אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 27 - שנת 1927 / שיחה 2, 18.09.05

שיחה 2, 18.09.05

“פרי חכם - אגרות” דף צ"ב

“ומה שהבאת ראיה על מטרת הבריאה, שהיא לעבודה, מן הכתוב: “מה ה' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' ולעבוד את ה' אלקיך” וכו'. אמנם כן, יש שתי מטרות: אחת, שצריכה להיות לעיני האדם, ואחת, לבורא ית' בעצמו. והכתוב מדבר מה שצריך להיות לעיני הנברא.”

מה שלעיני הבורא - מי יודע? ועל אף שהמקובלים מספרים לנו, אנו הרי מבינים רק כפי מידת התפתחותנו, כמו שנאמר “כל הפוסל במומו פוסל”. הם אומרים לנו על איזו מטרה גבוהה, אבל בהפכיות הכלים שלנו, במקום גבוהה היא נראית גרועה, ושיש בה שקר במקום אמת, ושמרמים אותנו במקום שזו ההשפעה הטהורה. כך נראה לנו מתוך שהכל אנו מודדים לפי הכלים והתכונות שלנו.

יוצא, שיש מטרה של בינתיים, שכל הזמן היא משתנה בעיני האדם, בהתאם למידת התקדמותו. ומטרה אחרת היא לבורא. ועל המטרה הזאת שומעים, אם בכלל, רק משפט אחד כמו “להיטיב לנבראיו”, “להביא את הנברא לטוב ועונג”, ולאמרות מעין אלה. ובכלים שלנו זה הכל נראה מגושם ולא רוחני, ולא משהו נעלה, שאפשר לחלוק לו כבוד. מפני שאנו תופסים את המושגים הללו בהבנה שלנו, ומעריכים אותם בכלים שלנו.

מכל מקום, מה שמגולה לעינינו, ולמה אנו עצמנו משתוקקים, זה עוד צריך לברר. כי האדם אינו יודע למה בדיוק הוא משתוקק, כי נסתר ממנו הכלי הפנימי שלו משני צידיו. גם נסתר עד כמה הוא רע, שאם יידע לא יהיו לו כוחות להתקדם. וגם נסתר ממנו עד כמה מתוך הלב, הוא באמת משתוקק לטוב ולנכון, שמא ירגיע את עצמו, שנמצא כבר בקשר מתוך הלב עם השורש, ומתקדם לקראתו. יוצא, שמשני הצדדים יש הסתרה על האדם, ומטרת הבורא ומטרת הנברא, ודאי שאינן משתוות עדיין, אלא רק לבסוף.

“והענין כמו”ש בפרקי אבות: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה”. כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס”א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי”ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי”ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח”ו, שזה ודאי חוצפה והמרה [ומרד] .”

אנחנו לא מכירים ולא מרגישים בכך, אבל שומעים שאנו נמצאים במצב היחידי שנברא וקיים, בעולם אין סוף, בתוך הבורא, באור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת. שאינו משתנה כלפינו בכוונתו לתקן אותנו, ולמלא אותנו בהכרה מלאה, בתענוגים, בזרימת החיים השלמים, הנצחיים. ולא חסר לנו, אלא ההכרה שאנו נמצאים בזה כבר עכשיו. ומחוסר הכלים, ומהכלים שבנו, ההפוכים מהאור, מהבורא, שהם גם קטנים ביותר, יוצא שאנו מרגישים את עצמנו במצב הקטן ביותר, וההפוך. ונותר לנו רק לפתח את הכלים.

לכן אין לאדם לחשוב, מתי אקבל? מתי אבוא לאיזה מקום? שכביכול משהו צריך להתקיים מחוצה לו. והוא עצמו ישרה במנוחה ובהמתנה, והדברים יתרחשו כבר, ויבואו מאליהם. אלא כל מה שקורה תלוי באדם. ובמידה שהכלי ההפוך שלו נעשה לשווה, ומקטן נעשה ליותר גדול, אז הוא יראה את הצורה האמיתית, המקום האמיתי, היחס האמיתי, של אותו הבורא שבו הוא נמצא.

לכן כשאומרים “לא עליך העבודה לגמור”, מי עושה את העבודה אם לא אדם? אלא על האדם להכין את החיסרון, שתתגלה אמת המצב שבו הוא נמצא. לא שתתגלה מבחוץ, אלא תתגלה עקב תיקון הכלים. ונמצא כאן דבר והיפוכו, שנובע מתוך העיסוק בשני העולמות. כי הכל תלוי באדם, וחייב הוא לסגל לעצמו חסרונות, ולחצים, ו”קישוי” שנקרא ההשתוקקות הגדולה והמרבית שביכולתו לפתח. וכשזה יקרה, אז יפתח לו המצב, שקיים כבר במציאות בתוך האדם ובסביבו, והוא ירגיש אותו.

מכאן ש”המלאכה לגמור”, הכוונה שהמילוי נמצא, ועל האדם לגמור את החצי שלו בעבודה, היינו בבניית ההשתוקקות. ולכשתהיה השתוקקות, אז יבוא האור, וישנה את הכלי שלו. הוא יכוון את הכלי שלו בצורה הנכונה, שאליה האדם לא יכול לכוון בדיוק, ויתקן לו את הכלי, ובכלי המתוקן על ידו, האדם ירגיש את האור. ואז יבוא ל”חמדה”.

““ולא אתה בו חורין להבטל ממנה”, אפילו בו באופן, אם השי”ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז”ש: “מה ה' אלקיך שואל” וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי”ת... [בעל] עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע”ד: “פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט”, וע”כ ינצל מהס”א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי”ת מצדו יגמור מלאכתו. “ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות”.” על האדם להכין חיסרון קטן בלבד. לא עליו להפוך את הכלים, ולא לתקנם, ולא לעשות שום דבר. אלא כמו הקטן כלפי הגדול, רק לבקש לפי מידתו, לפי דרגתו, שהגדול יעשה לו כל זה.

ומכאן שצריכה להיות הכנעה כלפי הבורא. שהוא כוח העליון, והאדם הוא התחתון, שאינו יודע ולא מבין את מצבו האמיתי, ואינו יודע לאיזה מצב עליו לעלות ולהגיע. לכן למעלה מהדעת, למעלה מהשכל ומהרגש, צריך כקטן ללא ראש, לפנות לעליון בבקשה שיעשה בו הדבר שהעליון יודע מה צריך לעשות, ולמרות הרגש והשכל שלו להדבק בעליון. והכרח שמראש זה יתקבל באדם, כדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו.

כי מדובר בהכנת הכלי דהשפעה, זאת אומרת, כלי פסיבי, אבל הנמצא כולו מבוטל כלפי העליון, כלפי הצורה העתידה שהעליון עומד לבנות בו כעת. ואם כן, הבורא עושה את העבודה על האדם, הוא מעלה את הרצונות שלו, מסדר אותם, ובונה צורת ההשפעה עם החומר של האדם, שהוא הרצון לקבל. ואז האדם, מתוך המצב הבלתי ידוע, הבלתי מורגש, מתוך השקר, החושך וההסתרה, מתחיל להיבנות כישות רוחנית.

אם כך, עולה השאלה, היכן היא העצמאות? היכן “האני” של אדם, שבזה הוא דבוק לבורא, וקובע משהו? שהרי בסופו של דבר הוא חייב להיות כבורא, עומד מולו, וקובע, ועושה. והתירוץ לזה, שכאשר אדם מקבל את הפרצוף, שהוא המבנה שלו, מפני שמראש הוא רוצה לקבלו, אפילו שאינו מכיר אותו, מפאת חוסר היכולת להכיר אותו בדיוק מתוך כליו ההפוכים. אז במידה שהוא מקבל את הפרצוף, בזה הוא מקבל את העצמאות שלו.

העבודה של האדם מתוך ההסתרה על ההפרעות, מציירת לו את הדמות ההפוכה, כמו כפפה שצריך להפוך. ויוצא, שבזה היצרים של האדם, הקליפות, מכוונות אותו לצורתו העתידה. כי אם הוא מבטל את עצמו על פני כל ההפרעות והבלבולים, ועל פני כל מה שבהסתר נראה לו לא נכון ולא בסדר בהשגחה, ובהנהגת הבורא, ובייחודיות הבורא. אז בהתגברות שלו על כל אלו, הוא בונה את הצורה העתידה ההפוכה.

בזה הוא מסדר את המ"ן שלו. בבקשה שעל פני כל אותם הבלבולים וההפרעות שעליהם רוצה להתגבר, יתגלה, כביכול באותה הצורה, ההפך מההפרעות והבלבולים. וזה המ”ן האמיתי. מכאן אנו לומדים, עד כמה הקליפות שומרות על הפרי, ועוזרות לו לגדול.

“אבל אם אינו מוכן מצדו לעבדו, אפילו באופן שלא יזכה לגמר מלאכה, ולפתחו של אולם, ודאי לא יועיל לו כל החנופות והשקרים, וכבר ביארתי מ”ש בזוהר “ע”פ שנים עדים וכו' יומת המת”, דא ס”ם דאיהו מת מעיקרא [שהוא מת מלכתחילה] שאין הדבר כבד להרוג את המת, הגם שיש למת קליפת ימין, כי הקליפה היותר קשה מתבטלת ברבוי הודאה לפני השי”ת, ורבוי העבודה.

איני יודע אם דברי מספקים אותך, אמנם הודיעני עוד, ואיישב לך לפי העת, כי שאלת מה העדות, שאלת חכם היא, אם בעל עבודה הוא.

יהודה

לאמיתו של דבר, רק האור העליון שמופיע מול הכלים השבורים, מתקן ומסדר אותם. ולא יכולה שום קליפה להתבטל, אם לא בגילוי הבורא. אבל המעמד קליפה כנגד קדושה שברא אלוקים, הוא מחוייב. ורק אם האדם עומד בין קדושה לקליפה, ובשניהם מרגיש איך הם מובילים אותו למקום הנכון, ומתחיל לראות גם בקליפה אותו הכוח המועיל כמו בקדושה, ומפסיק להזדהות עם הקליפה, אלא מצדיק אותה, שהיא קיימת. ובמידה שמצדיק אותה, הוא מפריד אותה מעצמו, ואומר שהקליפה זה לא הוא. שהקליפה היא כוח הבורא שנראה לו ההפוך מהקדושה, והבורא מעמיד לפניו את שני הכוחות הללו כשתי מושכות, כשתי צורות שדווקא בהתנגשות ביניהן, בהשוואה ביניהן, האדם מבחין את המצבים.

אז במידה שהוא מצדיק את הבורא, כוח השלילי כביכול יוצא ממנו בהרגשה שלו. הוא לא מזדהה איתו כשלו, אלא הרע הוא כנעשה מבחוץ. והאדם מתחיל לברר את השלילי והחיובי, ולברך על הרע כמו על הטוב. ובזה מייחד אותם שני הכוחות שפועלים ומפעילים אותו. וכשהם הופכים כאחד, זה נקרא שאדם תיקן את היחס שלו לבורא. שעלה מעל ההסתרה, ואותה מידת ההסתרה בדרגה הזו, אין בה צורך.

וכשמתחברים שלילי וחיובי כאחד שבא ממקור אחד, שברוחניות מתחברים הם על ידי המסך, שם בהתחברות הוא מוצא את גילוי המדרגה הרוחנית. אל המסך אדם מגיע כשבונה את אותו הקשר בין שלילי לחיובי. ומהו המסך? שהאדם מייחד הכל לבורא, להנהגה שנובעת משורש אחד טוב ומיטיב. וכך עולה, ומתקדם, וגדל.

אמנם יש בזה תהליכים פנימיים רבים, אבל מהנקודה הזאת מתבאר הסבר השלבים, שמביא בעל הסולם במאמרי “שמעתי”.

איך ההפרעה מביאה את האדם לההפך ממנה?

האדם שעולה מעל ההפרעה, מתחיל לראות עד כמה היא עוזרת לו בלהתגבר עליה, בלעמוד נגדה, בלדלג מעליה, ובלהתחבר למעלה ממנה עם הבורא. והוא נוכח איך אותה ההפרעה בונה לו צורת פנייה לבורא. יוצא, שהפרעה הזאת אינה הפרעה. כי האדם הרי לא יודע, ולא מסוגל להבין ולהרגיש מה זה טוב. אבל הרע שלו שמתגלה, מצייר לו צורה ההפוכה מן הטוב. אז מה ההבדל?

האם יש חשיבות לתוכן ההפרעה או שצריך להתעלות מעליו?

האדם שמתעלה מעל ההפרעה, ורוצה כל הזמן לייחד את עצמו עם המושג “טוב ומיטיב לרעים ולטובים”, “אחד יחיד ומיוחד”, הוא בזה מקצר את עצמו למושג הזה, אף מעל הבלבולים, וההפרעות, וההסתרות שיש לו. ויוצא, שההפרעות וההסתרות הללו נכנסות בו, ונותנות לו את צורות ההתייחסות לטוב ומיטיב, ואחד יחיד ומיוחד. מכאן שהקליפה בונה לאדם את צורת היחס לבורא. היא נותנת לו את החומר, ונותנת לו גם צורה. אבל על הצורה שלה אדם כביכול בונה מסך, כוונת ההשפעה, יחס המשפיע.

הקליפה היא העתקה מהקדושה. והאדם לא יכול להבין במצבו הנוכחי משהו אחר מלבד הקליפה. לכן בצורה כזו היתה שבירת הכלים, ובצורה כזו אנחנו מקבלים את הקליפות עם כל הצורות שבהן, ועל פניהן בונים את היחס. וזה שמייעצים המקובלים לא לשים לב לקליפות, הכוונה שצריך כל הזמן לקשור את עצמו לאותו מקור אחד, טוב ומיטיב. אבל לקשור על פני ההפרעה. ואז היחס שלו לבורא בא תמיד עם צורת הקליפה. וזה נקרא, שהקליפה עוטפת את הפרי, שומרת על הפרי, ונותנת להפרי צורה.

למה קורה מצב שהאדם לא מקבל הפרעות?

המצבים באים ומתחלפים, ואנחנו לא יודעים מה התועלת מהם, שזה בא אחרי זה, ואחר כך המצב חוזר ועוד גרוע יותר ממה שהיה. אין לנו הבנה לגבי התהליך, בדומה לעובר בבטן אימו, שאין לו יכולת לקבוע איך להתפתח, ובכלל לא מתקבל על הדעת שידע, כי זה נקרא כבר להיות בדרגה יותר עליונה. והרי אפילו בדרגתו הוא לא יכול לעכל מה קורה לו, הוא לא יודע ולא מבין מה עובר עליו, שפתאום הוא נעצר בהתפתחות, ופתאום מתפתח חלק אחר. איך אפשר לגלות בזה איזה הגיון, המשכיות, סיבה ומסובב, מטרה אחת, כוח אחד, פועל אחד? אי אפשר, וזה לא נדרש מאדם.

לכן כותב בעל הסולם, “לא עליך העבודה לגמור”. לא אתה מבצע את העבודה. אלא חייב אתה רק להסכים עימה, לרצות בה. שכל פנייתו של אדם צריכה להיות - “אתה הוא כוח היחיד, טוב ומיטיב”. ואם בצורה כזאת הוא מכוון את עצמו כלפי הבורא מעל ההפרעות, שלא מוחק אותן, אלא עובד להיות מעליהן, יוצא שהוא תמיד נמצא יחד איתו, עם ההפרעות יחד. שאז הן נכנסות בו כחומר, כצורה. ואדם רואה שהבורא הכין לו את ההפרעות בדיוק בצורה ובעוצמה הנחוצה. ואם משתדל להיות קשור עימו, כמו תינוק שמחזיק באמא בכל הכוח, מתוך הפחד - שצריכים אנו להחזיק לא מפחד, אלא מתוך הרצון לקבל תכונתה של אמא - אז הכל מסתדר. זה נקרא “חץ העבודה”.

אם כל הקליפות הן מכַוונות, אז איך קורה שאדם סוטה מהדרך?

סוטה מהדרך נקרא, אם האדם קובע כך. אבל איך יודעים? אם הוא נמצא בהרגשה לא טובה, ושכח בכלל מהדרך, ולא משכה אותו כך או כך, האם זה נקרא שסוטה ממנה? ואולי בזמן שהוא עובד, ומסור, ודלוק לכל העסק הרוחני הזה, הוא סוטה, כי לא בדיוק חושב על פנימיות העבודה, על המטרה, אלא מסתפק במה שיש לו? אדם לא יכול לדעת מה נקרא סטייה, אבל הוא יכול להיות בטוח שהולך בדרך, כל זמן שהוא נמצא בדאגה למטרה. ובינתיים לא חשוב כל כך עד כמה המטרה מבוררת לו כהשפעה או כקבלה, אלא העיקר שהוא נמצא קשור.

יש כאלה שנמצאים בלימוד, ובכל מיני פעולות, אבל ללא קשר עם המטרה. או שזה הפך לשיגרה עבורם, או שיש להם מטרות אחרות, לדעת או לשלוט. ולעין נראה שאדם בוער, ועושה, אבל זה לא בדרך. אלא “להיות בדרך” נקרא, עד כמה שאדם בתוך הרצון, הלב ומוח שלו, מחובר לבורא אחד טוב ומיטיב.

חזרה לראש הדף
Site location tree