעים שנותיו לגדול (עד גיל עשרים), לאחר מכן לעבוד, להקים משפחה, להוליד ילדים, להעניק להם חינוך, ולפרנס אותם כל זמן שמסוגל לכך. ולאחר מכן כשמזדקן, יש לו שנים של חולשה עד שמת.

ונמצא שבשנים הללו שהוא עובר, יש לו הרבה מה לעשות, שזה הכל מסודר מצד ההשגחה העליונה, וחייב הוא להיות בעולם הזה באותם הסדרים שלא הוא קובע. ומבלבלים אותו, הסביבה, והקרובים, והמשפחה, שכולם צריכים אותו, ודורשים ממנו, ומביאים לו עיסוקים למיניהם, שמלכתחילה אולי בכלל לא היה חושב עליהם. אז איך עליו לחלק את חייו, מתוך הידיעה שבמהלך שבעים השנים האלו הוא חייב להגיע לגמר התיקון? זאת אומרת, אם כל המציאות נבראה לזה שאדם יגיע לעולם אין סוף. שהנשמה ירדה למקום נמוך כל כך כמו העולם הזה, רק כדי להגיע על ידי שהייתה בגוף, למקום הגבוה ביותר. אז השאלה היא, איך אדם יסדר את הזמנים שלו בצורה האופטימלית והמועילה ביותר?

אנחנו לומדים ב”תלמוד עשר הספירות” (חלקים י”א, י”ב), שיש מחזוריות בחיינו. שדוגמת לזה הם ה”יום” ו”לילה”, שמתחיל ה”לילה”, ויש תיקונים שנעשים בו. ולאחר מכן בא ה”יום”, שהוא קבלת האורות בתוך הכלי שנתקן בלילה. שאין הכוונה ליום ולילה האסטרונומיים, אלא ל”יום” ו”לילה” הרוחניים שעוברים על האדם - בניית הכלי, תיקון ומילוי, ושוב בניית הכלי, תיקון ומילוי, כך שש פעמים. ואז היום השביעי, “שבת”, התערותא דלעילא, עליית העולמות. וכך שוב ושוב עד שנשלם מחזור של שנה, לאחר מכן מחזור של שביעית, היינו שמיטה, ויובל, וכן הלאה.

ומהם הזמנים האלו שאותם אדם צריך למלא? ולומדים אנחנו שלכל זמן, זאת אומרת, לכל מצב, יש תיקונים משלו, ואדם צריך לתפקד בו בצורה מסוימת. לכן עד כמה שאדם מתקדם לרוחניות, ומזדהה איתה יותר ויותר, אז יתכן שגם חייו בעולם הזה משתנים. אמנם שמתוך מאמר “בחירה חופשית” אנו למדים, שבענייני החיים הגשמיים הכלל הוא הקובע, ש”אחרי רבים להטות”. ורק בענייני החיים הרוחניים הפנימיים שלו, “אחרי יחיד להטות”. ואיך האדם מסדר את חייו, יום ולילה, שעות הלימוד, שעות העבודה?

קשה לדבר על הדברים הללו, מפני שהזמן הוא שונה מכל דור ודור. ואמנם שהדברים משתנים, אסור לאדם לצאת מהתפקוד הרגיל של העולם בזמננו, מפני שהתיקון מגיע לכל העולם, וחייב העולם לתפקד לפי האופן שבו הוא מתפקד היום. היינו, לפרנס את עצמו, ולבנות את המערכות הדרושות, לתחזק אותן, ויחד עם זאת להיות בדרגה הרוחנית. באופן שהחיים הגשמיים והרוחניים יהיו כאחד, ולא יפריעו, אלא ישלימו זה את זה.

אבל עם כל זאת, מי שקורא ולומד, יודע שהמקובלים בעבר היו משקיעים את עצמם לחלוטין בזמן הלימוד, לילות כימים, ללא שום עיסוק אחר בחייהם. וחייהם היו מסודרים בצורה מאוד מיוחדת. אז האם זאת הגישה הנכונה או לא? כלפי היחידים כן, אבל כלפי הכלל ודאי שלא. לכן אנו שנמצאים בדור שבו חוכמת הקבלה מתגלה לכולם, עבורנו העצות שמביא בעל הסולם לתלמיד שלו אינן בגדר “חוק ולא יעבור” או לא עצה כללית שעל פיה צריך העולם לנהוג. אלא העצות מכוונות כלפי איש מיוחד, לפי השיטה ש”אחרי יחיד להטות”. ואמנם אפשר לקרוא מה הוא מייעץ לו, אבל לא שכל אחד ואחד יקח מזה דוגמה, איך לבנות את חייו. זה לא מציאותי, וליתר דיוק, זה לא בא בכפיפה אחת עם אותה התפתחות רוחנית וגשמית, שבדורנו עלינו לעשות אותן כיחד.

“א. להיות נכון לעבודתו יתברך, בערך שתי שעות אחר חצות לילה, לא יאוחר (דהיינו משעה השמינית ערבית).”

הלילה מתחלק לשש שעות זמניות, והיום מתחלק לשש שעות זמניות. זאת אומרת, לא חשוב כמה דקות יהיו בשעה זמנית, אלא החלוקה היא קבועה: שתיים עשרה שעות ביום, שתיים עשרה שעות בלילה. בחורף יוצא שהשעות יותר ארוכות בלילה, ויותר קצרות ביום. וזה לפי חלוקת שעון השמש, שהיה מקובל לבנות אותו בכל העולם, היות שלפיו האדם מתפקד כחלק אינטגרלי מהטבע, כי גם הגוף מתפקד אחרת בחורף ובקיץ. לכן אם היינו מתפקדים גם בעבודה ובשינה, לפי שעות ארוכות יותר ביום בקיץ, ושעות קצרות יותר בלילה, אז זה הן היו מותאמות בדיוק לגוף שלנו, ולזמן הפנימי שלנו. אלא שאנחנו חיים חיים מלאכותיים, ולכן ההתאמה הזאת איננה מתרחשת.

אבל לענייננו, “חצות” נקרא שש שעות מתחילת הלילה, ושעתיים אחרי חצות, היינו מהשעה השמינית אחר תחילת הלילה, אומר בעל הסולם, צריך לקום ולעסוק בחוכמת הקבלה.

“ב. בשתי השעות הראשונות, לעסוק בתיקון חצות לצער עצמך על גלות ישראל, וצער השכינה הקדושה, בגרם עוונותיו, ואחר כך בתפלות ותחנונים, עד השעה העשירית.” לא מדובר באדם שישב בעפר, ויבכה על גלות ישראל. הכוונה היא, שבזמן הלימוד עובר בתוך עצמו על ההבחנות “ישראל”, ו”שכינה”, ו”הכלים הלא מתוקנים”. שהכוונה שלו היא בלהכין את הכלים לתיקון.

“ג. משעה העשירית עד התפלה, הוא זמן עיון בספרים הקדושים, בראשית חכמה וכדומה, ובכתבי האר”י.”

אם התחיל ללמוד בשעה השמינית, היינו משתיים בלילה (שכאמור “חצות” נקרא שש שעות מתחילת הלילה ועוד שעתיים), אז שעתיים נוספות הוא לומד, ומהשעה העשירית “הוא זמן עיון בספרים הקדושים, ב”ראשית חוכמה” וכדומה”. “ראשית חוכמה” זהו ספר עב כרס (שגם אני מחזיק בביתי) שבעל הסולם כיבד והחשיב כספר טוב. אבל הוא די מיושן לזמננו, ולכן אינו מתאים. לאחר שיצאו כתבי בעל הסולם, הפסיקו ללמוד בו.

“ותראה להבין היטב ולהשכיל בכל אשר תלמד, ואם לא תבין על בוריו, אל תתן דמי להשי”ת [הכוונה אל תשתוק, אל תוותר] , עד שיפתח לבך, ותבין אותו, כי זהו העיקר, רצוני לומר, מה שהשי”ת מחכים.”

אם בשעתיים הראשונות הכנת את הכלים, בשעתיים הבאות דרוש מילוי בתוך הכלי. דרוש להבין במה מדובר, ושהכלים האלו יהיו כהתפתחות החושים שלך, לעולם הרוחני.

“ד. לקבוע עתים לתורה, בלי הפסק שיחה קלה ח”ו. ותראה לקבוע עת לא פחות מחמש שעות כסדרן, ותוכל לקבוע אותם אימתי שתרצה, בכל משך שעות היום. אבל העיקר שלא תפסיק בשום שיחה בנתיים, ויהיו כסדרן, ובלימוד הנגלה דוקא. ולהזהר שלא לשכוח מהלימוד כלום. ועל כן תחזור על הלימוד כראוי. ונכון בידך שתלמוד הוראה, והוא מסוגל לך ביותר.” בעל הסולם מייעץ לתלמיד ללמוד חמש שעות, שהן כנגד חמש גבורות וחמש חסדים שעוברים ביום. ועניין נגלה או נסתר זו שאלה כבר כלפי האדם, שתלוי גם אילו כלים עליו עוד לפתח.

מכל מקום, במקרה הזה כך הוא מייעץ, ואילו בזמנים אחרים, אומר בתחילת המכתב, אתן לך סדר אחר של לימוד. אבל בינתיים אל תצא מהסדר הזה ולפיו תלמד. שאם תתחיל לגלות את סדר הרוחניות דרך הגשמיות, דרך התמונה הגשמית, זה העיסוק ההכרחי שחייב אתה לעשות. לכן לך דרך הנגלה דווקא, ודרכו תגיע לתיקון הכלים.

“גם תוכל ללמוד בחבורה עם מי שאתה רוצה במשך החמש שעות הנ”ל. אולם אל תדבר בדברים אחרים, שאינם מענין הלימוד, אפילו בדרכי עבדות וכדומה. ואם השותף לא ירצה ללמוד זולת שתים או שלוש שעות, תוכל להשלים אחר כך בפני עצמך, עד שתשלים החמש שעות, וביתר שעות היום, תצליח במשא ומתן.” היינו, בעבודה. שעתיים בבוקר הכנת הכלים, שעתיים תיקון הכלים, אחרי כן חמש שעות לימוד במה שהוא מייעץ לו, ואחר כך עבודה.

“הרי שלך לפניך, התאמץ וזרז עצמך, וקח את השי”ת עמך שתצליח להתנהג כמו שרשמתי לך, ויתקיים בך מאמר רשב”י ז”ל באדרא זוטא “אני לדודי וכו' כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה ובג”כ השתא ועלי תשוקתו” [פתח רבי שמעון ואמר “אני לדודי ועלי תשוקתו”: כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה בקשר אחד נקשרתי בהקדוש ברוך הוא, ומשום זה עתה “ועלי תשוקתו”] .

וכעבור כמה חדשים שתתרגל היטב בסדר הזה, תודיעני ואוסיף לך בדרכי השי”ת.”

צריכים אנו לראות את כל סדר הלימוד הזה כסדר שמיועד לתלמיד מיוחד, בזמנים שלו, בזמן ההתפתחות המיוחד שלו. ולא שנחלק את כל הזמן שלנו, או כמה זמן שיש לנו, לאותם החלקים. אלא הדוגמה הזאת היא אישית למישהו.

“באמת איני רחוק מכם כלום, כי הכל תלוי בכם, כי אין הזמן והמקום מפריע ולא כלום ברוחניות. ולמה לא תזכרו התורה שאמרתי בחג השבועות על הפסוק: “דומה דודי לצבי”, שדרשו ז”ל “מה הצבי בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו כך הקב”ה בשעה שהוא מסתלק ח”ו מישראל מחזיר פניו לאחוריו”. ופרשתי לכם, אשר אז חזר הפנים להיות באחורים, כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור ולהדבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להדבק בהשי”ת, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין, הוא באמת הפנים עצמם. ע”ד שאיתא בברכי נפשי שחיבר הר”י הלוי “פני אל תפלתך ברוצך לחלות פני האדון ה'“. אשר ע”כ עיקר הסגולה בזמן הזה, רק להתמיד ולהרבות הגעגועים והכיסופים, כי בזה מתגלה הפנים. אכי”ר.

והרבה עלי מכתבך, וגם זה יהיה לך למשיב נפש.

יהודה ליב במהר”ש”

עניין “בריחת הצבי” מוזכר גם באגרת דף ע', שאנו צריכים לראות בזה שהבורא מסתתר, מעין פלירט לבניית הכלים. כי לאור, לאלוקות אין שיעור, אלא אנו משיגים אותו אך רק לפי הכלים שלנו, ורק לכלים אנו צריכים. לכן התפתחות הכלים היא על ידי התפשטות האור, והסתלקות בורא מהכלי. כמו שבעולם הזה עד כמה שאדם מתעסק במשהו שנועם לו, הוא בונה לזה עוד ועוד הרגלים, הבנות, הבחנות פנימיות, וכך נוצר הכלי.

לכן הבורא שבורח, שמתחיל להיות חושך, ייאוש, בלבול, ואדם לא מבין מה קורה, הסימן הוא לבניית הכלי במדרגה חדשה, יותר גבוהה. ובהתאם לזה אדם צריך לעבוד ולא להרפות ידיו. אלא להפך, להבין שזאת בניית הכלי, ושבזה ביכולתו לזרז את ההתפתחות בצורה שתקצר לו את התהליך מאוד.

מה הכוונה “ה' בורח מהאדם”?

ה' בורח מאדם, זאת אומרת, שמוסיף לו רצון לקבל. השוני בין בורא לאדם הוא הפער ברצון לקבל. ככל שהאגו באדם הוא יותר גדול, והבורא הוא תכונת הנתינה המוחלטת, יוצא שלפי התכונות שלהם הם מורחקים זה מזה כבמרחק אינסופי.

כי ברוחניות “חלל” נקרא, חלל איכותי של תכונות. ואם אדם ובורא יכולים להיות באותן התכונות, אז הם דבוקים. אבל אם נמצאים בתכונות ההפוכות, אז רחוקים הם אין סוף מרחק, שדבר איננו מובן ומורגש מאחד לשני. ובהתאם לכמה שמתחילים להתקן התכונות של אדם כלפי תכונות הבורא, אז אדם מתחיל להתקרב. שהתקרבות הכוונה, הרגשה והבנה של כוח העליון.

לכן כדי לעורר באדם רצון לדבר שאינו מרגיש, כדי שירגיש את האלוקות, את הכוח שמנהל ומפעיל את הכל, הבורא פעם פותח ופעם סוגר את עצמו. במשחק כמו שנהוג אפילו בקרב חיות ובהמות, וכמו שנהוג באישה כלפי הגבר - פתיחה וכיסוי, פתיחה וכיסוי, שזאת ההסתרה המושכת. אבל הסתרה נקרא, שאדם יודע, או לכל הפחות מתאר לעצמו מה יכול להיות מאחוריה. רק זה נקרא נסתר. שיודעים שישנו, ונסתר.

מכאן שעל מנת לבנות ידיעה והסתרתה, תענוג וההסתרה עליו, הכרחיים הפתיחה והכיסוי במשחק שנעשה מלמעלה כלפי האדם. שהמשחק הזה בונה את הכלי, והאדם, לפי הגודל והכוח שמגלה בכלי הזה, מתחיל להשתוקק. מתבאר מאגרת דף ע', שהמשחק הזה בא בצורת האופנים, היינו בגילוי והסתר, גילוי והסתר, שפעם הבורא יותר מתגלה כלפי האדם ופעם פחות, ובזה האדם נעשה מוכן לרוץ אחרי הבורא, וזו נקראת מידת הקישוי, מידת השתוקקות למטרה. שזו התוצאה מתוך הגילוי וההסתר, בצורת האופנים שכל הזמן באים לאדם.

ובכל האופנים עלינו רק לייחד את כל ההסתרות וכל הגילוים לאותו כוח אחד, שלא נראה לנו, שלא מבינים ולא מרגישים שזה רק הוא. זאת אומרת, כשהוא מתגלה זה נקרא “פנים”, אבל כשבורח ונסתר אלה אותם הפנים רק באחוריים, כמו צבי שבורח. ואם אדם מייחד כל האופנים האלה למקור אחד, בזה הוא בונה כלי. ואם איננו מייחד למקור אחד, אין זה כלי. כי כלי הוא בהכרח כלול משני המרכיבים, גילוי והסתר יחד. ואם הוא מייחס לבורא את הגילוי היות שהוא מרגיש אותו יותר, ואילו את הכיסוי, ההסתרה, הוא מייחס לא לבורא, אז אין בכך בניית הכלי.

לכן חובתנו לייחד את שני המצבים הללו לאותו המקור, כי אז לא נפסיד זמן, ומייחודם יחד, נבנה הכלי. ולפי מידת ההשתוקקות שנבנית בכלי מאותם שני קצוות, לאחר מכן בא לנו הגילוי. כי “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, והכלי מתחיל להתאסף מכל האופנים של גילוי הסתר עד שמגיע לסאה שלימה, היינו למידה המתאימה לגילוי האור. ואז האור מתגלה בתוך הכלי, וזה נקרא “פתיחת הנשמה”, שתוקן הכלי הראשון, והוא גמור.

מה צריך להיות היחס למשחק מצד הנברא?

הנברא מצדו צריך להיות דבוק בכל רגע עם מה שעובר עליו, כי מה שעובר בא מלמעלה, מהכוח העליון. ובכך שדבוק, זה סימן שהוא מפתח את הכלי שלו, ומזדהה עם הבורא בכל רגע בהתפתחות. שכבר עכשיו חייב להרגיש בכל מצב ומצב, שנמצא בגמר התיקון. כי אותה ההרגשה הפרטית שעוברת עליו, מורה על השוני בינו לבין הבורא. ואם הוא מתקן את ההרגשה שלו, שלא יהיה שוני, אלא שהוא נמצא במצב המתוקן, המסופק לגמרי, זה נקרא “קליטת הכלי” ו”קליטת המצב הנכון”.

האם באדם תלוי “להתמיד ולהרבות הגעגועים והכיסופים”?

באדם לא תלוי שום דבר, מלבד היא להיות רגיש יותר למטרה, למה שעובר עליו. ולהתמיד בזה ניתן רק על ידי החברה, כי אחרת לא יוכל. אלא הוא חייב כוח חיצון, כמו שהבורא מעורר אותו בכך שמנענע אותו מבחוץ. שאדם בעצמו לא יכול להיות כל הזמן דרוך למטרה, ומוכן לה בכוח, בהבנה, בתשומת הלב, אלא הוא מוכרח תמיכה חיצונית. ואין לו יותר אמצעים, אלא רק הקבוצה שתתמוך בו כל הזמן, כאשר הוא נופל, עולה, יורד, ותהיה לו הן כמערכת בלמים, והן כמאגר כוחות, כספקית אנרגיה. ואת שני האמצעים האלה עליו להכין מראש בקבוצה, כמו במחסן, ולפי מידת הצורך להשתמש בהם, ושהם יבואו אליו בזמן הנכון.

כך מתוך אגרת אחת מתבררת אגרת אחרת, שכולן הן בעצם אגרת אחת.

חזרה לראש הדף
Site location tree