אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר מ"ח: "עיקר היסוד"

מאמר מ"ח: "עיקר היסוד"

שיחה מ-21.06.07

"עיקר היסוד הוא דרך הידוע לכל. וענין הזהירות והשמירה, שיש בענין מוחא, הוא מסיבת, שהוא נבנה על יסוד השאלה. ואם נזדמן לו השאלה הידוע, צריך להיות מזוין ומחוסן לעמוד על המשמר, ולענות על המקום את התשובה הידוע.

זאת אומרת, שכל הבנין נבנה על שאלות ותשובות. וזה הוא שהולך בדרך ה', וזוכה לבנות בנין השכינה. ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות, אזי הוא נקרא בחינת עומד."

אנחנו נמצאים בהרגשת "האני" של הנברא. הנברא הוא משהו נפרד, מיוחד, נבדל, מרוחק, מהבורא. ההרגשה הזאת שנמצאת בנו, היא שמבדילה אותנו מכל יתר היצורים. וההרגשה הזאת של נקודת הנברא, נקודת הבריאה "יש מאין", היא הנקודה החשובה ביותר, כי היא עוזרת לנו להשיג את הבורא.

ומתוך הנקודה הזאת נשאלות כל השאלות: "מי הוא?" ו"מה הוא?", לעומת זה "מי אנחנו?" ו"מה אנחנו?", ו"מה הקשר בינינו?", זאת אומרת, מה הקשר בין הנקודה הזאת שנמצאת מחוץ לבורא, לבין הבורא. השאלה הזאת היא כל ההשכלה שלנו, כל ההכרה במציאותנו.

ולכן עד כמה שהאדם מסוגל לענות על השאלה הזאת נכון, זאת אומרת, לשמור על עצמו ולא להעלם ביחס הזה בין "אני" לבורא, אלא לענות עליה נכון, היינו, גם לשמור על עצמותו וגם לשמור על עצמו, על האדם, למרות שהפער בין "האני" שלו לבין הבורא גדל כל הזמן, אז על פני הפער הזה דווקא האדם הולך ומשיג יותר ויותר את מציאות ה'.

והשאלה הידועה הזאת היא "מי ומה?" - "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ו"מה העבודה הזאת לכם?". שתי שאלות פרעה, שפרעה מציג לנו את כל העביות, כל ההתנגדות, כל הפער, בין נקודת ה"יש מאין", לבין הבורא, לבין האור. ולענות על שתי השאלות האלה הנקראות "שאלות מוחא וליבא", זה נקרא להשיג את הבורא.

אבל האדם שמתקן את הכלים שלו ומשיג את הבורא, הוא קודם כל מתקן את עצמו בדרגות שכר ועונש, שרק השגגות בלבד הופכות לזכויות, כי רוכש תכונות השפעה, כוונות על מנת להשפיע. ורק אחר כך שמשתמש ברצון לקבל שלו כדי לקבל על מנת להשפיע, הוא מתקן את עצמו בדרגת האהבה, שגם הזדונות הופכות לזכויות.

ואז הוא מסיים לענות על שתי השאלות "מה?" ו"מי?" ואין לו יותר מה לעשות. כמו שבעל הסולם אומר: "ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות, אזי הוא נקרא בחינת עומד. " זאת אומרת, הוא לא יכול להתקדם יותר. כי כל ההליכה שלנו היא בשאלות ותשובות. לכן מלכות נקראת "שושנה". כי הכל נבנה בה מהשאלות.

והשאלות האלה צריכות להיות תמיד "הקהה בשיניו", שזה נקרא "שושנה בין החוחים". זאת אומרת, על פני העביות שמתגלה, על פני השאלות האלה שבאות לאדם בערבוביה, הוא כל פעם צריך להבדיל ביניהן, אלה שייכות למוחא ואלה שייכות לליבא, ולהיות מזומן לענות על השאלות. להיות מזוין כנגדם בכוח לשמור עליהן ולא למחוק אותן.

זאת אומרת, לא למחוק את העביות, את הפער, את הרגשת הפער בין האדם לבורא. אלא להיות מסוגל לסבול את ההרגשה הזאת של הכרת הרע, ולהבין שהיא עניין מטרתי. ולהתייחס לעמקות הכלי, אפילו הלא מתוקן, שטוב שהוא מתגלה, אמנם שזה לא נעים, כי זו האמת. ויחד עם זאת גם באותה עמידה לא נעימה, תמיד לשמוח.

ועל ידי היחס הזה האדם מתקשר לאור העליון המחזיר למוטב. ועל פני העביות הגדולה שמקבל, הוא בונה כוונות על מנת להשפיע. תחילה בדרגת שכר ועונש ואחר כך בדרגת האהבה. וכך האדם משיג את המאציל בכמה שאפשר לו, לפי העביות שלו במוחא ובליבא, ולא נשאר לו מה לעשות. כי השאלות נעלמות ואין לו יותר על מה לשאול, אלא הוא כביכול עומד. אבל אלה ש"עומדים" הם מלאכים ולא בני אדם, כי אין להם את היצר הרע שמתגלה.

ואז מה צריכים לעשות? ועל זה משיב המאמר: "וגם לאלו שכבר זכו להתלבשות השכינה בקביעות," זאת אומרת, שלא משתנים בהם יותר המצבים, ולא גדלים בהם יותר היצרים, ולא מרגישים יותר, ולא מגלים עביות נוספת בינם לבין הבורא, "וכבר הולכין בדרך המדרגות, שכבר אין לו אז מקום לעבודה הנ"ל, אזי ה' הכין להם מקום, שעל מקום הזה יהיה להם יסוד פנוי לשרות את האמונה."

"מקום" נקרא חיסרון, זאת אומרת, ריקנות שהאדם משתוקק למלא אותה. ואז האדם צריך לבדוק את עצמו, במה הוא רוצה למלא את המקום הריק, את המקום הפנוי. או שהמקום הריק עצמו דורש בכל תוקף למלא אותו במילויים. או שהאדם מתחיל להבין, שהמילויים אינם העיקר, אלא המילויים והמקום הריק הם רק אמצעי כדי להתקשר לנותן המילוי, לבעל הבית.

והשולחן והכיבוד שנמצא עליו, הם רק אמצעי להיות מקושר עם בעל הבית. כי טבע האדם הוא לקבל וטבע הבורא הוא להשפיע, והקשר ביניהם יכול להיות רק דרך המילוי. "הגם שזה קשה להבין, איך יצוייר דבר כזה במדרגות עליונות," שהבורא מזמין לאדם מקום ריק, במדרגה שאין בה מציאות של חלל ריק. כי האדם כבר תיקן את כל החלל שהיה בו עם כוונות על מנת להשפיע ועם כוונות לקבל על מנת להשפיע, ומה כבר יכול להישאר בו ריק? "אבל הקב"ה בעצמו יכול לעשות דבר כזה.

שזה ענין תיקון דקו אמצעי: ושאסור לקבל מבחינת קו שמאל." זאת אומרת, האדם מתעלה מעל הרצונות דלקבל כמו שהם, ובונה מצב חדש לחלוטין. כי בפשטות נראה לנו שקו אמצעי הוא התמזגות כלשהי בין קו ימין לקו שמאל. שלוקחים קצת מקו אחד וקצת מקו שני ועושים איזה ממוצע ביניהם, בין הרצון לקבל והכוונות על מנת להשפיע, וכך יוצא "לקבל על מנת להשפיע". אבל מלימוד הקבלה משמע שלא כך. שבכלל לא משתמשים ברצון לקבל, אלא בונים מעליו את הקו האמצעי.

זאת אומרת, מתעלים מעל הרצון לקבל, עושים עליו צמצום, ונדבקים לבינה, לקו ימין. אבל קו ימין שלא בא מלמעלה, אלא האדם בונה אותו על עצמו בשכר ועונש. ורק כשיש לו אותו קו ימין, הוא עובד איתו כדי להתכלל בו עם הרצון לקבל. ואותה התכללות של הרצון לקבל עם הרצון להשפיע שמביא הקו האמצעי, זה נקרא "מסך דחיריק", שהוא כל כולו תלוי בנברא.

שיטת העבודה הזאת להתעלת מעל הרצון לקבל, ולקחת ממנו רק חלקים, כדי להגדיל את הכוונה להשפיע, ולדחוף אותה כוונה להשפיע עוד ועוד למעלה, היא הקו האמצעי שהאדם בונה בכל ההליכה שלו בסולם קכ"ה המדרגות. זאת אומרת, בהליכה הזאת לא משתמשים ברצון לקבל, אלא מוסיפים אותו בקו ימין כדי להשפיע. וזה נקרא "לרומם את ההשפעה על פני הקבלה". כי לתוך אור החסדים מצטרף גם אור החכמה, כדי שאור החסדים יהיה מלא באור חכמה.

ועל ידי זה "אור החסדים", תכונת ההשפעה, מתעלה בגובה שלה על פני כל הרצון לקבל שמתגלה לאט לאט זה אחר זה בכל 125 המדרגות שיש בנברא. זאת אומרת, באותה התכללות המסך דחיריק עוזר לאדם לרומם את תכונת הבורא על פני תכונת הנברא. והמקום החדש הזה שהבורא מזמין באדם לעבוד בו, הוא מה שלא נברא, ורק האדם יכול לעשות אותו.

וכך יוצא מה שלא היה קודם, שהאדם מעלה את חשיבות הבורא 125 מדרגות. זאת אומרת, הוא מעורר את תכונת ההשפעה, את תכונת הבורא, את טבע הבורא, שמתגלה כלפינו, ולא עצמותו. אלא אותו יחס של הבורא אלינו, שרק לפיו יכולים לדבר עליו. האדם מעלה את טבע הבורא משאול תחתיות עד הר גבוה על ידי הטבע לקבל, אותו חלל גדול, שיש בו.

בהתחלה האדם מרומם את טבע הבורא, זאת אומרת, את גדלות הבורא, מעל הטבע של עצמו. הוא בועט בטבע של עצמו ולא רוצה להשתמש בו ולקבל. ואחר כך מעלה את הבורא, את הטבע דלהשפיע, מעל הרצון לקבל. זאת אומרת, משתמש ברצון לקבל ועל פניו מעלה את תכונת ההשפעה. כי לתכונת ההשפעה אין גובה, הגובה שלה נקבע לפי הכלים דקבלה.

וכך הבורא מזמין באדם אותו מקום חלל, כדי לתת לאדם יכולת להגיע לעבודה. ובאותה פעולה שהאדם עושה ומעלה את תכונת ההשפעה לגובה, שהיא תהיה מעל תכונת הקבלה שלו עצמו, האדם רוכש בעצמו אותה תכונת השפעה, כי הוא מעלה את הבורא שלו לאותו הגובה, והמעשה הזה כבר נרשם על חשבונו של האדם.

"ויחד עם זה אנו רואים, שבחינת החכמה מתגלה רק במלכות. ואף על פי שמלכות הוא בחינה כנגד להחכמה, מכל מקום דוקא כאן במלכות הוא מקום גלוי החכמה. וזה ענין "והמכשלה הזאת תהיה תחת ידך", שדרשו חז"ל, ש"אין אדם עומד על דבר הלכה, אלא אם כן נכשל בה"." כי כל פעם האדם נכנס לתוך הרצון לקבל וחייב לגלות אותו בכל העובי שלו, בכל צורתו המנוגדת להשפעה, ואחר כך להתעלות מעליה. זאת אומרת, לשמור על הפער בין הרצון לקבל לבין ההשפעה, וכל פעם להשתמש בו בצורה כזאת.

ואם הוא מעלה את תכונת ההשפעה מעל הרצון לקבל, אז מתגלה ברצון לקבל אור החכמה. "חכמה" שייכת רק לרצון לקבל. הבורא מתגלה כחסדים. במידה שהאדם משתמש ברצון לקבל שלו כדי לרומם את החסדים, אז החכמה מתגלה ברצון לקבל. מהי "חכמה"? חכמה נקרא "כוח-מה", שהוא השגת המאציל. מה שמקבלים מהמאציל, הוא נקרא "חסדים". אבל אם דרך החסדים האלה "חודרים בו", מכירים אותו, אז נקרא "חכמה".

חכמה יכולה להתגלות רק בכלים דקבלה, אבל בתנאי שהכלים דקבלה מרוממים את תכונת ההשפעה. וזה נקרא "מלכות עומדת במקומה" או "מלכות עולה לבינה". רק בפער בין בינה למלכות מתגלה החכמה. ככל שמלכות יכולה להצטרף לבינה, דווקא בה מתגלה החכמה. והחכמה הזאת היא השגת האלוקות מצד הנברא. כי לבורא אין יכולת כזאת, לבורא ישנם רק חסדים בלבד. ואילו הנברא, מפני שהוא נברא ברצון לקבל, לכן על ידי שמרומם את החסדים, הוא משיג בתוך הרצון לקבל את החכמה, את הבורא.

זאת אומרת, היכן נמצאת הרגשת הבורא האמיתית? בכלים דקבלה. והיכן נמצאת ההבנה מה הבורא עושה, ההבנה של תכונתו? בכלים דהשפעה. כי יש הבדל בין איך שבעל הבית מתייחס אלינו לבין מי הוא בעל הבית. "חסדים" נקרא איך שהבורא מתייחס אלינו. אבל מי הוא הבורא אנחנו יכולים להשיג רק בכלים דקבלה שלנו. לכן הבורא, ברצונו שהנברא ישיג אותו, לא יכול היה לעשות אחרת, אלא לברוא רצון לקבל.

ואפשר לומר גם בצורה אחרת: הנברא שמרומם את תכונת ההשפעה על פני כל הרצון לקבל שלו, בונה בתוך הרצון לקבל שלו את הבורא, ושם הוא משיג אותו. כמו שאומרים, שקודם יש "שכינתא בגלותא" ואחר כך גילוי השכינה, בורא שמתגלה. והיכן הבורא מתגלה? דווקא בכלים דקבלה. והכלים דהשפעה הם רק כדי להשוות את עצמו עם הבורא. אבל לגלות אותו יכולים רק בכלים של הנברא, באותו טבע לקבל.

לכן כתוב: ""הלכה" נקרא בחינת מלכות (שזה ענין הכלה, ובזמן שהולכין להכלה נקרא "הלכה")." "הלכה" הכוונה היא, שכל פעם ישנם מקומות ריקים באדם עם השאלות "מי?" ו"מה?", עם דחפים למלא אותם בגילוי הבורא, בהשתוות הצורה לבורא. ואם האדם בונה לעצמו כל פעם "מלכות שמים", רצון לקבל שקשור לבינה, אז התהליך שבו הוא בונה את עצמו נקרא "הליכה", ואותה תנועה נקראת "הלכה".

בשינוי אותיות אותה מלכות שמים נקראת "הכלה". ואז נקרא שהאדם הולך "לקראת כלה". ההליכה שלו לקראת הכלה נקראת "הלכה", זאת אומרת, סדר התקדמות להשתוות הצורה עם הבורא, שבה האדם משיג גם את המאציל. הוא משתווה עימו בתכונת ההשפעה ומשיג אותו בתכונות הקבלה. כל פעם שהוא מפעיל את תכונת ההשפעה, שהיא תהיה בגובה מעל תכונת הקבלה, ומגדיל כלים דקבלה, נקרא שעשה עוד "צעד קדימה". כי באור חסדים אין קדימה או אחורה, אין התקדמות.

התקדמות נמדדת רק לפי הכלים דקבלה. אותו שימוש יתר בכלים דקבלה כדי להגדיל את תכונת ההשפעה, הוא נקרא "הלכה" או "הליכה". ואיך להתקדם "לקראת הכלה", לקראת הזיווג הגדול, הוא כל "השולחן ערוך", כל התיקון שלנו. "והוא נבנית רק על מכשולים, היינו על זמן של "שאלות"." אותם מקומות ריקניים שמתגלים ברצון לקבל. "ובזמן שאין לו שאלות, אין לה את השם של אמונה או שכינה." כבר אין לו יותר מה לגלות.

לכן האדם צריך לראות את עצמו תמיד כפוסע לקראת "שולחן ערוך", אותו שולחן שלידו עומד בעל הבית, עד שהוא מגיע למצב הסופי, שיכול לקבל את כל הכיבוד כדי להנות לבעל הבית. זה נקרא "שולחן ערוך" ו"דרכי ההלכה", שישנם לפנינו כדי להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

מהו "לרומם את תכונת ההשפעה"?

בקבלה לומדים, שאין בורא ללא נברא. שתפיסת המציאות שלנו, היא רק מה שאנחנו משיגים על עצמנו, רק "ממעשיך הכרנוך". אמנם מדברים גם על משהו שקיים לפני מה שמתגלה בנו. אבל "בורא" הוא תכונת ההשפעה, והוא רוצה רק להשפיע.

אם הבורא היה בונה תכונת השפעה כמוהו, הכל היה נשאר אותו דבר אחד, ולא שניים כמו עם הנברא. ואז לא היה לו למי להשפיע, במי לגלות מי הוא, למי ליהנות את הגדלות והשלמות שיש בו. לכן הבורא ברא תכונה אחרת, את תכונת הקבלה.

והנברא עד כמה שהוא מתחיל לגלות את הקבלה שבו, אותה תכונת לקבל, וכל פעם על פני תכונת לקבל מעמיד יותר גבוה את תכונת ההשפעה, כך הוא מתחיל להשתוות עם הבורא. ההשתוות הזאת נמדדת לפי דרגות. מהדרגה הראשונה, דרך דרגה שנייה, שלישית, ועד 125 דרגות, שהנברא משיג את תכונות ההשפעה של הבורא, עד כמה הבורא הוא משפיע.

אלא האדם יכול להשיג את תכונות ההשפעה של הבורא רק באותה מידה שמתגלה בו הרצון לקבל, והוא על פני הרצון לקבל מעלה את תכונת ההשפעה. כי הבורא מתגלה לאדם בתכונת ההשפעה הקטנה ביותר, ועל האדם לעלות עוד ועוד את תכונת ההשפעה עד לגובה הרב ביותר.

איך האדם יכול להעלות את תכונת ההשפעה? בכלים דקבלה שמתגלים בו. באותם כלים דקבלה הנברא מתחיל להכיר את הבורא. לא את תכונת ההשפעה שיוצאת ממנו, שבה הם שווים, בגלל פעולת החסדים. אלא להכיר מי המשפיע לו. שבתוך הכלים דקבלה מתגלה אור החכמה, ובו האדם מכיר את המאציל, את המשפיע.

הכלים דקבלה של האדם, הם שמאפשרים לו להכיר עם המאציל, ובשביל זה הם נבראו באדם. אבל מזה שהאדם מתחיל להכיר את הבורא, מאותו "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מתגלים באדם חללים נוספים חוץ מהרצון לקבל שניתן לו, וחוץ מהרצון להשפיע שהוא מקבל מהבורא.

שרטוט 1

באור שנכנס לרצון לקבל האדם מתחיל להכיר את בעל הבית עצמו, ולא את הפעולות שקושרות ביניהם. ואז נולדים בו חללים וחסרונות נוספים, שבהם הוא יכול להיות המשפיע. לא שהבורא עושה לו והוא מדמה את עצמו לבורא, כמו ילד קטן שמסתכל על הגדול ועושה כמוהו בצורה חיצונית. אלא הוא מתחיל לגלות את מחשבת הבריאה, את הדברים שנמצאים לפני הבריאה, ובהם הוא גם מדמה את עצמו לבורא.

נפתחות לאדם אפשרויות נוספות דווקא להביע את עצמו ולהגיע למימוש עצמי. ולא רק להשתמש מן המוכן, כמו ילד קטן שמביאים לו הכל והוא רק משחק. בעולם הזה אין לנו בכלל דוגמא למה שמשיגים. אלא פתאום נפתח פער בין הפעולות החיצוניות לבין השגת אותה פנימיות "דע את ה' אלקיך ועבדהו", שבכלל לא היה מתוכנן בבריאה, ולא היה כאפשרות בבריאה, ונפתח רק בגלל המסך דחיריק, אותו קו אמצעי.

החסרונות הנוספים האלה לא שייכים לרצון לקבל ולא לרצון להשפיע, אלא להשגת הנותן שממנה באים לנברא רצונות חדשים, שהם עוזרים לו להגיע לאותה דבקות אמיתית הנקראת "ולדבקה בו", שגם חז"ל מדגישים דווקא אותה. האדם רוכש את הדבקות הזאת בעצמו. הוא מגיע אליה ומגלה אותה דבקות בעצמו.

לכן מדברים על היצור הזה, שהוא מיוחד מכל יתר היצורים. זאת אומרת, שדרגת הרצון לקבל הזאת היא מיוחדת מכל יתר דרגות הרצון לקבל. כי לכל יתר דרגות הרצון לקבל אין בחירה חופשית, אין להן חלל פנימי, מקום חופשי משלהן, אלא הכל מן המוכן. ובנברא הזה שנקרא "אדם" יש חיסרון חדש.

שרטוט 2

איך האדם יכול במחשבות שלו לרומם את תכונת ההשפעה?

לרומם את תכונת ההשפעה אפשר רק אם יש התפתחות של יחסים בתוך חברה נכונה. כמו שבעל הסולם מסביר, שאסור לאדם לדמיין שהוא נמצא בהשפעה ללא עבודה בקבוצה, כי הוא לא יודע בדיוק היכן הוא נמצא ומסבך את עצמו. ואסור לו לבנות יחסי השפעה עם אנשים שאין להם שום קשר לרוחניות. אלא רק עם אנשים שרוצים לבנות ביניהם יחסים כמו שקיימים בין הנשמות במערכת "אדם הראשון" המתוקנת.

האדם חייב למצוא לעצמו חברה כזאת. והבורא מזמין לאדם כל רגע ורגע הזדמנות כזאת. אלא תלוי באדם להיכן כל רגע מופנית תשומת הלב שלו למצוא לעצמו אותה סביבה מתאימה של ספרים, קבוצה ומורה, כדי להתפעל ולהתרשם ממנה, וללמוד להביע בה את תכונת ההשפעה שלו. אבל בעל הסולם ורב"ש מתריעים במאמרים שלהם, שהאדם צריך להיזהר מלעסוק ביחסי השפעה עם אנשים שלא שייכים להליכה רוחנית. אלא ללכת לפי עצות המקובלים, בלי להתחשב במה שאומרים אנשים שלא מבינים אותם. כי צריך לעשות מה שהמאציל דורש, ולא ללכת לפי רצונו של מישהו שבכלל לא מבין את הדרך הרוחנית.

מה הם כלים דקבלה ביחס לכלים דהשפעה?

"כלים דקבלה" נקראים הרצונות שנהנים מכך, שהם מתמלאים עם מה שחסר להם. זאת אומרת, רצון שהכל נמצא בו. מה פירוש "נמצא בו"? האדם שרוצה למשל מים, מרגיש בתוך עצמו "אני רוצה" ו"אני רוצה מים", שרק אם יכנסו בו מים הוא ירגיע את עצמו, את הרצון שלו, ויגיע לשובע ורוגע. ואז הוא לא יהיה זקוק לכלום חוץ מהרגשת המילוי מאותו מילוי שהוא רוצה.

זאת אומרת, לאדם יש רצון מבורר, והרצון הזה הוא למילוי ידוע. ואז מתרחשת בו קבלת המילוי, ואותו מילוי מביא לו הרגשה של סיפוק. אם הרצון לא צריך שום דבר חיצון, חוץ מאותו מילוי שימלא אותו, הוא נקרא "רצון לקבל". אם איכפת לאדם איך הוא מרגיע את עצמו, אבל עוד יותר מכך חשוב לו מי מרגיע אותו, אז הרצון שלו נקרא "רצון להשפיע". אלא גם שקיים בתוך הנברא רצון להשפיע, הנברא פועל מתוך הרצון לקבל. כי אין בנו רצון להשפיע.

יש בנו רק אותו יחס של רצון לקבל כלפי מקור התענוגים שלו. לכן איכפת לנו מקור התענוג. כמו שרואים על אדם בעולם שלנו שאנשים נותנים לו משהו. אם הוא שונא אותם אנשים, או מתבייש מהם, או יש לו איתם כל מיני חשבונות, הוא מסרב לקחת מהם. אבל אם הוא מחשיב אותם ורוצה לקבל מהם, הוא מעורר בתוכו חיסרון רק כדי לקבל מהם, כי יודע שאם ייקח מהם יגרום להם תענוג.

כך בדרך הרוחנית. אם האדם שם את היחס לנותן כיותר חשוב מהמילוי, אז היחס הזה נקרא "כלים דהשפעה". אבל אין יותר משימוש בכלים דקבלה, אלא נוסף להם היחס לנותן. האדם רוצה לקבל מהבורא, כי בלי רצון לקבל מהבורא אין לו קשר עם הנותן. אבל נעשה לו חשוב לקבל דווקא מהבורא, היחס של הבורא, מה הנותן מרגיש אם הוא האדם יקבל ממנו מה שהוא נותן.

כל צורת היחסים הזאת נמצאת ערוכה בשבילנו בעולם הזה. אם בונים יחסים כאלה בקבוצה, שבה כולם מבינים אותה מערכת יחסים של השפעה, אבל ביחסים עם החברים רוצים להגיע לאותם יחסים עם הבורא, אז בסביבה הזאת יכולים להתפתח כך. לכן הבורא הזמין לנו את העולם הזה. כדי שיהווה לנו מקום משחק בהשפעה, מקום הכנה, שממנו נוכל להגיע לרוחניות. אבל כל הרוחניות היא נבנית על פני הרצון לקבל, על פני החיסרון, שרוצים לקבל ממישהו, ומתחיל להיות חשוב ממי מקבלים.

אפשר לראות את העיקרון הזה על חיות. חיות פרא לא איכפת להן מבעל הבית. כלב פרא חוטף וטורף. אבל כלב מאולף מסתכל לפני שהוא לוקח לבדוק ממי הוא מקבל ומתי מותר לו לאכול, כי איכפת לו מבעל הבית. חיות מאולפות יודעות מי הוא בעל הבית, כמו שכתוב: "ידע שור קונהו". בחיות הרצון לקבל מתחיל להשתמש נכון ביחס לבעל הבית בצורה מוגבלת מתוך אילוף. אבל באדם נוצרת בדעת התפתחות של שייכות לבעל הבית. כי כל ההבדל בין הכלים הוא ביחס לבעל הבית.

לכן אם לא מגלים את בעל הבית, אלא רק חושבים שהוא קיים, או מישהו רק מספר שהוא קיים, אז לא נקרא שעושים את העבודה כלפיו, כי צריכים להרגיש את הנותן. האדם צריך להרגיש שהבורא נותן לו, להרגיש איך הבורא נהנה ממנו, שהוא מקבל דווקא מהבורא. ולא לשקר לעצמו כמו שמשקרים לעצמם כל אלה שלא זכו לגילוי הבורא, שיודעים עליו בגלל שסיפרו להם או אמרו להם. האדם חייב לגלות את הבורא, כמו שכתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדהו". כי רק בצורה כזאת הוא יכול להתקדם.

אין לאדם מה לעשות במציאות של העולם הזה חוץ מלבנות יחס לבורא. ולבנות יחס לבורא אפשר רק מתוך זה שמשתוקקים לגלות את הבורא. כי העבודה מתחילה רק אחרי גילוי הבורא. כל מה שנקרא אצלנו "הרצונות שלנו", הם לא מכונים כלפי בני האדם, אלא הם כולם מכונים כלפי הבורא. כל הרצונות שקיימים בנו ברמה האנושית, הם כמין הכנה ונקראים "זמן הגלות". ובגלות אין "מצוות". לכן לפי ההלכה האדם שנמצא בגלות לא יכול לקיים מצוות.

ולמה ישראל שיוצאים לגלות לא יכולים לקיים מצוות? כי אין להם מסך, אין להם זיקה לארץ ישראל, אין להם רצון "ישר" ל"אל", ולכן אין להם על מה לעבוד. רק שהאדם נמצא ב"ארץ ישראל", ברצונות ישר לאל, הבורא מתגלה כלפיו, והוא יכול לקיים תיקון של הרצונות. וזה נקרא "לעשות מצוות", "לקיים את ההלכה", ההליכה כלפי הבורא.

זאת אומרת, לפני שהבורא מתגלה לנברא אין לאדם מה לעשות בצורה מעשית. כי עד אז לא שייך עדיין לומר שהוא "מקיים מצוות", "מתקן את הרצון לקבל", "משתמש בתורה", באור המחזיר למוטב. אלא לפני כן יש זמן הכנה שהאדם מכין את עצמו בהסתר כפול והסתר רגיל כדי להגיע לגילוי. אבל כל העבודה היא רק מרגע הגילוי והלאה. שהנותן מתגלה לאדם והוא מתחיל לעבוד כלפי הבורא ולברר מה יותר חשוב. אם חשוב לו הנותן או חשוב לו מה שהוא נותן, חשוב קו ימין או חשוב קו שמאל, והיכן הוא נמצא. כך האדם בונה בקו האמצעי יחס משותף בינו לבין הבורא.

אין לאדם מה לעשות בעולם הזה מלבד גילוי הבורא. אם האדם לא בא לגלות את הבורא, אז הוא בכלל לא נמצא בכיוון שכלפיו הנברא חייב לעבוד ולעשות. ולכן בלי חכמת הקבלה, אותה חכמה שמוגדרת כגילוי הבורא לנברא בעולם הזה, האדם לא מגיע ליישום של עצמו במאומה. כי רק לאחר גילוי הבורא הוא מתחיל להיות נברא ששייך לבורא.

כמו שבעל הסולם אומר בתחילת מאמר "מהותה של חכמת הקבלה": "כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה"." זאת אומרת, חכמת הקבלה היא לא פחות ולא יותר מגילוי הבורא לנברא הנמצא בעולם הזה. ולכן היא הלימוד השימושי והכרחי ביותר לאדם, כי בלעדיו אין לנו קשר עם הנותן, ולא נוכל לממש את עצמנו, כלפי מה שבשבילו הגענו לעולם הזה.

האם "קבלת אור חכמה" פירושו השגת רצון הבורא להשפיע?

השגת אור חכמה, קבלת אור החכמה, נקרא השגת הבורא. כי אחרת לא יכולים להשיג אותו. צריך להשיג אותו בתוך משהו. כמו שאנחנו תופסים את המציאות הנוכחית שלנו. המציאות הזאת איננה קיימת, אלא היא מתראה לנו כעולם הזה, ומורגשת רק בנו כצורה גשמית, מפני שכך מסודר הרצון לקבל.

הרצון לקבל תופס את הצורות האלה באותו אור אין סוף מופשט שנמצא סביבו. אבל אם האור נכנס לכל חמש שכבות הכלי, בדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד', של הכלי, של י' ה' ו' ה', אז האדם מגלה את האור העליון. וזה נקרא "ויהי שם ה' עליך"ללםם. כי הכלי של האדם הוא י' ה' ו' ה', והאור שמתגלה בו, נותן יחד עם הכלי אותה גימטרייה של "השם" (ה').

וכך האדם מגלה את הבורא. זאת אומרת, הבורא מתגלה בתוך הרצון של הנברא. ואחרת לא יכולים להשיג את המשפיע. מעל הרצון לקבל מגלים רק את תכונת ההשפעה. אבל להשיג את המשפיע אפשר רק בתוך הרצון לקבל.

האם כדי למשוך מאור המחזיר למוטב מספיק שיש רצון?

רק רצון שמכון לאור המחזיר למוטב, ולא רצון שהוא ללא בנייה וללא כיוון. כי אנחנו ניצבים תמיד מול אור מופשט. זאת אומרת, שהבורא נותן לנו הכל, כל מה שהנברא רוצה. ולכן רק הרגשת חלל שכנגדו נמצא מילוי, זה נקרא "רצון". האדם שמרגיש חלל אמיתי, כנגד החלל בקרבו כבר נמצא מילוי אמיתי. ולא כמו בעולם הזה, אותו תענוג הנקרא "מדומה", כי אין כנגדו מילוי. אלא רצון שבכל שלב ושלב יש כנגדו מילוי.

להגיע לרצון הזה נקרא לברר את החיסרון שבי. בירור כזה בא על ידי הארות נוספות שעוזרות לנו לברר את הרצון. האורות המקיפים פועלים על האדם ועוזרים לו לבנות ולסדר את הרצון לפי י' ה' ו' ה', שכל חמשת הספירות יהיו מסודרות לפי העביות שבהן והיחס ביניהן. אם האדם לא מגיע במבנה הזה של י' ה' ו' ה' למלכות, אז אין לו יחס למאציל. כי רק במלכות מתגלה היחס לנותן. כמו במלכות דאין סוף, שאז היא עושה צמצום ומסך וכל ההתפתחות שבאה אחר כך.

לכן האדם צריך לברר את הרצון שלו. מסתם "אני רוצה" לברר בדיוק מה הוא רוצה, ממי הוא מקבל את הרצון, מה הבורא רוצה ממנו. לבנות אותו כאילו מלמעלה למטה. ואחר כך מלמטה למעלה לבנות את התגובה שלו, מה הוא רוצה על ידי השימוש ברצון. האם למלא את עצמו, או להגדיל את הנותן, שיהיה גדול בעיניו עד כדי כך, שירצה להשפיע לו. אבל שירצה להשפיע לו, למרות שהוא עצמו נמצא בתכונת הקבלה. ודווקא טוב שהוא נמצא ברצון לקבל, כי מתוך זה הוא יכול להשפיע לנותן. זאת אומרת, מתרחשת התפתחות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה בכל המבנה של האדם.

ואם האדם גומר אותה סריקה, אותו בירור, שתחילה מתגלה לו מלמעלה למטה הכרת הרע, ואחר כך מתגלה לו מלמטה למעלה שהרצון לקבל הוא לא רע, אלא שאפשר לממש אותו בטוב, אז נקרא שהרצון שלו מבורר. אבל רק לאחר כל הבדיקה שהאדם עורך על עצמו, וחייב לעשות את הבדיקה הזאת עם הסביבה, אחרת הוא לא רואה איך הרצון שלו מתחבר. רק לאחר כל התהליך הגדול הזה נקרא שהוא מעלה מ"ן. ולא שהוא רואה את הבורא ושולח אליו לשם חיסרון כלשהו. אלא הכל נמצא בו עצמו. החיסרון האחרון שלו שמבורר בו כל צרכו, הוא נקרא מ"ן. ובדיוק ברגע שהוא מגיע לחיסרון הנכון, אז מתגלה המילוי.

חזרה לראש הדף
Site location tree