אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 25 - שנת 1927 / שיחה 2, 12.09.05

שיחה 2, 12.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ”א

במשל הזה רוצה בעל הסולם ללמד אותנו, איך האדם צריך להתבונן במה שקורה לו. שהבורא מנהיג אותו מבפנים בזה שמעורר בו רשימות, ובהתאם לכך מעורר מנגנונים פנימיים מסוימים, שהאדם ירגיש, ויעבד, ויעבוד עם הרשימות, והמחשבות, והרצונות המתעוררים בו בצורה זו או אחרת. ובהתאם הוא מנהיג אותו מבחוץ, שמעורר את הסביבה הפועלת ומשפיעה על כל אחד ואחד.

אילו ראינו עד כמה ממונה המערכת הזאת על הנהגתו של כל אחד מאיתנו, הן בהפעלה הפנימית במוח ולב, במה שמתעורר בו ברצונות ובמחשבות. והן בהשפעה החיצונית עליו, ואיך שמשפיע כל אחד על האחרים, ואיך מונהגים כולנו יחד בהתקדמות לקראת התיקון, אז היינו מכירים בשלמותה של המערכת האדירה הזו, הנפלאה בעוצמתה ובחוכמתה.

על האדם להכיר את המערכת הזו, ובהדרגה להשתלם בה, ואף לקבל אותה להנהגתו, ולעמוד בראשה במקום הבורא. כי למעשה זוהי מערכת פנימית של האדם. אלא בהתאם למידה שבה הוא מתחיל להידמות לבורא, מתגלה בתוכו המערכת הזו. כי הידמותו לבורא היא היא המערכת. ואז לאט לאט הוא משתלם בה.

“מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ”ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה.”

האדם מרגיש את עצמו שבאמת הוא האומלל והמסכן. הוא רואה שאנשים אחרים מוצאים את עצמם בכל מיני עסקים בחיים, שמבלים את הזמן בתרבות, ועוסקים בכל מיני דברים שמביאים להם איזו המתקה בחיים. הם שוכחים מכל מיני דברים רעים, ואולי הם רק משחקים כמו ילדים קטנים, אבל הם לעומתו אינם מרגישים את עצמם בחושך, ובחוסר אונים, שכל חייהם אלה חיים בבית סוהר מתחת לקרקע. ובזה ההרגשה שלו היא בהחלט מיוחדת, שלא מרגיש את עצמו כוחי. ו”טוב לי מותי מחיי”, ו”מה טעם בחיי?” אין אלה השאלות שלו מן הסתם, אלא הן מהות החיים והקיום שלו, בינתיים.

“ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה,” כי העבדים שממרים את חייו, וממלאים אותם ייסורים, אינם מסתירים ממנו שהם עבדיו הנאמנים של אביו. על כל דבר שהוא מקבל רע, שמוציאים אותו החוצה, אבל רק לשעה אחת, ששומרים אותו לבל ייכנס האור הקטן ביותר, שמקבל ממשהו עליון קצת מזון, ולא שזה נמצא אצלו בעולמו - נודע לו שכל זה מגיע לו מהקרוב, מהאהוב היחידי שיכול וצריך להיות לו. והוא רואה ממנו לפי כל ההרגשות וההבנות, יחס של שונא ואויב, מישהו שלגמרי במיוחד מתייחס אליו ברע.

“כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו,"

אין צורך ביותר מנר אחד. אבל רק כשהוא כבר “בן עשרים”, שלמד מספיק מכל ההכנות הקודמות, אז די לו בנר אחד כדי לראות ולהבין האוצר שישנו במרתף. ה”פרוטה ופרוטה” בסבל ובלימוד שעושים בו העבדים בו, ולאורכו מלווים אותו, “מצטרף לחשבון גדול”, כלומר לשכל ולרגש המספיק בנר אחד בלבד, היינו באור הקטן ביותר, לראות את האוצר כולו. נמצא שבמרתף מתחת לאדמה לא חסר אור, אלא חסרים הרגש והשכל מצד עצמו. וכשאלו ברשותו: “והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה,” כשבידו הרכוש, ההבנה, כל אותם האוצרות, אז הוא נעשה יותר חזק וחכם מהם, וכעת הוא השולט על כולם. הוא המלך והם עבדיו, ומובן שאינם יכולים להחזיק בו יותר.

“יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.

והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא למפרע [כי מתגלה העניין מלכתחילה] , שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה “מבירא עמיקתא לאיגרא רמה” [מבור עמוק לגג גבוה] . ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר “הזדונות”, הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה “זכיות”, ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל “הזדונות” המה “זדונות ממש”. ולא “שוגגין”. ולא “אונסין מפי הדבור”. אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ”ל, בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח”ו.”

בכל המקומות בהם חשב שהוא מוכן לאהוב את אביו, ואביו כביכול שונא אותו, לא שם לב אליו, מזלזל בו, מתייחס אליו הגרוע ביותר לעומת מה שמתייחס לכל יתר האזרחים באותה מדינת האב. שהרי הוא בן מלך, ולכל האנשים האחרים מתייחס המלך הרבה יותר טוב ממה שאליו, אל בנו - כעת הוא רואה עד כמה זה ההפך. שאביו לקח על עצמו את כל הסבל, ומתוך אהבה גדולה דווקא, צמצם את עצמו, ועשה לו את המרתף, וכל התנאים הפנימיים והחיצוניים. שערער בו כל הרגשות, ולעומתם עשה את התנאים החיצוניים כך, כדי לחנך אותו להגיע לדרגת המלכות, שיהיה מוכתר בכתר אביו.

בכל התהליך הזה יש ודאי סבל גדול מצד האב, שחייב להסתיר את עצמו, ולתת לבן את ההרגשה המרה, עד אפילו לעורר בבן סלידה ושנאה כלפיו, שאחר כך מתהפכת מ”נגע” ל”ענג”, משנאה לאהבה. ומבין שכל ההרגשות שלו היו מפני שמלכתחילה לא היה מוכן להרגיש דברים טובים במקום שהיה. ושבמרתף לא השתנה מאומה, אלא לו לא הייתה היכולת לראות שזה לא המרתף, אלא ארמון המלך. ועל ידי אותה ההתפתחות, הגיע למצב שמרגיש ורואה, ובכוח שולט בזה, ונמצא כמלך בעצמו.

“וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ”ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.” היות שהכין את הכלים, אז כששלשלו לו “נר קטן”, הוא כבר רואה בעזרת הניצוץ הקטן, את כל התחכום של האב, איך שבנה לו כל התחבולות האלו, שהם האמצעים להגיע לשלמות. ונמצא מצדיק אותו, כי מבין שבשום פנים ואופן אי אפשר שתהיה איזו התפתחות אחרת של הבן כלפי האב. שאם רוצה הבורא לברוא את הנברא, חייב לברוא אותו דווקא בטבע הזה, ושיתפתח בדיוק בשלבים אותם הבורא קובע לו בצורה הטובה ביותר, וברחמנות ואהבה ממש.

“גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא”ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א”ז.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים. ונצלנו מהם, כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שה”ע” בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה”ע” בתחילת הצרוף, ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך.

יהודה ליב”

כל עניין ה"ע" בא לסמן שהבן רוכש כלים, ע' ספירות של גופו המתוקן, שבכוחם להבחין בכל היחס של אביו אליו, שהיה גם קודם, רק הוא לא הבחין בו. אלא אז נראה לו “נגע”, ועתה הפך להיות “ענג” מתוך שמכיר את כל פעולותיו של אביו. ומההכרות הזאת מתגלית לו מתוך הייסורים, ומתוך ההבנה, האהבה. האהבה שהיתה מן התחילה, והשלמות, מה שעכשיו הוא משיג בסוף. ואז מצדיק כל מה שעבר, ומצדיק כל הבריאה, ובזה נעשה לבן מלך ממש, בגודל, ובהבנה, ובמעמד כאביו.

היכן במשל המעבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

הבן נמצא בתוך המרתף, ויוצא מן המרתף, ורואה שהשומרים בודקים האם אין סדק, זאת אומרת, שיכולה להיות איזו הארה, אור, רק לא נותנים לו. אלא נותנים לו לראות חושך לעומת האור, שזה כבר הסתר רגיל ולא כפול. הסתרות לעומת הקדושה שבמקצת. וגם בזה שמוציאים אותו החוצה, ואחר כך מכניסים אותו למרתף, לא מגלים לו חיים כמו שחיים כולם, הוא לא הולך לבלות בינתיים בבר, במרוץ סוסים, או במשחק קלפים, כמו שהעולם עושה. אלא הוא יוצא ונכנס, כדי להרגיש מרירות במצבו. שזהו גילוי לצורך גילוי ההסתרה. ומהמצב הזה של הסתר רגיל עם שגגות, ולא רק עם זדונות, הוא לאט לאט גודל.

היכולת שהוא מקבל לראות את מצבו האמיתי, היא הסימן שעבר את כל ההסתרות, ומגיע לגילוי שכר ועונש. שיכול לבדוק בשכר ועונש את כל מעשיו של אביו כלפיו, ולהצדיק אותם, ואז להגיע לאהבה. בשכר ועונש הוא חייב אור של ממש, על מנת לראות את כל התהליך, ואת הטבע שלו, לעומת האור. וזה קורה רק כשמוציאים אותו מהמרתף בתום ההכנה, כשהתמלאה הסאה.

חזרה לראש הדף
Site location tree