שיחה 1, 16.09.05
תקציר : התלמיד טוען כי העולם נברא לשם העבודה, ובעל הסולם משיב כי הנצחיות הוא בסוד המנוחה.
“ב”ה ג' שמות תרפ”ז לאנדאן יע”א
כבוד תלמידי ... נ”י
... ודאי אני רוצה להתאחד עמכם בגוף ונפש, בזה ובבא. אמנם איני יכול לעבוד, זולת ברוחניות ובנפש, כי יודע אני את נפשכם, ואני יכול להתאחד עמה, אבל אתם אין היכולת בלבכם לעבוד זולת בגוף, כי אינכם יודעים את רוחניותי, שתוכלו להתאחד עמה, ואם תבינו את זה, תבינו גם כן, שאני איני מרגיש בעצמי שום מרחק מכם, אבל אתם, ודאי לקרבת גוף ומקום צריכים, אך זה, לעצמכם ולעבודתכם, ולא לי, לעבודתי, ומתרץ אני את עצמי בזה מראש, על הרבה קושיות.”
לימוד המורה לתלמיד יכול להתבצע בשני מישורים. האחד נקרא "פה אל אוזן", שהרב מורה לתלמיד בשיטה המקובלת, דרך האוזן, היינו דרך הקול שלו, בכל מיני אמצעי ההוראה מאדם שיודע לאדם שאיננו יודע, ורוצה לדעת. והמורה יכול לספק לתלמיד לפי רצון התלמיד. ויש בחוכמת הקבלה לימוד "פה אל פה", המיוחד רק לחוכמה הזו. השם “קבלה” מלבד עסקו ב”לקבל”, ו”התגלות”, ו”אור העליון”, מדבר גם על המסורת, הקבלה, שעוברת מדור לדור או מרב לתלמיד. ועובר לימוד חוכמת הקבלה לא מפה אל אוזן, אלא מפה אל פה, לפי המסך המשותף שבין נשמת הרב לנשמת התלמיד.
וזה רק במקרה שהתלמיד משתוקק לקבל מפנימיות רבו, ועובד כדי להגיע לאיזו מידת השתוות הצורה. ואז מנשמה לנשמה יכול להשפך חלק המילוי מה שיש לרב, לתוך החיסרון בנשמת התלמיד. ודאי ש”יותר ממה שהעגל רוצה (מסוגל) לינוק, הפרה רוצה להיניק”, שאין הגבלה מצד העליון כלפי התחתון, בלמסור לו כל מה שישנו בעליון.
לכן אומר בעל הסולם: אין שום מניעה ממני, אני נמצא אתכם, בקרבתכם. ואמנם שכותב מלונדון, ואתם נמצאים בארץ ישראל, המרחק אינו משפיע עלי, כי ברוחנית נמצאים למעלה מזמן, תנועה ומקום. אבל למרות שכלפי אתם מגולים, החיסרון שלכם נמצא עדיין בגובה מישור הרצון לשמוע, ולא להכין את הכלים הרוחניים הריקניים למילוי על ידי. ולכן אין קשר בגובה פה אל פה, אלא רק מפה אל אוזן.
“אבל אני מתפלל לה' שיוליך אתכם בדרך אמת, ותנצלו מכל המעקשים המצוים בדרכים, וכל מה שתעשו ה' יצליח בידכם.” כל הלימוד הנוכחי, וכל המאמצים הכרח שיהיו להכנת הכלי, כדי לקבל את היכולת לקבלת הידע הרוחני, שנמסר רק פה אל פה. כמו שמלמדת חוכמת הקבלה עצמה, איך יוצאת לידת הפרצופים, שפרצוף תחתון נולד מפה דעליון, והוא מקבל כל האורות והמילויים שלו מאין סוף, דרך הפרצוף העליון. מפה דעליון הם נכנסים בתחתון לפה דתחתון. תחילה האור בונה מסך בתחתון, ובמסכים המשותפים בין עליון ותחתון נעשה מגע ביניהם, ואפשרות להתפתחות בשלבי עיבור, לידה, יניקה, מוחין.
“ומצדכם עליכם לדקדק בדרכי שהיישרתי לכם, בענין מוחא ולבא, געגועים ותפלות, ואז יצליחנו ה' בודאי, ונתאחד בקרוב בגוף ונפש בזה ובבא.”
התנאי להגיע למצב שקשורים יחד שני הפרצופים או מורה ותלמיד, הוא “לדקדק בדרכי”. זאת אומרת, לעקוב אחר פעולות העליון, ולהשתדל להגיע מתחתון לאיזו מידת ההתאמה לעליון. וזה כל הקושי בקשר, כי מה שיש בעליון, נראה לתחתון ההפך. ומטבע התחתון הוא מזלזל בזה, ולא יכול להעריך. אלא צריך להתעלות למעלה מהדעת שלו, היינו לעשות צמצום לרצון לקבל שלו, לקבל תוספת חסדים, ואז יוכל להתקשר לפרצוף העליון, ויהיה מסוגל לקבל ממנו באיזו מידה.
“מענה למכתבך מכ”ו כסלו ב' דחנוכה, כתבת: שהעולם נברא בשביל עבודה, ולסבת עבודה ברא את החושך, שיהיה בו חומר לעבודה, כי באור יש תענוג ולא עבודה. והקשית לפי זה, קליפת הימין למה, בשמשים החושך לאור, והנברא מרגיש החושך לנבדל הימנו, וכמו שאינו שלו, ואם כן יוכל לסבב [לרמות עצמו] כל שבעים שנותיו. ואדם כזה למה נברא? ואתה דורש ע”ז תשובה שלמה, ולא לאורות הגדולים אתה צריך, רק להסיר ממך חרפת הצביעות הנוגע עד הנפש, ואתה מסיים, שע”ז אתה יכול לומר... האמת יורה דרכו, ומה כבר הגיע השנה החמישית וכו' ע”כ.”
בדרך כלל קורית עם התלמיד הבעיה, שהוא אינו יכול לצאת מהגאווה, ומהמחשבה שמגיע לו. והוא נמצא בשלמות, ואינו מגלה מספיק חסרונות, אלא חושב שכמות הידע עצמו, והזמן שהקדיש, יביאו לו איזו תועלת. אבל זה לא יתכן. פרמטרים כדוגמת הזמן, הלימוד, זמן הלימוד, והיגיעה, שהוא חושב שהיא יגיעה רגילה שבעולם הזה - כל אלה אינם קיימים במישור העולם הרוחני.
כי הרוחניות נמצאת מעל מהירות. קיימת בה רק התאוצה. ואם התאוצה הקבועה כל הזמן משתנה וגוברת, אז היא מתקבלת ברוחנית כמהירות, ולא כתאוצה. מכאן שההתקדמות הרגילה היא בכל פעם תוספת ועוד תוספת, וזו התנועה. אם משהו הוא קבוע, גם לפי תיאוריית אינשטיין, הוא כביכול עומד במצב נח.
לכן מי שיכול להרגיע את עצמו, ולא לדרוש בכל רגע ורגע חסרונות נוספים, מי שחושב שמגיע לו, ונמצא באיזו הרגשת השלמות, אומר בעל הסולם, שבעיקר מדבר על תלמידיו, ששייכים לזרם “היהודים הכשרים”, ויש להם הצדקה כי מלאים בש”ס ופוסקים, ומקיימים בדקדקנות כל מה שנדרש מצד התורה והמצוות, ואז מרגישים עצמם שלימים - בהם לא מורגש החיסרון והחושך במידת ההכרח, כדי שיעלו לדרגה הרוחנית. אלא נמצאים הם בצביעות, וכך נשארים. זו אבן נגף גדולה מאוד לאנשים ששייכים ליהדות, ובצורה אחרת אמנם, התופעה הזו קיימת גם בקרב חילונים.
“הנה דבריך מבולבלים, איני יודע לכן את האמת הזה. אמרת חדשות, שהעולם נברא בשביל העבודה. ואם כן צריכה העבודה להשאר לנצחיות? ונודע שהנצחיות הוא בסוד המנוחה! ומה שאתה מקשה על הנברא השם חושך לאור, ואינו מכיר החושך שיש בו? צריכים לדעת להבחין בין ימין ושמאל, ועדיין לא זכית לראות החושך, כי ערך החושך והאור הם כפתילה ואור, על כן צריכים לראות את הנר, ולהנות לאורו, אז תדע ימין ושמאל!”
ההגדרות ברוחניות שונות מההגדרות הגשמיות. האור וחושך נמדדים שם כלפי כלים דהשפעה, מה שאין כן אצלנו, הם נמדדים בכלים דקבלה, וכך הם מורגשים. לכן מה שאנחנו מרגישים באופן טבעי כאור וחושך, לאו דווקא כך מפרשים בהתייחסות ובמדידת המדרגות הרוחניות. ואם האדם חושב על הלימוד שלו, ועל ההשגה הרוחנית שתהיה לו, אסור לו לגשת לזה בציפייה שיהיה לו משהו באותם הכלים, ההבחנות, וההבנות, שיש לו כלפי החיים והלימוד שבעולם הזה. עליו לבנות בתוכו יחס אחר לגמרי, כלי חדש. שבלכייל את עצמו, בלכוון את עצמו בצורה אחרת, הוא יראה את הרוחניות בהגדרות, ובחושים, ובציפיות הבלתי רגילות.
העניין הוא, שאנחנו נמצאים כבר בעולם הרוחני, וחסרים לנו רק חושים. ובעצם החושים נמצאים, אלא חסרות לנו רק התכונות, ההגדרות, הכיול הנכון לתפיסת הרוחניות. על אותה דרך שבסיבוב הכפתור ברדיו אנו משנים את הגל הפנימי במקלט רדיו, ולפי אפקט הרזוננס הוא תופס את הגל החיצון. מכאן, שהכל תלוי במקלט הפנימי, וחוכמת הקבלה עושה באדם אותו כיול פנימי, כדי שינגן בדיוק בהתאם לגל הרוחני שנמצא מחוצה לו. בזה כל העבודה.
כדי לכוון נכון את האדם לקו, לגל הנמצא מחוצה לו, ישנם ברוחניות קליפות ימין ושמאל, שעוזרות לו להגיע למצב של אותם הגלים הקצרים, המבלבלים אותו כביכול, היינו אותם רעשים צדדיים המפריעים בדרכו. עד שמגיע לתדר הרזוננסי, שאז תכונותיו הפנימיות מתחילות לעבוד בדיוק בהתאם לתכונות הרוחניות מחוצה לו. ובשיתוף הזה מתקבלת בתוכו תמונת העולם הרוחני.
כזה הוא גם לימוד פה אל פה, כמו שאומר בעל הסולם בתחילת המכתב, אם התלמיד מכוון את עצמו לגל שבהתאם להגדרות והתכונות של המורה, אז בגל המשותף ביניהם הוא מתחיל לקבל כבצינור המחבר בין שניהם, שנשפך לתוכו כל מה שיש למורה. ואין צורך לעבוד עם חוכמה חיצונית, אלא המילוי עובר מכלים לכלים, מרצונות לרצונות, מרגש לרגש. והכל משמש רק ככלי עזר, כדי לבדוק לאחר מכן את מה שקיבל, ולהכין מעבר לזה כלי לקבלה במדרגה עוד יותר עליונה.
“אולם מה אתה מתמיה בכלל על הבורא יתברך, שנתן כוחות גדולים לקליפות. כבר אמרתי לך בענין זה באורים גדולים - והעיקר, שהשי”ת מגין על עצמו שהדבוק בו לא יהרהר עליו, וזה לא יקרה לעולם, כי כל יכול הוא. - ואיני רוצה להאריך כאן.”
כתוב, “הקליפה שומרת על הפרי”. הקליפה היא כוח מיוחד, שעוזר לאדם להתקרב, ולא לברוח מהמטרה. כי בעטיה האדם מרגיש רע אם הוא מתרחק מהמטרה, ובזה היא דוחפת אותו בחזרה, וסוגרת אותו לכיוון הנכון. אלא שהכיוון שהאדם מקבל מהקליפה, מתחלק כביכול לשני חלקים בדרך למצב הנכון. בחלק הראשון של הדרך, הקליפה לוחצת את האדם, בזה שממררת את חייו. כמו המצב של העולם שלנו היום, שחייב להיכנס לתיקון כללי, ולכן הוא נתון במשבר המשפחה, דפרסיה, סמים, טרור, שהכל מצביע על הריקנות וחוסר האונים. אלו הקליפות שמימין ומשמאל, מצד השלמות ומצד חוסר השלמות, מצד הכלים ומצד האורות, לוחצות את האדם, ולא נותנות לו לברוח.
יוצא שהקליפה מביאה לו ריקנות, ובזה היא שומרת על הכלי שלא יברח לגמרי החוצה מהדרך. אבל לאחר הריקנות, שהביאה לו את הכלים הריקים, מה שיש לה, אין היא מסוגלת ליותר, והלאה נדרש מאדם לתת יגיעה מעצמו, כדי להביא לתוך הכלים הללו אורות. כלומר חלק מהדרך הוא מהקליפות, וחלק הוא מיגיעת האדם. שהבורא נתן הכוחות הגדולים לקליפות, כמו שאומר בעל הסולם, והם כולם נועדו לכייל את האדם.
“אבל דבריך מעורכים אצלי, ע”ד “תפלה לעני”, שהיא תפלה בתורעמותא [בתרעומת] , שקרובה היא להתקבל לפני כל התפלות.”
אם חסר לאדם כלי להכיל מה שהרוחניות רוצה ומסוגלת לספק לו, אזי את הכלי הזה הוא צריך להכין, ולא יחסר לו יותר כלום. החיסרון למילוי הרוחני, הוא חיסרון שמתמלא מיד, היות שנמצאים אנו בתוך ים של אור עליון, בעולם אין סוף, שפועל עלינו, ודוחק בנו להכנת הכלי אליו, לקבלת האור בצורה בלתי מוגבלת בכל אחד ואחד. ולנו חסרים הכלים בלבד.
מי שמגיע לכלי הזה הנקרא “תפילה לעני”, אומר בעל הסולם, מגלה את “עניותו”. שלא חסרים לו תענוגים גופניים, כסף, כבוד, שליטה או מושכלות, אלא שחסרה לו המדרגה העליונה, המילוי מהמדרגה העליונה, שהוא מסך ואור חוזר. וכשבאמת משתוקק לאותו המילוי, זה נקרא “תפילה לעני”, שמתקבלת מיד וללא עיכוב, במדרגה העליונה, מפני שהחצי התחתון של המדרגה העליונה, האח”פ דעליון, מוכן בדיוק כדי לספק לתחתון מילוי, מיד כשנגלה בו הרצון, החיסרון אליו. סולם המדרגות בנוי כך, שבו ברגע שמתגלה החיסרון בתחתון, הנקרא תפילה לעני, תיכף יהיה לו מילוי מהעליון.
“ועיין בזוהר על הפסוק “תפלה לעני” וכו': “וכי דוד עני הוי, אלא תפלת עני היא בתרעומתא, וכו'“. כי”ר.” הרצון לקשר עם העליון ולמילוי שלצידו, הכרח שיהיה ב"קישוי", ברצון גדול מאוד, כמו שמשתוקקים לאיזו תאווה, ואז הוא מתקבל מיד.
“ומה שאתה דואג על סימן יפה, נראה שנחוץ לך ענין השלמות, על בחינת סימן בעלמא [סימן סתם] , וזהו סימן טוב, שלפני חמש שנים לא התרעמת כזה וכו' וד”ל. וכבר אמרתי לך, שמן “ויסעו מרפידים”, עד קבלת התורה, אינו אלא נסיעה אחת, אבל תדע, שאין דברי אמורים לקרר דאגתך ולנחם אותך. כי בסוף שנה אחת היית במדרגה יותר חשובה מהיום. אלא שאל תתיאש מן הרחמים.”
ידוע שנדרש זמן כדי להתחיל להיכנס להרגשה הרוחנית, לקשר עם כוחות עליונים, ולהרגשת החיים שמעבר לזמן, תנועה, ומקום, ומעבר לחיים והמיתה הגופניים. זאת אומרת, כדי להתעלות מהעולם הזה, מלבד היגיעה נדרש גם זמן היגיעה, ההרגל, שהדברים לאט לאט מתייצבים ב”גוף” האדם, ומתחילים להיבנות ככלי שבו אדם מרגיש חיים מעבר לחיים שלנו.
ועוד לפני כמה אלפי שנים קבעו המקובלים, שמשך הזמן לארגן בתוך האדם את ההרגשה הזאת, לבנות בו את הכלי לצאת מעולם הגשמי לעולם הרוחני, הוא בין שלוש לחמש שנות לימוד נכון של חוכמת הקבלה. וכפי הנראה, התלמיד אליו ממען בעל הסולם את המכתב, עבר חמש שנים בלימוד, ושואל, אז למה זה לא קורה לי? ומשיב לו, שאין שום מעבר בין גשמיות לרוחניות, שאינך נמצא בו. אלא אם אתה נמצא בגשמיות, אז עודך ב”רפידים”, היינו במעבר. טרם יצאת מהקליפות, אלא עוד שייך אתה למצרים, ולא הגעת לתחתית הר סיני, לקבלת התורה, לקבלת הרוחניות. אבל זו רק “נסיעה אחת”, כי כשיוצאים מכאן, מיד נכנסים לכאן. וצריכים רק ליגיעה.
הוא ממשיך ואומר, אפילו שעברת חמש שנים, נכון שהיית לפני כמה שנים במצב יותר מתקדם משהיום. שכך קורה לאדם, כי בדרך ישנן עליות וירידות, התקרבות והתרחקות, וקשה לאדם לדעת למה הן קורות לו. אלא יתכן שבתוכנית שלפי מבנה נשמתו, יש דברים שצריך לחזור ולבצע, ואולי גם לעשות משהו לא על חשבון עצמו, אלא מפני הקשר המיוחד שקיים בין הנשמה שלו והנשמות האחרות.
מכל מקום, “אל תתייאש מן הרחמים”, כי כל מה שנעשה עד היום, כך היה צריך להיות. ומהיום והלאה חובה עליך כחדש להתחיל בעבודה, ולהצליח. ו”אל תתייאש מן הרחמים”, כי הכל קורה מאותה ההרגשה, ומאותה הנהגת הטוב ומיטיב. לכן אין בעבר שום דבר רע, אלא האדם שמגיע לשכר ועונש, עובר על חייו ועל גלגוליו הקודמים, ומגלה שהם כולם היו מצד הרחמים, ושלא היה בהם אף רגע, שהבורא התייחס אליו כבדין וברע.
האם לימוד “פה אל פה” הוא שלב הכרחי בהתפתחות?
לימוד פה אל פה אינו שלב הכרחי בהתפתחות, כי אנו נמצאים במצב אחר לעומת הדורות הקודמים. שאז בלימוד היה בהכרח קשר ישיר בין תלמיד לרב המורה, כי היו מגדלים את התלמיד, כדי שיעמוד במקום רבו, וכך בשרשרת תימשך מסירת חוכמת הקבלה מדור לדור. בימינו אנו נכנסים להתפתחות הכללית של הנשמות, ולכן אין מדובר במסירת חוכמת הקבלה לדורות, אלא בהתפשטותה בעולם בפרישה נרחבת. לכן אין קשר בין הפצת החוכמה ללימוד הזה, ואין בו נחיצות. אבל מי שהגיע ללימוד פה אל פה, יהיה בקשר כזה עם הרב, ללא שום יחס למקום הימצאו בעולם. ומי שלא הגיע, בכל זאת מתקדם.