אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 24 - שנת 1927 / שיחה 1, 09.09.05

שיחה 1, 09.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ'

תקציר : בעל הסולם משבח את התלמיד על התאמצותו ומעשיו לדבקות בחברים ומאחל לו לזכות גם בכוונה שלמה. הוא קורא לתלמיד להתחזק בלימוד הנסתר והנגלה, משום שהיצר הרע שורה רק בלב פנוי מחוכמה. ונגד כך הוא מזהיר מן העצלות, שהיא הקליפה היותר קשה בעולם. הכל נקבע לפי רוב המעשה וסימן לעצלים היא העצבות וסימן לזריזים היא השמחה. העיקר הוא להאמין באמונה שלמה שהבורא שומע תפילה מכל פה, ובייחוד תפילה הנוגעת לשכינה הקדושה. ואמונה זו תקנה לו את הבטחון, ואז יוכל לעסוק בעבודה הרוחנית בשמחה כל היום כאילו כבר זכה לישועה.

“ב”ה ט”ז מרחשון תרפ”ז לאנדאן

כבוד ידי”נ מהר”ר ... נ”י.

את מכתבך מיום י”ד תשרי קבלתי ונהניתי מאד, ומשובחים מעשיך בדבר התאמצותך בדבקות חברים, יתן השי”ת שתזכה ג”כ לכוונה השלמה.

ונא ידידי, להתחזק מאד בלימוד התורה, הן נגלה והן נסתר, כי לא חסר לך יותר, אלא להתחזק בעול התורה, שאין יצר הרע שורה אלא בלב פנוי מחכמה, ולהשמר מאד מעצלות, כי בעצלתים ימך המקרה, והיא הקליפה היותר קשה בעולם, והכל לפי רוב המעשה, וסימן לעצלים היא העצבות, וסימן לזריזים הוא השמחה.”

מעניין לראות, כי רבים ממכתביו פותח בעל הסולם למן השורה הראשונה, בכתיבה על התאמצות בדבקות החברים. ואמנם שתמיד יש להוסיף בזה, אבל לפי האופן בו כותבים התלמידים, ולפי המצב שעולה ממכתביהם, הוא מרגיש שיש עוד מה להוסיף בזה. וגם כשלאחר מכן הוא אומר, להתחזק מאד בלימוד התורה, בנגלה ובנסתר, שגם כל זה נופל ואינו נמצא במידה הרצויה, מפני שלא מחזיקים האחד את השני. אלא רק הקבוצה שבה התלמידים קשורים ודואגים שהחבר לא ייפול, הם כך מחזיקים זה את זה.

כשם שכל אחד מאיתנו, אלמלא היה בתוך חברה אנושית, היה מאבד צורה אנושית, כך גם ברוחניות האדם שאינו נמצא בין אלו המשתוקקים לרוחניות. ש”לא נמצא” הכוונה, שאיננו מרגיש אותם כתומכים בו, כגדולים שנותנים לו כוחות, שמחזיקים ומחזקים אותו, כי רק זה נקרא שנמצא בין החברים, אחרת הם סתם נמצאים, אבל אין זה המושג “להיות בין החברים”, כמו שהוא אומר, “בדבקות החברים”. ואם אינו מקבל מהם תמיכה, ותוספת מרץ לכיוון הנכון, אז ודאי שנופל לעצלות ולייאוש.

אבל אם נמצא בין החברים, היינו מקבל מהם כל צורכו, אז נמצא הוא תמיד בכוחות נמרצים, ובביצוע, והתוצאה מכך היא שמחה, “שמחת מצווה”. שכל הזמן מרגיש עצמו כפוסע בכיוון הנכון לקראת המטרה. ולא קשה לו, מפני שמקבל חשיבות המטרה מהחברים. ומכאן שאדם מסוגל לעבוד מול הרצון הפרטי שלו, ובעד רצון הקבוצה, רק אם יש לו, מה שבעל הסולם קורא “דבקות בחברים”, שנמצא תחת השפעת החברה שלו.

ואנחנו רואים, שהשפעת החברה היא מכרעת גם בחיים שלנו, לגבי כל מה שאדם רוצה, וחושב, ובוחר בחיים. ולפי קביעתו של בעל הסולם ב”מאמר החרות”, נמצא שאין לאדם במה לבחור, אלא בחברה. כי הרי האדם תמיד נמצא באיזו סביבה, ויוצא שהאדם בתוך החברה נמצא תחת השפעה חיצונית מתמדת. לכן או שהאדם בוחר בסביבה שתשפיע עליו, או שה”גוף” שלו, היינו האגו שלו, בוחר בצורה שאינו שואל אותו, אלא על דרך שכל הדברים הטבעיים נבחרים על ידי הגוף, לפי מה שיותר נוח, ויותר טוב לו.

“אם לא קשה לך, הייתי מיעצך, שתלמוד למוד ההוראה, בכדי שתגיע להוראה, שהיא יפה לנשמה. והעיקר להתפלל ולבטוח בה', על כל מה שתרצה לעשות, ויועיל לך לגמור בכי טוב.”

ההוראה היא טובה לנשמה מפני שזאת השפעה. וההוראה, אם מדובר בחוכמת הקבלה, גורמת הפצת שם הבורא בעולם, שמפיצים בעולם סיבת הבריאה, תהליך הבריאה, מטרת הבריאה, וכל תפקיד האדם ותכליתו שישנם במציאות. לכן מהאדם הפרטי כלפי העולם, אין השפעה יותר מועילה או חשובה מההפצה, ההוראה. כי לחינוך אדם צריך, כדי שיגדל מפרא אדם, מבהמה, להיות “האדם”. ולכן מייעץ לתלמידו בעל הסולם שיעסוק בהוראה. כי האדם שמעביר דרכו את ידיעות חוכמת הקבלה, מתעשר פי כמה. שנעשה כמו הנותן כלפי אותם האנשים שלהם הוא מעביר את הידיעה. ואמנם שלכאורה מדובר בהוראה בלבד, כוונתו היא לחינוך שיקרב את בני האדם לתיקון, לתכלית.

“כבר ידעת שהתפילה והבטחון, עולים בקנה אחד. וצריכים להאמין באמונה שלמה, שהשי”ת שומע תפילת כל פה, וביחוד מה שנוגע לשכינה הק', ובאמונה זו קונים הבטחון, ואז תהיה תפילתו שלמה, בבטחון שיושע, ואז יזכה להיות בבטחון ובשמחה כל היום, כמו שכבר נושע.”

שום דבר לא מושג אלא על ידי העלאת מ”ן, כמו שלומדים מסדר הפרצופים ב”תלמוד עשר הספירות”, בהתאם לאיך שהאדם מעלה מ”ן. כי זה החיסרון האמיתי שלו, הכלי האמיתי שלו, מה בדיוק הוא רוצה, ובאיזו מידה הוא רוצה. על המ”ן של עצמו, אדם אינו בעל הבית. אלא הוא מכין אותו ביגיעה, שכתוצאה ממנה מתייצב בו המ”ן. ולאחר שמתוך יגיעות ומאמצים רבים “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, לכמות המספקת, אז מורגש המ”ן בעליון, והעליון מיד נותן בתשובה מ”ד, כוח לתחתון.

כדי ליצור קשר כזה עם העליון, הכרח שיהיה ביטחון מצד התחתון. והביטחון הזה אדם מפתח דווקא במצבי החושך, הייאוש, הבלבול, בהסתר כפול והסתר רגיל, שבהם נמצא המתחיל בחציו הראשון של דרכו. הדרך לרוחניות מחולקת לארבעה שלבים - הסתר כפול והסתר רגיל, אחר כך העברת המחסום, גילוי בשכר ועונש, וגילוי באהבה נצחית. ואי אפשר להעלות מ”ן, זאת אומרת, להגיע להתפלל מתוך שברון לב, ולצעוק, ולדרוש, ולהתחנן, אם לא רואים ולא יודעים למי. והרי נמצאים בהסתר, אז לפני מי לשפוך את הלב? ואיך לפתח חיסרון של ממש למטרה, לדבקות, לתכונת ההשפעה? איך לבקש מאותו הבורא הנעלם?

אלא האדם צריך ללקט גורמים רבים ליצירת המ”ן, וכמו שמוסבר באגרת דף ע', לעבוד בצורת האופנים, עד שהמ”ן יתייצב בו, ויהיה לו הביטחון שהבורא יכול לתת לו תשובה. וזה יהיה רק במידה שיהיה לו הביטחון, שהבורא הוא גם זה שמסובב לו את הכל כדי שתווצר בו שאלה, תפילה, מ”ן. ובאותו הרגע שזה קורה, אז הוא מרגיש שאינו זקוק ליותר מכך. כי בדרגתו הנוכחית גילה את הבורא כגורם למצבו, וגילה את הבורא כמקבל את תפילתו. וההבנה והשגה במצב הזה היא בהחלט מספקת לו, כדי להרגיש זאת כישועה.

אמנם שכביכול לא הגיע לכלום, לא לגמר התיקון, ולא לגילוי, ולא למעבר המחסום, על כל פנים, הידיעה, ההרגשה שהבורא הוא הסיבה למצבו, ושהוא מחכה לתפילתו, ושהוא המקבל אותה מעימו, ומגיב עליה, שכל אלו מרכיבי הביטחון ההכרחיים - זה הכל נותן לאדם הרגשת הישועה. יש לו קשר עם הגורם העליון, לפי החיסרון שלו בדרגתו, וזה כבר מספיק לו. על כך אומר בעל הסולם, “ואז יזכה להיות בביטחון ובשמחה כל היום, כמו שכבר נושע.”

“ותזכור מה שאמרתי לך, שהשעה הראשונה אחר הקימה, תשבר את לבך ותעסוק בתיקון חצות דרך מחשבה, ותצער עצמך בצער השכינה, שסובלת בגרם מעשיך. אבל לא תאריך בזה, יותר משעה אחת. ואחר כך תיכף תגביה את לבך, בדרכי השי”ת, באמונה ובטחון כנ”ל בשלימות. ותעסוק כל היום בתורה ועבודה בשמחה. ואם תרצה, תוכל לעסוק בשבירת הלב, גם חצי שעה טרם השינה.”

השעות בהן האדם מבקר את מצבו הכרח שיהיו קבועות, שעכשיו מתעסק בשבירת הלב - מי אני? מה אני? מה יש לי? עם מי אני קשור? למי אני שייך? שאין להאריך בהן יותר משעה אחת בבוקר, וחצי שעה לפני השינה, ובמקום אחר הוא כותב רק במשך חצי שעה ביום, וגם זה בתנאי שבכל יתר שעות היום הוא מתעסק באלוקות, בהשתוקקות למטרה. שאיננו חושב על עצמו, ואיננו מכונס בתוך עצמו, אלא כל כולו משתוקק כלפי המטרה, ומברר את עצמו. ורק אם הוא יכול להתרומם כך מעל עצמו, אז מותר לו, ומוטב לו, עד חצי שעה להתעסק בעצמו, מי אני? מה אני? מה יש לי? לראות מה בתוך הכלים דרך המחשבה, ולא דרך סתם צער אגואיסטי, ש"אין לי כלום, ומי אני האומלל?", שאז האדם כאילו קובר את עצמו.

אלא כמו שאומר בעל הסולם, דרך המחשבה לעסוק בשבירת הלב, זאת אומרת, לראות עד כמה הלב שלו לא מסוגל להיות שבור. עד כמה הלב אטום לכך שהוא רק חלק קטן מהשכינה, שאינו מסוגל להרגיש את הצער העליון הגדול, ולהתקשר, ולהצטרף אליו. שלא חסר לו כלום כל זמן שמתמלא בתענוגים הקטנטנים, ונסתם מהם. ששום התעוררות מלמעלה, שמגיעה מהבורא, לא די בה כדי להתעורר, להצית את המנוע, ולהתחיל לעבוד. אלא בכל פעם המנוע כבה על ידי כל מיני הפרעות, שאז האדם בהחלט אינו מסוגל להמשיך בעיסוק באלוקות כל שעות היום, אלא עוסק בעצמו.

מזה להגיע לשברון לב. שעה אחת בבוקר וחצי שעה לפני השינה, בתנאי שמשך היום, להוציא אותם זמנים, הוא עסק באלוקות. היינו במטרה, בלשתף בה את העולם, בלרומם את עצמו מעל הבעיות, והבלבולים, והמחשבות הזרות שבכל פעם מתעוררות בו. ואם נמצא במאבק עם מחשבותיו בשמחה, זה סימן שיכול להיות חצי שעה בעצבות, על חוסר האונים שמרגיש מכוחות עצמו.

“אבל הזהר מתחבולות היצר, שרוצה דוקא להעציב את האדם, בעת עסקו בעבודת השי”ת, ובעת כזאת אומרים ליצר הרע: אף על גב שהצדק אתך, עם כל זה-המתן, כי יש לי שעה קבועה לכך. ואז אחשוב בזה, ולא בעת עמדי לפני המלך,”

יש שעה קבועה לעסוק בזה. ובשעה שקבע להיות בביקור בתוך עצמו, בביקורת בתוך עצמו, בלשפוט את עצמו, אי אפשר שפתאום תבוא לו שמחה. אלא השעה היא לבדיקה עצמית במחשבה, כמו שכתוב: “הכל במחשבה יתבררו”, אז בזה חייב להתעסק. ולא שכעת באה לו שמחה, ושמח בזה שעכשיו איננו מצטער. אלא אם קבע להצטער, אז צריך להצטער. וזה אומר שעובד ב”אמונה בלמעלה מהדעת”, שמתעלה מעל הרגש שלו, ובמחשבה בודק, ומבקר, ומודד את התכונות, המחשבות, הידיעות, ההשגות, מה שישנם. ולא מצב רוח טוב או רע, ולא מחשבות אלו או אחרות, מקלקלים לו את התמונה.

“ועל כן היה לכהן בגדים מיוחדים לדשן את המזבח, ובגדים מיוחדים לעבוד עבודה.” כך דורשים מהאדם לעבוד, בהתאם לשעות שהיו לכהן, שזו שעה לקורבנות, וזו שעה לטיפול במזבח.

“וד”ל והזהר בדברי אלה, ואז תזכה לקרב את עצמך לדביקותו ית' וחפץ ה' בידך יצליח.

יהודה ליב במהר”ש אשלאג”

המכתב הוא קצר אך לעניין. כי חשוב מאוד לסדר את כל תוכנית העבודה המלצתם של המקובלים. שעה ביום לכל היותר לבדיקה עצמית, וזה אם כן ביתר שעות היום הוא נמצא בהתעסקות באלוקות, שזהו תנאי הכרחי. אסור לאדם לעשות סדר אחר, או יחס אחר בין שני חלקי היום שלו.

בנוסף, הן בחלק היום בו הוא עוסק באלוקות, והן בחלק היום בו הוא עוסק בעצמו, בכוחותיו, והשגותיו, ומחשבותיו, שאין זה נקרא התעסקות בכלים האגואיסטיים שלו, אלא בשני החלקים הוא מתעלה מעל הרווח הפרטי שלו, כי גם על ידי החלק שמתעסק בבורא, וגם על ידי החלק שמתעסק בנברא רצונו הוא להגיע לתכלית. ואחרת המקובלים לא היו מדברים בכלל על הזמן הזה של בדיקה עצמית. על כל פנים, כך צריך להיות היחס, מפני שעיקר ההתקדמות של האדם היא על ידי שמפתח גדלות הבורא בעיניו. ולא מזה שרואה עד כמה אין לו, וחסר לו, והוא חלש.

שגם בזה שאין לו, וחסר לו, והוא חלש מדובר רק באדם שעורך חשבונות כלפי המטרה, כדי להגיע למידת ההשפעה. ש”אין לי” תכונת ההשפעה, “עוד לא הגעתי” לתכונת ההשפעה, ו”נמצא חלש וחסר אונים” שלא מסוגל להגיע למעשה השפעה, כי הבורא הוא המשפיע. על כך הצער של שעה אחת ביום. ויתר השעות לא להיות קשור לעצמו בכלל, אלא רק לגדלות העליון, עד שירגיש אח”פ דעליון בכל עולמו שבו הוא נמצא. שכל המציאות, היקום, הסביבה, העבודה, המנהל, החברים, המשפחה, כל מה שהוא מרגיש מחוצה לאני שלו ייראה לו כאח”פ דעליון, כי כך הוא באמת. זה הכל הבורא שמלובש בכל מיני הלבושים החיצוניים שברא, שהעלים את עצמו בתוך הלבוש הזה הנקרא “עולם”, וכך הוא מתנהג עם האדם.

והאדם שבתגובה מתמיד להשתדל במחשבה, וביגיעה, להיות דבוק עם כל מה שנמצא סביבו לקראת המטרה, שמקבל את כל הדברים רק כאמצעים להגיע למטרה, הוא זה שמשתמש באח”פ דעליון. ואז רואה את העולם לא כגולם שעומד בדרכו לאלוקות, אלא בעזרתו הוא מגיע לכוח שמפעיל את העולם. לכוח המלובש בעולם. וכך אדם, עולם, ובורא מגיעים לדבקות.

עד שכל התמונה הזאת מצטיירת כלפי האדם בתמונות יותר ויותר גרועות, שבמקום “העולם שלנו” הוא מרגיש כבר כוחות שליליים גדולים, קליפות שמפריעות לו להגיע לבורא. כמו שמתאר בעל הסולם ב”הקדמה לתלמוד עשר הספירות” (אות קל”ג), השומרים שנמצאים בקרבת ארמון המלך הם אכזריים עוד יותר מאלו שבתחילה. ואם בכל זאת הוא משתדל שתמונת המציאות לא תעמוד לו כמחיצה, אלא שדווקא על ידי קבלתה כאח”פ דעליון, כלבוש הבורא, הוא רוצה להתייחד עמו, אז מגיע למטרה הסופית.

ואת הדרך אי אפשר לעבור, כמו שאומר בעל הסולם עוד במשפט הראשון באגרת, אלא בהתאמצות בדבקות חברים. בדומה לעולמנו, שאם אדם נמצא מנותק מקשר עם החברה האנושית, הוא יכול בקושי לשרוד ביער, אלא רק כפרא אדם, כבהמה. אבל אם רוצה לגדול כבן אדם, חייב הוא לקחת את כל האמצעים מהסביבה, ולעבד אותם בצורה הנכונה כדי להגיע להיות “אדם”. ובמידה שיודע לקחת מהסביבה דברים מועילים, ולהתרחק מדברים מזיקים, בהתאם לכך אנו אומרים “זה האדם”. ברוחניות אלה בדיוק אותם השלבים, ואותן ההבחנות, רק המטרה היא להידמות לבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree