שיחה 1, 11.09.05
תקציר : אגרת זו עוסקת ב”זדונות” ההופכים ל”זכיות”. בעל הסולם כותב, כי התלמיד לא הבין את דבריו בנושא למרות שכוונו בדיוק לתלמיד, ומעיר לו על נטייתו להסתכל במקום לא לו. הוא ממשיל זאת לעשיר גדול אשר שם את בנו יחידו במרתף חשוך והבן חושב את אביו לאכזר מכל, אך כשמתגלה לו כי נמצא עימו אוצר גדול ואת המרתף והאוצר הכין עבורו אביו בטרחה גדולה וחוכמה עמוקה, הופך ברגע אחד מעני ומדוכא לעשיר על כל העשירים, אז הוא מבין את גודל האהבה במעשי אביו.
“ב”ה יום ועש”ק וישלח תרפ”ז לאנדאן יע”א
כבוד ידי”נ מה”ר ... נ”י לנצח
...ומה שכתבת שאינך מבין את החדושי תורה שכתבתי לך, אמנם כן היו צריכים להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בודאי תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.”
התלמיד יכול להבין את דברי הרב לפי שהוא נמצא איתו באותו כיוון. ויכולים להיות הם הקטן ליד הגדול, אבל במידה שהקטן מסדר את עצמו להיות מכוון לאותם הערכים כמו הגדול, אז במשהו הוא מבין אותם. בקטנות יש לו מעין יחס בהבנת דברי הרב, שמבין חלקם הקטן, ולכן נקרא “קטן”. מה שאין כן, מי שהרצונות, המחשבות, הכוונות שלו אינם בדיוק לפי אותו הכיוון שנמצא במורה, אז ודאי שלא מסוגל להבין דבריו. אולי בחיצוניות הדברים נשמעים, אבל אינם מתקבלים בלב ואינם משנים את הלב. כי האדם לא מתכוון לזה, ולא יחד עם זה הולך.
וכל עניין הלימוד מפי גדול הוא בזה שמבטלים את האח"פ של עצמם, ואחר כך גם את הגלגלתא ועיניים שלהם, בפני האח"פ דעליון. ומה שמקבלים מאח"פ דעליון, נראה להם אז חשוך, ולא חשוב. וכשמקבלים בלמעלה מהדעת את מה שנראה לא חשוב, ושאפשר בכלל לזלזל בזה, אז מתחילים לראות שדווקא בפנים נמצא הכלי עם האור מהדרגה היותר עליונה. ובצורה כזאת מבינים את ה”דרושים” של העליון.
“ומה שפירשת, על “זדונות נעשו לו כזכיות”, אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי”ת אנסו על עונותיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'. עדיין לא קלעת למטרה, כי סוף סוף אתה עושה מאונסים זכיות, אבל לא מזדונות. ועוד ביותר נטית מהדרך, בפירוש חטאו של אדם הראשון, וחייבת את נשמתו גלות מצד אונס הנ”ל, ועשית האונס כשוגג. ומה שתירצת, שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשי אביו, סוף סוף מלוכלך הוא, ומחויב לצאת לרחוץ. אתמהא, איך יצא לכלוך מטהור?”
אנחנו חושבים שהתיקונים שעוברים עלינו, אלה תיקונים על המצבים שהיינו בהם עקב השתלשלות העולמות והנשמות מלמעלה למטה, שהייתה מצד העליון, ואנו יוצאים כאן בלכלוך גדול ובכלי המזוהם, ברצון על מנת לקבל. וחייבים עכשיו רק להכיר באיזה מצב נורא ואנטי רוחני נמצאים אנו, ולתקן אותו. שכביכול כל הקלקול בא מלמעלה, ואנחנו מתקנים אותו. ובזה מתחילים לעלות למעלה, ולהשתוות לאותו הבורא שעשה בנו הקלקול.
אמנם במילים כך יוצא, וקשה להתבטא בשפה אחרת. אבל רוצה להסביר לנו בעל הסולם, שמה שנראה כלכלוך וזוהמה במצבו של התחתון, כך נראה בעיניו שלו, כי כל “הפוסל במומו פוסל”. ולא המצב הוא כזה, אלא כזו היא המדידה והערכה. ומי עושה את המדידה והערכה, זו השאלה. כי העליון מצדו עושה אך חסד וכל טוב לתחתון, ואינו רואה בזה שמוריד את התחתון ל"שאול תחתיות”. רק התחתון מעריך את מעשי העליון כך, מחמת הקלקולים שבו. שלא מלמעלה באים הקלקולים האלו, אלא בגלל שהתחתון מעריך את הדברים כקלקולים ומטה.
“ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דים לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא בזוהר: “אסור ליה לברנש לאסתכלא באתר דלא אצטריך” [אסור לאדם להסתכל במקום שאינו צריך] .
ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורות וכו', ואיתא: “צרכי עמך ישראל מרובין” וכו'. כי אין לך שעה שהוא דומה לחברו, ומכל שכן “הני דמהדרא אפתחא רצין ושבין, ותרעין לא פתחין” [אלו שמחזרים על הפתח רצים ושבים, והשערים לא נפתחים] . אין קץ לשנוי מצביהם. ובשעה שאני כותב ד”ת, או בע”פ, אני אומר אותם שיפרנסו לכל הפחות כמה חדשים, דהיינו שיהיו מובנים בעתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העתים הטובות פחותות המה, או הפרוץ מרובה על העומד, ודברי נשכחים?”
מצד העליון יש הכנות, ותהליכים, וגילויים שמסודרים לטובת התחתון, ורק בתחתון תלוי איך הוא משתמש בהם, והאם רוצה לנצל אותם בכלל. על זה מתלונן בעל הסולם.
“וזה ודאי, שבשכל האנושי העיוני, לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נאמרין ונצרפין מאותיות דליבא [אמורים וצרופים מאותיות של הלב] .”
רק לפי התיקון שבאדם יכול הוא לראות מה שהעליון מספר לו, כי אחרת במקום פנים הוא רואה אחוריים. שאנו יודעים, אם אין התאמה “פנים ופנים” בקבלת האורות מלמעלה, אז המצב הוא אחר, שנקרא אחוריים. ואין משהו באמצע בין זה לזה. לכן מה שמגיע מעליון לתחתון או שנראה כחושך, ואז אדם מתאר לעצמו כל מיני חוכמות ותורות משלו. או שזה כאור, ובמידת מה התחתון מקבל את מה שישנו בעליון, ונעשה כקטן לידו. שמתאים לעליון באיזו מידה, אבל רק לפי כיוון המחשבה, ואותם התיקונים שבהם מתקשר לעליון.
“ובדבר הזה שדימת שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.
לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור “נהמא דכיסופא” [לחם ביזיון] יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.”
אנחנו לא יודעים מהי אותה בושה, אלא כמו שכותב בעל הסולם, היא מורגשת רק לנשמות הגבוהות ביותר. ובדיוק כדי לברר את הפרש בין הבורא לנברא, שנקרא “בושה”, “לחם ביזיון”, “נהמא דכיסופא”, נתקן בנו ה”גוף”. שהגוף אלה כל הרצונות כלפי הבורא, שמסודרים בצורה שרוצים לנצל את הבורא להנאתם, למילויים. והפניה לבורא בגישה הזאת מראה לאדם, מה עליו לשנות ולתקן.
אבל לא צריך לתקן שום דבר, בכלל מה שבא מלמעלה, אפילו הקליפות והרצונות לקבל. אלא האדם שמשתמש נכון בכוחות החיוביים והשליליים, החסדים והגבורות, שאותם הוא מביא לזיווג הנכון ביניהם, בכך הוא מעלה מ"ן, ומקבל, ומסדר את היחס שלו בקו אמצעי, בלקבל על מנת להשפיע. ובכל התהליך הזה הוא בונה את עצמו. ולא מתקן מה שנשבר כביכול, כפי שעלול להשתמע מההסבר המילולי. אלא אין מה לתקן, יש רק לבנות מכל מה שהוכן לו, את עצמו. באופן כזה עלינו להתייחס למצבים שנמצאים לפני האדם.
לכן כשהאדם מגלה “נהמא דכיסופא” ודורש עליה תיקונים, אז נגלה לו כבר הכלי, החיסרון, המ"ן לאור המחזיר למוטב, לקבלת תכונת ההשפעה, ובזה מגיע לתיקון.
“ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז”ל: “אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד”. ודו”ק.”
לאדם נראה שהוא מגלה את הטבע שלו הרע, שכך עשה לו הבורא. והוא מתרעם על הבורא, למה ברא אותו בקלקולים כה גדולים, ובחולשה, ובחוסר הבנה, ובחוסר אונים ובבלבול. אבל אין זו הגישה הנכונה. אלא הגישה לכל הכוחות והתכונות האלו, צריך שתהיה, שהם הם הכלים הנכונים, הלבנים והחומרים המוכנים לאדם, כדי שמהם יבנה את עצמו. כי אם מתייחס אליהם כמו לחלקים שמהם בונה את עצמו, אז רואה שחסר לו רק היחס הנכון, לתאר את הדמות הנכונה שעליו להיות.
ואם מובנת לו דמותו מול הבורא שבה רוצה לייצב את עצמו, אז בכל אותם החלקים שנתונים בו, רצונות, כוונות, חלקי המסך השבור, רשימות, הוא רואה הרכיבים המוכנים להרכבתם הנכונה. ואז אין לו איזו טענה, למה בצורה כזאת מתגלות בו תכונותיו, ולמה כך מגיעים אליו התנאים החיצוניים כביכול לעבודתו, אלא רואה שהכל מותאם בצורה המועילה ביותר לתיקון.
זאת אומרת, אם עדיין יש לו טענות כשלהן, סימן שעדיין אינו מבין איך צריכה להראות הדמות שעליו לבנות. ואם הוא מגיע למצב שהוא מודה לבורא על שדווקא כך הכין לו הכל, סימן שהוא תופס, שהוא מבין מה עליו לעשות. ואז הוא מגלה שאין שום קלקול בבית המלך, אלא כל הדברים ארעו לו כך, כדי שבהם יבנה את הגישה הנכונה שלו לבורא.
במשל שלפנינו, המיוחד מכל משליו, מביא בעל הסולם דוגמה לתהליך שקורה עם האדם משך אותה ההתפתחות.
“הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.”
ה”רכוש” הוא העוצמה שבכוח, בחוכמה, ביכולת לשנות, ביכולת לשלוט. שאין עניין של כסף, אלא ה”כסף” הוא כיסופא, הכיסוי על כל הכוח שיכול להיות לאדם. שאם הוא מנהיג את עצמו נכון ברצונות ובמחשבות, אז הכסף מהווה מסך. והרכוש הזה הוא מה שיש לאב, ויכול למסור לבנו, ואז יהיה הבן חכם וחזק, וביכולת לשלוט, וביכולת להשיג, וביכולת להיות עצמאי.
השאלה היא רק, איך למסור לו את זה? כי במסירה הישירה יקרה ההפך, אם העליון ייתן לתחתון מסך וחוכמה, והתחתון יקבל אותם בנתינה מהעליון, לא תהיה לו היכולת להשתמש בהם. כי לא הוא קנה אותם, שאז יש לו הבנה, והכל בא לו מתוך החוכמה, וההבנה, ועמקות ההשגה, והרצון להשתמש נכון. לכן הכרח שתהיה הכנה מצד התחתון.
אנחנו רואים במערכת החינוך הרגילה בעולמנו, שנותנים הדרכה לקטנים או לאדם גדול שמגיע ללמוד משהו, עד כמה תהליך בניית האדם מלכתחילה כלפי מבנה מסוים הוא תהליך מיוחד. ומכל שכן כאשר מדובר במערכת הרוחנית, כי אין לנו בה לא הבנה, ולא השגה, ולא הרגשה, אלא התכונות בה הן אחרות, טבע אחר. ונדרש תחכום מיוחד מצד המדריך שהוא הבורא, איך להביא את האדם לבריאה חדשה.
העשיר חינך את בנו כמה שנים, ואז הגיעה השעה לתת לבן לגדול ללא הלחץ החיצון. אחרי שהבן קיבל כך וכך ידיעות וערכים ראשוניים מלמעלה, היה עליו כעת לעבד אותם, ולהכין את עצמו להיות גדול. בחינוך יש חלק שמקבלים מלמעלה בתחילה בחוסר רצון, לאחר מכן מבינים שכדאי, ומקבלים את הנתונים, ואחר כך מתחילים למדוד את הנתונים האלה כבגד המתאים או לא מתאים במידותיו לטבע האדם. ולאחר כל ההפצרות מתחילים סוף כל סוף להשלים אותם הנתונים לטבע, ולסדר את הכלים שיהיו מוכנים לעבודה עם אותן הידיעות שקיבלו בחינוך. מכאן שהאדם נמצא גדול ומוכן לחיים לא בזה שסתם שמע את הדברים, אלא מה נקרא “בחינות בגרות”? שהוא יודע איך להשתמש נכון בכל הידיעה שקיבל בחינוך, לאחר שבעצמו התאים אותה לאופיו ולטבעו, הוא מבין איך ילך בחיים וישתמש בה לנכון. זה נקרא להיות מוכן לחיים.
נמצא שהחלק ההתפתחותי הראשון, שבו המלך היה יכול להעניק לבנו כל טוב, וידיעה, וחינוך, כל זה הוא נתן. וכעת בחצי שנותיו בחינוך, הגיעה הזמן לבן שיתאים כל הידיעות האלו לעצמו, ולהכין את עצמו להשתמש בפועל בכל דברי החינוך שקיבל. לכן המלך נוסע, זאת אומרת, אסור לו להתערב, אלא מניח לבן שיעשה את העבודה בכוחותיו, שהיא העבודה בהכנת הכלים.
“ע”כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב.” האב אינו פותח את רכושו אלא “אם אפתח, אז אפתח בצורה של כוח בלבד”. שאם הבן יהיה כבר למבין, אז הוא יידע כיצד להשתמש נכון בכוח הזה, כדי לבנות אותו הרכוש הגדול, אותם המקדשים, והארמונות, והמערכות, מה שיש לאביו.
“וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות,” הטמין את כוח השינוי עצמו, בהסתר מהבן. שלא יבוא הכוח, אלא רק במידה בה מבין הבן איך לעבוד עימו, ומה בדיוק לבנות על ידו. “וגם את בנו הכניס שם.”
כל הדברים הטובים הוא הסתיר במקום חשוך, חסר כל ערך, שהאדם נידחה ממנו. ודווקא שם בתוך החשיכה נמצאים כל אוצרות החיים, והאדם בעל כורחו גם כן נמצא בחושך הזה. שאלמלא היה שם האדם, איך היה מגלה ברבות הימים שבחושך הזה מוסתר כל האוצר?
אלא הבן המגלה עצמו יושב במרתף החשוך, שמחמת החשיכה אינו רואה כי יחד עימו נמצא כל אוצר העולם, חושב שאביו עשה לו הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. ולא מסתדר לו כל כך איך האב הרחמן, האוהב, יכול לעשות דבר כזה לבנו. והיות שמתוך החושך הזה לא יכול לגלות את הדברים, הוא אינו יכול להעריך שום דבר. אבל גם אסור שיגלה אותם ביחסו הנוכחי לחיים, בטרם הוא מתוקן, בטרם אימץ על עצמו כל החינוך, ותיקן את הכלים שלו כך שתהיה לו היכולת לגלות את האוצר, ולהשתמש בו לנכון.
ונמצא שישנם תנאים מקדימים לתיקון - שחייב להיות בחושך מהנהגת האב, ולהיות בחושך לעומת כל הדברים שמחוצה למרתף, הנראים לו כטובים, ולהיות בחושך מהאוצר שטמון במרתף, ולהיות בחושך מהמטרה, ומעוד כל הדברים. כי אלמלא החושך, ואם לא ילמד לראות את החושך בצורה החיובית, אז לא יוכל לעבד את החינוך מה שלומד, בצורה שיוכל אי פעם להגיע לשימוש הנכון, ולראות את החושך כאור.
מכאן, שכל העניין המובא בהמשך המשל, שמורידים למרתף נר, ומעלים משם נר, אלה הכל הארות מלמעלה שהבן מזמין בעצמו ורואה.
“ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה.” כעת, לאחר שהסתיר הכל, הוא אינו עוזב את הבן, אלא דואג איך מתוך אי ההבנה, מתוך חולשה, מתוך המצב הרצוי שסידר לו, הוא לאט לאט יתקדם. ש”המצב הרצוי” הוא מרתף חשוך, חולשה, אי הבנה, וחוסר עצמאות מוחלט. בעוד כוחותיו של המלך, מלאכיו, עבדיו, שולטים בבן. והבן הוא אסיר מחוסר כל אפשרות לקבוע משהו, גם לא במקצת.
אמנם שהוא בן מלך, ובעל רכוש עצום הוא עצמו נמצא במצב הפחת מכולם. ויתרה מזו, כל דבר שיעשה, יהיה רק לפי פקודות עבדיו הנאמנים של המלך. זאת אומרת, הוא נמצא ממש כפות באזיקים, בכוחות הטבע הקשוחים שבאים לפתח אותו לפי פקודת המלך בלבד.
מצד אחד הבורא נותן כוח, ורצון לצאת, מצד שני שם כוחות שלא יתנו לו לצאת, וירגיש עצמו כלוא בבית סוהר, והדו ערכיות הזו, שיש לבן גם זה וגם זה, היא הצלה גדולה. כי אלו אנשים שאינם נמצאים במרתף, הם לא מבינים ולא מרגישים, אלא יש להם כמה פרוטות בחוץ, והם חושבים שהם חיים חיים טובים, “עושים חיים”.
“ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות.” בנוסף לכך שהכוחות מפתחים אותו לאט, הם מפתחים אותו בחושך, מבלי ליתן הסבר, ולא הבנה או הרגשה שימתיקו את מצבו. אלא רק על ידי דחף קדימה, ייסורים, וקיום מועט. במצב כזה, ודאי שאין הבן יכול לברך את אביו על מה שקורה לו.
“ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש.” הבן עוד מרגיש, שאם ברצונו לברוח ולעשות משהו, אפילו דברים טובים או רעים אולי, לא נותנים לו להתקדם לשום כיוון.
“ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח,”
אילו היה רק יושב במרתף, אז לפחות היה מבין שכביכול אין יותר כלום. אלא שמפעם לפעם נותנים לו לשעה קלה הרגשה שיש משהו הרבה יותר טוב מזה, אבל לו זה לא מגיע. ודווקא הרגשת ההתמרמרות שהוא מקבל, כשרואה עד כמה האנשים האחרים חיים באור, באוויר, בשמחה, בחופש לעומתו, היא נקראת “למען בריאותו מוציאים אותו החוצה”.
השעה האחת שמוציאים אותו החוצה לראות את החיים, שממנה נעשה לו רק רע, ומרגיש רע, נועדה לשמור על בריאותו. מה הכוונה? שלא יפסיק להרגיש עד כמה הוא נמצא במצב לא טוב, במצב גרוע ואנוש. זאת אומרת, בחושך שלו הכרח שיהיו גם ניצוצות אור, שלעומתם ירגיש את עצמו בחושך.
באמצעות הפעולות האלה, שנותנים לו לאכול, היינו, מספקים לו את הנחוץ לחיים, ומרגיש כל הזמן שנמצא במרתף, ויתרה מזו, נותנים לו עוד את ההרגשה מהם החיים ללא מרתף, שכביכול יש העולם הזה ששם כל טוב. שאם היתה לו האפשרות להיות כמו האנשים האחרים, היה נסתם ושמח בחלקו, ובזה היה מסתפק.
ואילו עכשיו הוא מקלל את עצמו, מה יש לי מזה שאני בנו של אדם מיוחד ועשיר, שיש לאבי ארמונות, אוצרות בשפע, ואני בניגוד לכך, חסר כל. חי במרתף במקום בבית רגיל אפילו. והחיים הם מתחת לאדמה, בעוד האנשים האחרים חיים וישנים לכל הפחות על פני הקרקע, ולא בתוך הקרקע. זאת אומרת, באמצעות כל הפערים שהוא מרגיש משך השנים, ומרגיש עד כמה הוא נמצא בתוך הטבע, שכל כוחות הטבע סידר לו אביו כך שיהיה כה אומלל - בזה הוא עובר חינוך.
“וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.”
ובמלאות “עשרים שנה”, שנחלקות לשלוש עשרה ושבע, הוא מגיע לבגרות המלאה. היינו, למצב שהוא יודע איך להתייחס גם לרצונות להשפיע וגם לרצונות לקבל, ואיך להשתמש בהם בצורה הנכונה. ומגיע לזה מצד הכנתו מתוך החושך, שעד כמה שאפשר התייחס יחסית נכון למה שנעשה. ואחרת לא נקרא שגדל והגיע ל”עשרים שנה”. זאת אומרת, לא בעל כורחו נעשו לו כל העשרים שנה האלו, והיה מסכן, שמקלל בלבו את אביו ללא הרף. אלא הוא השתדל להבין למה זה קורה לו, שיוצא ונכנס, יוצא ונכנס, ובכל זאת נמצא בחושך. שבהסתר כפול, ובהסתר רגיל משתדל איכשהו להצדיק את האב, אבל עדיין לא מסוגל, בגלל שליטת החושך.