אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 2 / אגרת 29 - שנת 1927 / שיחה 1, 29.09.05

שיחה 1, 29.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”ה

תקציר : ספרו של בעל סולם עומד לצאת לדפוס והוא מבקש מתלמידו לדעת על המתנגדים לפרסום הספר, ונותן מענה לטענותיהם. הוא מסביר מהם הנקודות העיקריות בקבלת האר"י, וכי כתביו לא הוסיפו כלום על כתבי האר"י, אלא כוונתו לבאר אותם, כך שיוסר בלבול מהקוראים, ויקבלו הדרכה אמינה. העיקר בכל ביאוריו הוא גילוי המושג הרוחני "אור חוזר" שהאר"י קיצר בו. הוא מסביר מדוע נדרש להרחיב גם במושגים הרוחניים "ה' בחינות דאור ישר" ו"זווג דהכאה". הוא כותב על מעלת רבי שמעון בר יוחאי ואומר שבניגוד אליו, תלמידיו של בעל הסולם, פיהם וליבם אינם שווים. והבורא רואה ללב.

“ב”ה עשרה לאדר שני תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד ידי”נ מהר'... נ”י

גם מכתבך מיום כ”ב אדר א' קבלתי לנכון: ומה שאתה מצטער, שאין החידושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם, גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך: אבל קוה אל ה' ויאמץ לבך וכו'.”

האדם שמצטער על שאין לו חידושים בתנועה הרוחנית, זה גילוי הכלי, גילוי החיסרון לחידושים. לכן אומר בעל הסולם לתלמיד, “אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך”. שצערך איננו מספיק עדיין כדי לגרום לשינוי מהותי, שתעבור ממצבך למצב יותר מתקדם. ולאו דווקא יהיה המצב יותר טוב בהרגשתך, יתכן שהוא יהיה יותר גרוע, אבל ברוחניות אנו מתחשבים במצבים לא לפי הרגשתם בכלים, לפי המילוי או חוסר המילוי בתענוגים. אלא לפי מהות מצבו של הכלי, עד כמה שנמצא בהשתוות הצורה למשפיע, היינו בקרבת המשפיע.

והאדם שמרגיש צער על שלא נמצא בהתקדמות המהותית, היינו ביתר השוואת הצורה לבורא, בהשפעה לבורא, הוא למרות כל המצבים שעוברים, אינו מתחשב במצבים עצמם, אלא מתחשב רק בתוצאה מהם - האם הם קרובים יותר לבורא. וכאן יש לבדוק את הכלים לפי מידת הזכות והעביות שלהם, לפי מידת המילוי או ההתרוקנות מהמילוי, לפי גילוי הרשימות. זאת אומרת, ישנם מצבים גרועים ביותר בהרגשה, שמורגשים כריקנים מאוד, כי מביאים לאדם צער גדול או בושה, אבל דווקא הם המצבים המתקדמים ביותר. כי תלוי כלפי איזה אופן אנו מודדים את מצב הכלים.

לכן משיב לו בעל הסולם, בכל מקרה אינך יכול לבדוק ולהבחין עד כמה המצבים מתקדמים יותר או פחות, כי אינך יודע מראש מה יהיו המצבים הבאים, וכל מצב הוא חדש לגמרי. אז “קוה אל ה' ויאמץ ליבך”, שרק בדחף כלפי המטרה, כלפי יתר השתוות הצורה, האדם מתקדם.

“ומה שאתה כותב יפה עשית שלא הלכת, אבל עתה לא עת צניעות הוא, כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דמי, ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.” בחיי בעל הסולם עברו הרבה פעולות גשמיות, שודאי נגרמו מהשמים, אבל הן מהוות דוגמאות שאפשר ללמוד מהן מה עובר על האדם, ומה יכול לעבור על האדם, בדרכו בעבודת ה'.

“גם מצדי, אני רוצה לדעת אודות האוסרים כל חדש בתורה, ומוציאים החדש מפני הישן, אשר יש להם בספרי ב' דרכים, או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר”י, וכן הוא האמת. או לאמר, שכל דברי הם סברות הבטן, ולמה לא נזכר מהראשונים, אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה, אשר לא שערום אבותינו, ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קופתם של שרצים.”

מכל מאמרי בעל הסולם, ובמיוחד מ”עת לעשות”, ו”גילוי טפח וכיסוי טפחיים”, ניכר שהוא פיתח הלאה את חוכמת הקבלה שלא כקודמיו. בכתביו נעשה שינוי מהותי כלפי דורנו, שמשמעו גילוי שיטת גמר התיקון, לא במסירת חוכמת הקבלה פה אל פה, מרב אל תלמידו היחיד, על דרך שהיה נהוג בשרשרת מסירת החוכמה בדורות הקודמים (ומכאן גם שמה, “חוכמת הקבלה”, שמדברת על קבלה מפה אל פה במסך המשותף בין רב לתלמיד), אלא הוא גילה לעולם שיטת התיקון להמונים.

והיות שביטא אותה בספריו, אנו מוצאים בכתביו המון חידושים, לעומת המקובלים הקודמים. ומכאן השאלה, מהיכן הוא לקח אותם? והאם אפשר לסמוך על כתביו? עד היום ישנם אנשים רבים שנמצאים בשאלות ובספקות כלפי דבריו, שכביכול לרובם אין שום בסיס ויסוד שמובא בצורה גלויה בספרי הקדמונים לו. ובאמת, השאלה שבה הוא נוגע, “ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה?” בעינה עומדת.

אלא הוא ממשיך: “והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר”י, בכוונה להסיר אבן המכשול מתחת רגלי העורים והפסחים, אולי יזכו לראות בטוב ה' בארץ חיים.”

בכל ספרי הקדמונים בהחלט נמצאים היסודות למה שבעל הסולם הוציא לאור, ופתח לפנינו בגלוי, אלא שכתוב בהם בצורה נסתרת מעינינו, ולכן אין לנו היכולת לראות זאת. ואילו בכתבים שלו הדברים נמצאים גלויים. לכן בנוגע לשאלה המתעוררת, מאין הוא לקח את החידושים הללו? אלו המבינים את החומר, שלומדים לפי כתביו, ובעזרת הגילויים שלו נכנסים מעט יותר פנימה לעמקות החומר, הם רואים גם בספרי הקדמונים, שהכל נסתר ונמצא שם, ובאמת בעל הסולם לא הוסיף אף מילה על קודמיו.

“וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל ספרי בטרם הגלותו לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר”י ז”ל.

והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר”י ז”ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת”ו [תבנה ותכונן] . ועל כן לא האריך והרחיב דבר זה.”

בעיה גדולה שמתעוררת בצורה החיצונית בכתבי בעל הסולם, היא השינוי המהותי בפירוש הפעולות הרוחניות, לעומת כל כתבי המקובלים הקודמים לו. שאם קודמיו, ובעיקר קודמיו של האר”י, תארו את הפעולות הרוחניות מצד התפשטות האור בתוך הכלים, שהאור מתפשט, עולה, יורד, מתחלק לכל מיני אופנים. אז בניגוד לכתביהם, שבהם מדובר בזרימת האור, האר”י החל, ובעל הסולם עוד הקצין ביותר את ההסבר שלו, שמדובר בפעולות מצד הכלים.

כי הכלים הם הם המפעילים את כל הפעולות, ובהם חלים שינויים. באור אין שום שינוי. האור הוא התגובה וההרגשה מצד הכלי, כשמשהו משתנה בתוכו. “אור” הוא לא אור שנמצא מחוצה לכלי, אלא “אור” נקרא תופעה בכלי על פי מידת השתוות או שינוי הצורה, בין הכלי לבין משהו שקיים כביכול מחוצה לו.

ואם האור האלוקי המופשט, הבלתי מושג, שכללות האור הזה הוא הבורא עצמו, נמצא במנוחה מוחלטת, ללא שום שינוי, ביחס הקבוע לתחתונים. וכל השינויים הם בכלים, וגם הרגשת שינוי או השתוות הצורה בכלי, שנקראת “אור”, היא תוצאה מפעולות הכלי. מכאן שראוי להסביר מצד הכלים מה הם האורות המורגשים בתוך הכלי. ולא לדבר על זרימת האור, אלא על הפעולות מצד הכלים - עביות, מסך, דחייה, צמצום. ומה שעובר על טבע ואופי הכלים.

לכן מסביר בעל הסולם, שהאר”י ז”ל חי באלפיים האחרונים שהם כ”ימות המשיח”, והוא שפתח לנו את קבלת המשיח, שיטת המשיח, שיטת התיקון. וממנו ואילך החלה שרשרת המקובלים השייכים למסירת החוכמה מצד תיקון הכלים. האר”י ז”ל והמקובלים שהולכים בדרכו מדברים רק מצד הכלים, ולא מצד האורות. ואם מדובר מצד האורות, אז זו קבלת הרמ”ק, שהיה האחרון בשרשרת המסירה הקודמת. ואמנם שהיה מקובל גדול מאוד, ולמד אצל האר”י, לא היה מסוגל להגיע להשגתו, כי השתייך לדור הקודם, ולא לדור התיקון.

לכן מעיד על עצמו בעל הסולם, שהוא מתאר את התופעות שמתרחשות במערכת הכלים, מצד הכלים בלבד. וגם כשמדובר באורות, מדובר למעשה בהתרגשות ובהתפעלות הכלי ממידת שינוי או ריחוק הצורה כלפי מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, כלפי ההשפעה.

“אבל בענף ד' מביא להדיא [בפירוש] - והוא מובא בע”ח דף קד' ע”ב בשער מ”ז סדר אבי”ע פרק א'. אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר, וענין האור חוזר.” הוא מפנה את התלמיד לכתבי האר”י, היכן שנמצא ההסבר בקשר לאורות וכלים, וההסבר על אור ישר.

בד' בחינות דאור ישר מדובר כביכול על האור המתפשט ובונה את הכלי, הנברא, ולאחר מכן מדובר מצד הנברא. ויוצא שגם בד' בחינות דאור ישר מדובר בעצם מצד הנברא, כי הרי מובן לנו, שמספרים על הדברים מקובלים שתופסים אותם בכלים הגמורים שלהם לפי גמר התיקון. שעלו מדרגת העולם הזה עד דרגת ד' בחינות דאור ישר, ושם הם מגלים בתוך הכלים שלהם את התופעות הללו. לכן ודאי שהכל מדובר רק מתוך הגילוי בכלים.

“ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר”י ז”ל על הראשונים. ועל זה היה כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכוח המשנה שבספר יצירה, “עשר ולא תשע”, “עשר ולא י”א” [אחת עשרה] .”

בהשגות המקובלים אנו מוצאים דרגות, שכל אחד ואחד מהם הגיע לאיזו דרגה. ישנם המקובלים שהגיעו לתיקונים בעולמי בי”ע, ישנם אלה שעלו לאצילות, ובעלייתם העלו את עולמי בי”ע לאצילות. שבזה ישנן דרגות רבות עד שמגיעים לג”ר דאצילות, שהוא גמר תיקון הכלים. ומתוך כך אנו מבחינים, עד כמה המקובלים מסוגלים לגלות לנו סיבות למה שהם צופים, למה שהם מרגישים, למה שעובר עליהם.

כי ישנם מקובלים שכותבים את השגותיהם כזרימת האורות בתוך הכלים, ללא יכולת לבטא מה הסיבות, מה השינויים שקורים בכלים - המסכים, הזיווגים, מידות ואופני השתוות הצורה. וישנם כאלה שיכולים לברר, ולהביע את הסיבות בצורה יותר מדויקת. מה שאין כן בעל הסולם, שמגיע לד' בחינות דאור ישר, ולכן נותן לנו את התבנית המקורית, י' ה' ו' ה' המקוריים, שלפיהם בכל מקום שהולכים, רואים רק את התבנית הזאת. איך שהיא פועלת, ואיך בכל רמה ודרגה הכלי משיג מתוכה את מידות השתוות הצורה שלו להאור.

החידוש הזה, שיש קנה מידה (סטנדרט) אחד, שלפיו מודדים עד כמה והיכן נמצא הכלי בהשתוות הצורה להאור, שהמבנה הקבוע של ה”סרגל” הזה הוא י' ה' ו' ה' עם קוצו של יוד, “עשר ולא תשע”, “עשר ולא אחת עשרה”, הוא קיים ובלתי משתנה. ומהות הגילוי הזה, והבנת אותו מבנה שבירר בעל הסולם, נעשה לנו כיסוד לכל הגישה כלפי הקבלה. הגישה הזאת מאפשרת הסתכלות אחידה וכללית על פרט וכלל, שנעשים כשווים. וזו נקודה מאוד חשובה, כי אז מסתכלים על כל הבריאה כעשר ספירות בלבד, ועל כל חלק ממנה כעשר ספירות בלבד, שאין הבדל ביניהם, אלא במידות התיקון היחסי.

“ואגלה לך עם זה, אשר היא שנתנה בלבול גדול בהבנת דבריו ז”ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחי' העשר ספירות במקום ה' בחינות, ואני חושד שהרח”ו [שהרב חיים ויטל] עשה זאת בכוונה להסיר ממנו עיקשות פה ולזות שפתיים הנ”ל. ובבאורי כבר הערתי תלונה זו בהוכיחי היטב, אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים כמבואר בהפתיחה כוללת.”

האר”י חי בתחילת התקופה שבה התגלתה חוכמת הקבלה כמוכנה כביכול להתגלות לכלל העולם. וכמו שכותב עליו בעל הסולם, הכלים היו אז רק בתחילתם, ולא כל האורות היו מתגלים מלמעלה למטה בתוך הכלים. לכן האר”י לא היה יכול לגלות את הכל. והגם שאמר לחיים ויטל שמכל החברים הוא בלבד יוכל לעסוק בתורה, היינו בחוכמת הקבלה, כי רק הוא יבין אותו, חיים ויטל עצמו היה עדיין צעיר, ולא כל כך מבין. ורק משך זמן החיים, עשרות שנים לאחר מכן, הוא השיג את החוכמה.

לכן אנו רואים בדברי האר”י, שהוא בכל זאת התחיל לפתוח את כל מהות האורות וכלים, והיחס ביניהם, אבל הוא עשה זאת בצורה מאד זהירה. שלא כתב בעצמו כלום, אלא רק דרך תלמידו, וכך גם כיסה דברים רבים. ומכאן באה הטענה של בעל הסולם, שכל מה שעשה, הוא רק פתיחת דברי האר”י. כי בכתבי האר”י הדברים נמצאים במכוון בצורה מאוד לא ברורה, נסתרת, ומבולבלת. מאחר שהמקובל משתדל לגלות רק דברים נחוצים, לפי התנאי “הנחוץ”, שמחייב אותו לפתוח את דבריו. ולכן בדברי האר”י אנו מוצאים רק את תחילת ההסבר, שלימים מרחיב בעל הסולם, מפני שזוהי אותה הנשמה, רק בהתגלות בסביבת הכלים היותר מסוגלים וראויים לגילוי.

בעל הסולם, כפי שהוא עצמו מציין בכתביו, הוא גלוי נשמת האר”י בדור המתקדם שנקרא “דור המשיח”.

“ועיין בדרוש הדעת, בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח”ו [הרב חיים ויטל] ז”ל, מאד מאד להשות הע”ס [העשר ספירות] , והה' בחינות יחד. אבל אינם מספיקים לגמרי לבעלי העיון. ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים ע”ש [עיין שם] .

בענין זווג דהכאה, שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר”י מובאים בקיצור. הוא מטעם הנ”ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדי, בין תלמידי הרמ”ק [הרב משה קורדברו] ז”ל, ועל דבר זה אמר האר”י ז”ל, שכל דברי הרמ”ק נאמרים רק על עולם התוהו, ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה, אינו נוהג רק בעולמות שקודם האצילות, וכן בחיצוניות אבי”ע, אבל בפנימיות אבי”ע, אינו נוהג הכאה, אלא זווגא דפיוסא [זווג של פיוס] , הנקרא חיבוק נשיקין, ויסודות, כמו שאבאר בע”ה [בעץ החיים] בהתחלת עולם התיקון.”

השגתו של האדם באה ומתרחבת לפי מבנה עולמות בי”ע, עד כמה שהוא עולה במדרגות עולמות בי”ע. “האדם” נקרא נשמה, שנמצאת בתוך עולמות בי”ע, שעולמות בי”ע הם כסביבה סביב הנשמה, כמו הגוף שלנו שכמדומה לנו נמצא בעולם שבסביבתו. והשגת העולם הרוחני הסובב, באה בשלוש מדרגות עיקריות, שנקראות “אלפיים תוהו”, “אלפיים תורה”, “אלפיים ימות המשיח”.

עולמות בי”ע אינם מתבררים כלפי הנשמה באופן כזה, שקודם מתברר עשיה, אחר כך יצירה, אחר כך בריאה. אלא הם כולם מתבררים יחד, אבל קודם במידה שנקראת, שמתברר עולם העשיה, החיצון ביותר. אחר כך בי”ע מתבהרת במידת עולם היצירה, שהוא יותר פנימי. ואחר כך בי”ע מתבררת במידת עולם הבריאה, הפנימי ביותר. ולאחר מכן, כשמתחילים להעלות בי”ע לאצילות, לפי זה מבררים את עולם האצילות. זאת אומרת, לא מבררים את עולם האצילות עצמו, אלא רק במידת התכללותו. כלומר במידת התכללות הנשמה עם הסביבה שלה, עם עולמות בי”ע, בעולם האצילות.

לכן מבאר בעל הסולם בעניין השגת הקדמונים, שהם היו גדולים בהשגתם, אבל הכלים שלהם לא היו מבוררים דיים, ולא היו בעמקותם כמו הכלים של דור המשיח, ולכן היו מבררים רק כמידת עולם תוהו, מתוך אלפיים תוהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. ואף למקובל בעל שיעור קומה גבוה כמו הרמ”ק, נתנו לברר את הכלים רק לפי זמנו, ולפי שורש נשמתו, במידה קטנה יחסית. להבדיל מהמידה שניתנה לבעל הסולם. ולכן לא היתה לרמ”ק היכולת לברר את הכלים, או אפילו להביע מה הרגיש. אלא היה מרגיש דברים גדולים, מבלי שיהיה מסוגל לבטא אותם. כי למדידה הכרח שיהיו מסכים, אור חוזר, זיווגי דהכאה, המבוררים לכלים של המקובל. וכל זה מגיע רק בכלים העבים, שנקראים כלים דדור המשיח, או כלים דתקופת התיקון.

“אולם ביסודות עצמם נוהג זה בכל מקום, רק בבחי' פיוסא [פיוס] .” רק בצורה יותר נסתרת, אבל ודאי שקיים, גם בכלים של המקובלים הקדמונים, וגם בכלים של המקובלים כבעל הסולם.

“ועיין היטב בשער מאמרי רשב”י, בתחילת פרשת שמות, בביאור על הזוהר שם: “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע” וכו', נהרין ונצצין בזווגא עילאה עש”ה [עיין שם היטב] בסוד ב' הצדיקים, צדיק דעאל בה [צדיק שנכנס בה] הנקרא יוסף, וצדיק דנפיק מינה [שיוצא ממנו] הנקרא בנימין, דהא' [שהא'] נקרא נהירו [נהיר], שז”ס התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' נקרא נציצו [מתנוצץ] , שהוא סוד חי העולמים, עש”ה ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסידרתי הדברים למתחילים,”

בעל הסולם סידר את הדברים בשפה יותר ברורה, בהברה יותר קלה, בצירוף המילון שמכיל הגדרות נכונות ומדויקות. שאמנם גם הקדמונים הבינו במה מדובר, אלא להם לא היו הכלים לתת הגדרות, ולסדר את החומר בצורה מדויקת, כמו אלו שהיו לבעל סולם.

“וזהו סובב רק על מהרנ”ש ז”ל, ועל מהר”ש ויטל ז”ל וודאי אין בזה קפידא [וודאי שאין בסידור הדברים למתחילים מעשה שגוי] .” הרב חיים ויטל כתב כל מה ששמע מפי האר”י במחברותיו, ומהכתבים הללו יצאו כל כתבי האר”י בשלושת הדורות הבאים אחרי האר”י. שכל דור ודור שיצא, היו לו יותר כתבים, והיתה לו האפשרות לברר את כתבי האר”י בצורה מלאה ומדויקת יותר.

“לפעמים, אני מפסיק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון. ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח. בדעתי לאחר שאפרש בקיצור איה”ש את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר את המאמרים השלימים בסדר נפלא, כאשר חשב הררח”ו ז”ל.”

אחרי שמבררים את כל עבודת האורות וכלים, וכל המערכת שיכולה להתפשט, ולהתבהר מאותה ההוי"ה היסודית היחידה שנמצאת באור אין סוף. כאשר ברור ללומד עד כמה הכלים כולם הם מאותה הוי"ה כללית, בסיסית ויחידה, שיכולה להתחלק לאלפי חלקיה, ולהוסיף ולהתרבות גם להויו"ת קטנות. אז מתוך אותה ידיעה כללית של אורות וכלים, אפשר לו לברר אופני ההשפעה של שינויי הכלים על התגלות האורות, על הרגשת השוואת הצורה בין הכלים לבורא, לאור הכללי המופשט, שממלא את ההוי"ה המקורית.

לכן הלימוד הוא תחילה בבירור כל המערכת. וכשלומדים אותה, ומוקירים איך היא מתלבשת על נשמת האדם. כשהאדם כעולם קטן, מתחיל לראות במבנה הנשמה שלו, את כל המבנה הכללי של המציאות. אז מתוך כך הוא שוב חוזר מהסוף להתחלה, ומתחיל להכיר את כל מערכת הבריאה מתוך נשמתו. “מתחילה למסבר” והפוך, זוהי צורת הלימוד.

“... והמצטער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמן,” האדם שמשתדל להגיע לצורת ההשפעה, מחבר את עצמו עם יתר הכלים כמשפיע, בדומה לבורא. ובזה הוא מרחיב את הכלים שלו, ורוכש יכולת גדולה יותר להשתתף בכל התיקון הכללי. ומתוך כך גדלות ההבנה וההשגה שלו.

“להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשיעור הצער נמדדת השלוה להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה, הוא רק בהדביקות בו יתברך, שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים, וסימן לדבר, שאפילו חייב מיתה הנראה אל עיני המלך, נפטר וזוכה בחיים, אשר על כן, שלא בשעת דביקות, נמצא ההבחן של אלו ואלו שני “מטי”ת” בגימטריא צח, כי אז “צדיק מט לפני רשע”, ו”שבע יפול צדיק וקם”...”

בעניין תיקון הכלים, יש שאדם עובר בכלים שלו מצבים קשים מאוד, כי מתגלה כל הפער בינו לבין הבורא. וממצבים אלה אין איש נשמר, כי אין מי שיכול לעשות קפיצת דרך, אם לא בגילוי הדרגתי. האדם חייב לעבור את כל המצבים, בכל הפער שבכלי לעומת האור, וכך עלינו לקבל את כל מציאותנו. שבהתאם למידת מוכנותו של האדם לסבול, מעבירים אותו דרך המצבים של גילוי הכלים לעומת האורות. ולאחר מכן, לפי הכרת הרע, והרצון העז של האדם לתיקונים, עוברים התיקונים על הכלים. ורק אז, האדם מגיע להשתוות צורת הכלים להאור. שאחר כך, הוא מקבל את המילוי.

דווקא אותם ההפרשים שמתגלים בין תכונות ההשפעה ותכונות הקבלה באדם, עד כמה שהם קיצוניים יותר, הם הם הנותנים בפער ביניהם את היכולת להשיג ליתר עמקות ודיוק את המציאות. והעביות הגרועה והגדולה ביותר, רק בשלבים המתקדמים ביותר הופכת לזכות, ולהשתוות הצורה, ולמילוי. ועד כמה שנראה לאדם שתיקן כבר כלים גשמיים שלו, דווקא הכלים הגשמיים מוסיפים כל הזמן להתגלות ככלים יותר ויותר עבים. כי אם בפרצוף קטן יש הפרש קטן בין הסיום לראש, הרי בפרצוף יותר גדול, מתגלה הפרש עוד יותר גדול, בין אותו הסיום ואותו הראש.

נדמה לנו שכאשר אדם יוצא לרוחניות, המצבים שלו בעולם הזה הם כאלו ש”פורח” מעל העולם הזה, ואין לו שום קשר איתו. אבל בפועל זה ההפך, הוא עומד על כל הקושיות דעולם הזה, והן נעשות בו יותר ויותר גרועות. ובהתאם לכך, כשראשו מגיע השמיימה, רגליו של הנשמה נכנסות עוד ועוד לתוך הקליפות. שבהתרחבות מעלה ומטה מהנקודה שבלב, האדם גודל. ויוצא, ש”כל הגדול מחברו” מהנקודה הזאת ומעלה, “יצרו גדול ממנו” מהנקודה הזאת ומטה.

לכן אומר בעל הסולם, רק מי שמתפטר מכל התיקונים הללו, נעשה כצדיק גמור. אבל עד אז “שבע יפול צדיק וקם”. במידה שלמה עליו ליפול בכל “גופו”, שגוף האדם הוא שבעים ספירות, כמידת הגוף דזעיר אנפין, ורק אז “וקם” הוא לתחייה שלמה.

חזרה לראש הדף
Site location tree