אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 28 - שנת 1927 / שיחה 1, 28.09.05

שיחה 1, 28.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”ד

תקציר : בעל הסולם כותב, כי תכונות האור חוזר, הם עיקר מה שהיה צריך ביאור בכתביו. הוא מסביר את העבודה הרוחנית, המסך של הנברא שמעכב על האור העליון אליו משתוקק הנברא, והשכר הרוחני מן האור החוזר, שבזכותו שבה ספירת המלכות להיות כתר, והנברא יוצא משעבוד לגאולה שלמה. בעל הסולם מבדיל בין “מסך דכתר”, ל”מסך דכרס” - כלומר הכוונה שבגללה מעכב הנברא את קבלת האור העליון מהי? האם זה בגלל ששונא לקבל עבור עצמו, או דווקא משום שמקבל יותר הנאה מעיכוב זה.

“ב”ה עשרה באדר ב' תרפ”ז לאנדאן

כבוד תלמידי... נ”י

...הנה המכתב הנ”ל, שלא נשלח בעת כתיבתו, אשיבו לך כעת. והנני גם כן להשיב על מכתבך האחרון מיום ער”ח אדר ב'.

... ומה ששאלת בענין נהי”מ [נצח, הוד, יסוד, מלכות] , שלא בארתי ימין ושמאל ואמצע שבהם, הוא גם כן להיותו שייך לתכונת האו”ח [האור חוזר] , וכבר כתבתי לך שתכונות האו”ח, המה צריכים לכל הבאורים שבספרי.”

שאלת התלמיד כנראה הייתה בעניין מה שחוכמת הקבלה מלמדת, שכתר, חוכמה, ובינה, נקראים ג”ר. והתחתונים מתחילים מז”ת דבינה, שהוא ראש דתחתונים, ומבינה באות כל ההשפעות לזעיר אנפין ולמלכות. הזעיר אנפין כולל חג”ת נהי”מ, שחג”ת הוא הראש שלו, אמנם שאין לו ראש כמו לכל יתר הספירות, אלא יש לו התכללות מראש, שאם לא כן, לא תהיה לו היכולת לקלוט.

לכן בחג”ת הוא קולט מז”ת דבינה שהוא הראש שלו, וכלי הקיבול שלו הם הנהי”מ. כידוע, כלי הקיבול שלנו הוא מסך ואור חוזר. שאין זה כלי של רצון לקבל, אלא כלי של השפעה, שאנחנו יכולים לתת. התמיכה הזאת באה ממלכות שמעלה מ”ן לזעיר אנפין, כדי להיות אחר כך המקבלת ממנו. יוצא, שנה”י ואור חוזר הם היינו הך, הם כלי הקבלה של זעיר אנפין, וזו עיקר מהותו.

שרטוט 1

“כמה פעמים עוררתיך, אשר המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות. ואתה בשלך, שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות.”

מהן מידות רוחנית וגשמית? עד כמה שאדם עובד ברצונות שלו, מתוכם הוא מעלה את האור חוזר, כוונת ההשפעה. ואי אפשר לבנות כוונות להשפיע, אלא אם כן הן מבוססות על העביות, שרק בגודל העביות נמדד אצל אדם האור חוזר. ובחוכמת הקבלה “גשמית” נקרא העבודה עם הרצונות, שהתכונות הגשמיות לא יכולות להיות פחות טובות או בכלל נפרדות מהמידות הרוחניות.

שרטוט 2

“לדעתי כל מקום שיש רצון העבדות, כבר נאבד שם... מהעבודה, כי עכוב הנייחא דרוחא [עיכוב נחת רוח] והשפע הנמשך, נקרא עבדות, ע”ד שאמרו: “עבדא בהפקירא ניחא ליה” [עבד בחיי הפקר, ללא חובות וללא זכויות, נוח לו] . ועל כן בהמצאו מקושר תחת עול שעבוד אדונו, נקרא עבד ועובד.”

להיות “עבד ועובד” בפועל ניתן, אם אדם מוציא את עצמו מחוצה לכלים שלו, מחוצה לרצונות שלו, ובמקום להיות שקוע בעביות שלו, מתחיל להיות קשור עם הבורא. ושם לו זה כראש פינה לכל המחשבות, ולכל הרצונות, שמתעלה כביכול מעל העביות שלו, בזה הוא נקרא “עבד”. שכל הדאגות שיש בעביות שלו, איך למלא אותה, מחליף לדאגות כלפי הבורא, איך לאהוב ולמלא אותו. בכך הוא מתפטר מכל הכבידות שלו, ובמקומה הוא מרגיש ההפך, התפעלות והתרוממות מעל כובד הרצון והדאגות.

“ועיין בפתיחה, שענין “עבודה ויגיעה”, נמשכות מהמסך המעכב על אור עליון החמוד לו מאד, וענין השכר נמשך מאור חוזר, שבזה שבה המלכות להיות כתר,” ה”שכר” הוא שיש הזדמנות לאדם להשפיע. האור חוזר נקרא השכר.

שרטוט 3

“ונמצא יוצא משעבוד לגאולה שלמה, ברחמים הפשוטים, שה”ס כתר.”

הכתר אין לו צורה מלבד היותו נקודה, קוצו של יוד, תחילת כל הרצונות. היינו הכוונה לפני שהיא באה ומתלבשת בכל עביות, ויחד עם העביות מקבלת את צורת האותיות. ואם מעל לכל צורות האותיות, מעל לכל הרצונות, ומעל לכל מה שיכול להיות קשור אליו, אדם מתעלה לרצון להשפיע פשוט, ובמה שיזדמן שם יהיו לו כבר אותיות העבודה. אז בזה הוא מתעלה לעבודה הפשוטה והנאמנה כ”עבד”, ומגיע לכתר.

“ועל כן אמרו ז”ל: “עבדא דנהום כרסיה לא שויא” [עבד שעבודתו אינה מצדיקה את מחיר הלחם, שבו הוא ממלא את ביטנו], משום דאור חוזר מוגדר בשם נהי”ם נה”י דז”א והמלכות המזדווגים בהכאה, כנודע.” מסך ואור חוזר נקרא נה”י.

“ואם היה העבד שוי נהי”ם כרסיה עד הגולגלתא, היה יוצא לגאולה כנ”ל. אלא דלא שוי, רק עד הכרס עצמו.” אם האור חוזר שלו היה מגיע עד הכתר, אז נקרא שעשה תיקון שלם על הכלים שלו, ובזה הוא יוצא לגאולה שלמה. שכל הכלים שנמצאים בו, הם כולם בעבדות נאמנה, בהשפעה כלפי מעלה.

“כלומר, דכוונת העכוב שלו, אינו בקושיות דהמסך בבחינה ד', אלא על מנת לקבל. ונמצא גם בחינת מסך המעכב שלו יהיה גם כן כלי קבלה, ולא כלי עכוב בבחינת כנ”ל, ועל כן מתהפך ח”ו הכתר להיות מלכות, ומכתר מצורף רק כרס, ונהי”מ כרסיה [בטנו] לבד, ועל כן נשאר להיות עבדא [עבד].”

כל העבודה תלויה באיך הוא מתייחס לאמצעים, לכלים שלו. שבתחילה עושה עליהם צמצום, ולא מתייחס אליהם בכלל, אלא תופס בקוצו של יוד, מה זה נקרא השפעה, ללא שום קשר לעצמו, לעביות שלו. ואחר כך לאט לאט מתחיל לצרף את הכלים שלו, במידת יכולתו. עד כמה שמלכות מצטרפת לזעיר אנפין, בזה שמתלבשת על נהי”מ דזעיר אנפין, כך היא בונה בזעיר אנפין את המסך ואור חוזר. ואותם הכלים של נהי”מ, של האור חוזר, הופכים כלי קיבול להשפעה ממלכות לכתר.

ואם חלילה קורה ההפך, שלא יוכל לתפוס בקצה היוד שנמצאת במלכות ככתר דאור חוזר, אז לא יוצא לו להפוך האדון (מלכות היא “אדני”) לעבד. ויוצא שמ”כתר” נעשה “כרס”, שלא יכול לראות, ולהבין, ולהרגיש יותר מכרסו. ואז כל עבודתו ודאי שצריכה לתיקון.

“וכל ההבחן הזה, בין מסך דכתר, ומסך דכרס, בא לו על ידי מאוס בכלי קבלה לבטנו, בתכלית המאוס.” המיאוס הזה בא לאט לאט, על ידי הפעולות שאדם עושה, ונופל וקם, ושוב רואה שהוא כולו לעצמו. ושוב משתדל, ונראה לו שהוא מתקן כבר את עצמו, ואפילו כשנראה לו אחר כך שהוא צדיק, הוא שוב נופל, ובאור שבא מרגיש עד כמה הוא נמצא באגו שלו. כך בפעם אחר פעם גדל מספר היציאות והכניסות, ההתעוררויות והנפילות, והן נעשות קיצוניות בכמות ובאיכות עד כדי כך שבאה לו ההחלטה, שהוא חייב לצאת מהתהליך הזה בכל מחיר. וזה נקרא שהגיע ל”תכלית המיאוס”.

“כלומר, גם התענוג הנמשך לבטנו מאליו. היה דומה עליו, כמו תענוג של הגורר ומחכך בשחין ובועא, שהוא התענוג המאוס לכל אדם, משום דברי הזקא [משום שהנזק ברור], ועל ידי הכוח המאוס בטבע, נטבע בו טבע שני, למאוס באמת בתענוגי בטנו, ובזה יהיה המסך שלו נאזר בכוח העכוב כבחינה ד', השב להיות כתר.”

בכל הכלים דקבלה שלו הוא מתחיל להכיר, כי בשעה שהם מתמלאים, המילוי שלהם גורם לו רק הגדלת הכלים, ואכזבות וריקנות עוד יותר גדולות. ועד כמה שרץ למלא את הכלי, בזה הוא מרחיב את הריקנות שלו. עד שאין לו יותר ברירה, ומגיע למאוס בתהליך הזה, ומוכן לעשות כל דבר, רק לעקור אותו, ולהתעלות ממנו.

ואז באותה הבחינה ד', שקודם רץ כל הזמן כדי למלא אותה, להשתדל לאזן ולהרגיע אותה, כעת הוא תופס בה כוונות דהשפעה כמו בכתר. ובזה המלכות שבה להיות כתר. היינו, בהחלטה שהכרס מאוס לו, הוא מתעלה ממלכות לכתר.

“אך מה נעשה לאלה, אשר אינם מקפידים כל כך אנקיותא! [על נקיות] ודבר מאוס, גם בטבע הראשון שלו, הגשמי,” אדם נולד עם הטבע הזה, ובהמשך עוד מתעוררים בו יותר ויותר רצונות ומכשולים. אז באיזו צורה יוכל לעזור לעצמו לעבור במהרה את מספר הפעולות הנחוץ בלמלא את המלכות, כדי להגיע להחלטה שהן פעולות סרק, ושחייב להתעלות מעליהן בהחלטה גמורה, היינו לצמצם את המלכות? מהיכן יקח את הכוח לעשות זאת כמה שיותר מהר, ביעילות ובקצב?

“עליו יש רחמנות גדולה! שמצדו, הוא מזוכך, וכבר מיאס בדבר שצריך למאס, אבל אינו יכול להבחין כ”כ מצד טבע גשמיותו, שאינו בורח כל כך בזהירות הראויה אפילו לדבר מאוס הגשמי. ועם זה מתורץ קושייתך בדבר הצביעות. שע”כ יצא לך הטעות, שהעולם נברא בשביל עבודה. שמה שאצלי שכר, מתבלבל אתה מבלי משים לב, שהיא עבודה, ונכון שתתקן עצמך בטרם באתי ירושלימה [לירושלים], וביותר קודם חג החרות.

יהודה ליב”

העבודה אינה כנגד הכלים והעביות שבהם, והיא אינה כמספר פעולות שיעבור בהן, ויקבע מיאוס. אלא בכל פעם ופעם שאדם מגיע להחלטה שהתהליך הזה מאוס לו, עליו לנתק את עצמו, ולהעביר את מיקוד הראיה, תשומת הלב שלו, מתוך הבטן שלו אל הכתר, אל המשפיע, אל הבורא. וכך להשתדל לעלות מעצמו בכלל, ולהיכנס לחיות בתוך העליון, ושם למצוא את עצמו. ולא בתוך הכרס שלו, שהיא הרצונות שלו.

אמנם יתכן שיפול, אבל בכל זאת, ההחלטה הזאת חייבת להיות סופית. שזה מה שהוא עושה, בזה הוא חי, יהיה מה שיהיה. ודאי שאחר כך שוב יבואו נפילות, ותוספת עביות, ובלבולים למיניהם, עד שהאדם יגדל, ויקח החלטה סופית, וכל הרשימות שלו יתעלו ויתממשו. אבל העבודה היא, אומר בעל הסולם, לא העבודה נגד הרצונות עצמם, אותם לעזוב. ולראות את השכר בזה שנדבקים באור חוזר, בכוונה דלהשפיע, בבורא.

והעצה לזה, שיתעלה, ולא ילחם ברצונות, ולא יהיה בתוך העביות, בתוך הכרס שלו. ואפילו שהכרס מאוס לו, ואינו מסוגל להיות איתו, ונגעל ממנו, שלא יהיה בתוך זה. כי יש רגעים לאדם שהוא אוהב להתגאות, "עד כמה אני רע, ועד כמה רע לי מעצמי", וגם זו קליפה. אלא צריכים להתעלות מעל זה, ורק להדבק באור חוזר, שהוא השכר. שלהיות בתוך כוונת ההשפעה, אין זו העבודה, אלא השכר עצמו.

מה נקרא גשמיות ומה נקרא רוחניות?

גשמיות נקראת, שאדם מתעסק ב”גשם” שלו, בחומר שלו, ברצונות לקבל. והרוחניות שלו נקראת, שמתעסק באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע. שמהעיסוק הזה הוא מתעלה מעל לעצמו, ומהכרס שלו מתעלה לכתר. אלא שההסבר מהי גשמיות ומהי רוחניות הוא בהתאם למכתב הזה. ובמקום אחר יכול להיות אחרת.

כי יש ארבע שפות בחוכמת הקבלה, ולא לכל שפה מילון משלה, אלא השימוש הוא באותם המונחים, המילים וההגדרות בכל בארבע הלשונות: בשפת הענפים, בשפת השורשים, בשפת הקבלה, בשפת המדרש, ובשפת האגדה. ואם משווים בין המונחים שמשתמשים בשפה אחת לעומת שפה שנייה, יתכן שיתנו משמעות שונה עד כדי נגדית. לכן אסור למשוך כל מילה לכל החוכמה, ולכל השפות. אלא באותו מקום היכן שנותנים לאדם הגדרות, שם הוא יכול להתקיים עם אותן ההגדרות. מכאן, שגשמיות ורוחניות, עביות וזכות, השפעה וקבלה, מפורשות כך רק בהתאם לאגרת הנ”ל.

אם השכל מבין שהקבלה לא משתלמת לו, אז למה אין לו יכולת לעשות את פעולת ההתעלות?

לכן אומר בעל הסולם, שבנוסף לשכל הכרח שתהיה “מידת המיאוס”. שאדם נגעל מתוך הרצון שלו, והמילוי שלו, וההתרוקנות שלו, ושוב רצון, ושוב מילוי, ושוב התרוקנות. אותו התהליך ישנו בגשמיות, היינו בקיום בעולם הזה, כמו כל האנושות. וגם בדרגות הסתר כפול ורגיל לפני המסך, וגם מעבר למחסום ברוחניות. כי כל הצעדים, היינו כל התהליכים הם דומים. יש להם רק צורה מאוד שונה, מפני שהכלים הם שונים, והאורות הם שונים. אבל התהליך הוא אותו תהליך - רצון ואור. ואם ישנו, גם המסך שביניהם, ואם לאו, על החוק של צמצום א' שביניהם.

אבל לא מספיק שאדם יראה עד כמה הוא חלש, עד כמה הוא נמצא בתוך הבטן שלו, ולא מסוגל לצאת ממנה. עליו להגיע למידת המיאוס השלמה. כדי שימאס לו להיות בבטן שלו עד כדי כך, שלהיות מחוצה לכרס שלו, יראה לו כשכר. שהאור חוזר באמת יהיה כשכר. שההשפעה תהיה בשבילו הצלה ולא עבודה. לא להיות בתוך הרצון לקבל זו החירות.

ונדרשות לכך הרבה מאוד פעולות בהתמלאות והתרוקנות, ובביזוי, ובמיאוס, ובכל מיני מצבים והבחנות שאדם עובר. ולאנשים שמשתדלים, הבורא מסדר מכות עוד יותר קשות, כדי לצמצם אותם במשהו. אבל ללא מידה כמותית ואיכותית שמתגברת עד שמתמלאת הסאה, אדם לא יכול לעבור בכל המצבים, ולהחליט שהאור חוזר הוא השכר.

האם צריכים לקבל יותר, כדי לבוא מהר יותר למיאוס?

לא יועיל לאדם אם “יצא לשוק”, ויעבוד על לקבל יותר, כי אז הוא לא עובד נגד הרצון. אלא אדם חייב להשתוקק למאור המחזיר למוטב, כשבכל פעם מלמעלה מוסיפים לו עביות. ולא שהוא מוסיף עביות בעצמו, כי בזה הוא אינו גורם לכלי חדש. אלא העביות באה כתוספת מלמעלה על ידי התגלות הרשימו החדש. ולא שהאדם מעורר את הרצונות הקודמים, שאם כרגע אינו רוצה לאכול, אז יטול כדור מעורר רעב. זה לא בדרך התפתחות.

אלא ההתפתחות באה שלב אחרי שלב, שכל שלב קודם מסתיים בהחלטת האדם שהשלב הוא לא בסדר, שהמילוי שלו לא בסדר, שהסיפוק שלו לא טוב. ואלמלא כן, המדרגה הקודמת לא נגמרת. ואדם יכול להיות תקוע עשר שנים באותו מצב, שמעורר גשמיות ומואס, מעורר ומואס, כמו כל בני האדם בעולם הזה. שאנחנו רואים כמה אנשים עומדים בתור כדי לקבל כדורים מעוררי תאבון לחיים, לעורר בהם עניין לכל מיני דברים - תרופות נגד דיפרסיה, תרופות לתיאבון, תרופות לעוררות מינית. אנשים מחפשים מילויים. אבל ליטול כדור זה לא תיקון, כי בזה האדם אינו מסיים את המדרגה הקודמת. אלא היא נגמרת רק בתנאי שאדם מחליט שהיא שנואה.

איך מתגברים על הספק שהפעם ההחלטה היא לתמיד?

יש כאן עבודה פנימית על ידי בירור שכלי והתעמקות במצב. שאם קצת מאיר לאדם מלמעלה, ורואה שהסיפוק והדרך הזאת הם נמאסים, אז על ידי התעמקות במצב הזה, בקריאה, ובעיקר בזה שלומד משהו, הוא יכול להגדיר את ההחלטה עד כדי כך שיגיע למיאוס. אבל הוא חייב למשוך אור, כי האור מביא לו את ההבדל בינו לבין המצב שבו אדם נמצא. וזה נעשה

חזרה לראש הדף
Site location tree