אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר נ"ד: "מטרת העבודה"

מאמר נ"ד: "מטרת העבודה"

שיחה מ-14.09.06

"זהו ידוע, שעיקר העבדות הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו." תלוי מהי המטרה כלפי האדם. אם מדובר שהמטרה היא להגיע להשתוות הצורה, אז ההשתוות יכולה להיות בתכונת ההשפעה בלבד, זאת אומרת, "להשפיע נחת רוח ליוצרו". כי הבורא הוא טוב ומטיב ויש לו רק רצון אחד, מחשבה אחת, תכונה אחת, שהיא אהבה, השפעה לנברא. במחשבה האחת הזאת הוא ברא את הנברא. ובמעשה האחד הזה, נמצא הנברא.

ולכן "להגיע להשתוות הצורה לבורא" נקרא, שהנברא מגיע לאותה מחשבה ולאותו המעשה, מצדו עצמו. ואז נכלל במעשה של להשפיע נחת רוח לבורא, מתוך מחשבה להשפיע נחת רוח לבורא. ונכלל במעשה של הבורא להשפיע לנברא, ובמחשבה של הבורא להשפיע לנברא. ויוצא שגם במחשבה וגם במעשה, שניהם נמצאים בהשתוות, בחיבור, הנקרא "ייחוד".

ומלבד הפעולה הזאת שאיננה קיימת מצד הבורא, על האדם גם להגיע בבירור שלו למצב, ש"כל מעשיו יהיו לשם שמים". זאת אומרת, שגם מצדו יהיו מחשבה אחת ומעשה אחד, כמו מצד הבורא. רק בבורא אין שניים, מחשבה לחוד ומעשה לחוד, ובאדם יש. מפני שבאדם יש חומר, ויש פעולה מעל החומר, צורה על גבי החומר. מה שאין כן בבורא, אין הבחנות כאלה. אלא אצלו מחשבה ומעשה הם היינו הך.

"אבל צריך לדעת, מהו הפירוש של להשפיע, היות שדבר זה מורגל בפי כל." כי אם מדובר על תיקונים מצד האדם, אז לפני שהוא מגיע ללהשפיע, עליו להגיע לבירורים מהו להשפיע. "וידוע, שההרגל מפיג את הטעם." האדם מתוך שימוש תכוף במשהו, מאבד את חדת הבירור. וכבר איננו מסוגל לאבחן בדייקנות מה הוא חותך, מה הוא מברר, כלפי מה הוא מודד אותו מושג. "לכן צריכים לבאר היטב, מה ענינו של מלת להשפיע." כי במילה "דלהשפיע" יש מובנים ופירושים רבים.

"והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים). כי לולי זה, אין קשר בין הנותן להמקבל. שאין זה מן הנמנע, שאחד יתן והשני לא נותן שום דבר בחזרה, שיהיה מציאות של שותפות." מהבורא ישנה רק המחשבה, "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו", שהיא המעשה. ומצד הנברא, שנברא מחומר של רצון לקבל, יש רק רצון להנות. כי הנותן ברא אותו כרצון להרגיש את הנותן, את ההשפעה של הנותן. ולכן מה שנמצא בתוך החומר כהרגשת הנותן, מפורש בתוך החומר כהרגשה נעימה. ומה שלא נמצא בשורש, מפורש בתוך החומר כהרגשה בלתי נעימה. וכך החומר שהוא רצון להנות, יכול לעבוד רק עם ההרגשה שבו. או עם התענוג, עם ההנאה שלו, או עם חוסר התענוג שמביא לו ייסורים.

ואם הוא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל, אז נקרא שעובד או לעצמו, או לבורא. כי לעבוד עם הרצון לקבל אפשר רק אם האדם מתרומם מעל הרצון, ויכול לעבוד עם הרצון שלו כמו עם אמצעי, כמו עם כלי. אז נקרא שעושה צמצום על הרצון ומתעלה מעליו, ומתחיל לשלוט על הרצון לשם מה הוא רוצה להנות, כי יכול לסובב את הרגשות שלו מלהנות לעצמו ללהנות לבורא. וזה עניין השותפות בין שניהם. אם בבורא אין עבודה כזאת מצד החומר, מצד הרצון לקבל, אז כדברי הכתוב: "כי ממי יקבל?". אלא הנברא, שבו נמצא הרצון לקבל, הופך אותו תחילה לכלי, ואחר כך עובד עם הכלי הזה, כדי שיהיה מורגש בתוך הכלי, רק מה שמתאים לעשיית נחת רוח ליוצרו.

"שרק בזמן, ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם." כי מידת הדבקות, מידת השתוות הצורה, היא נמדדת כתוצאה מעבודת האדם. האדם לפי אותה תוצאה, מגלה באותה מידה את יחס הבורא אליו. ולא יתכן שהאדם יגלה יחס שונה, אלא רק לפי הכנת הכלים שלו, כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". כי הכל מושג רק מתוך הכלים של הנברא לפי "ממעשיך הכרנוך", לפי "דע את ה' אלקיך ועבדהו". במידת השינוי או ההשתוות בין הכלי של הנברא לבין האור, במידה הזאת הנברא מרגיש שנמצא, או ב"גלות", בחוסר גילוי של האור, או בגילוי האור .

"אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום." כי אהבה יכולה להיות רק הדדית. אבל לפי אותו עיקרון שמדברים אנו לא מצד הבורא, שנמצא בשלימות ונצחיות, ואהבתו היא בקביעות כלפי הנברא, אלא מצד הנברא. אם הנברא מתקן את הכלי שלו להיות באהבה כלפי הבורא, אז במידה הזאת הוא מגלה את אהבת הבורא כלפיו. זאת אומרת, אהבה יכולה להתגלות רק לפי מידת ההשתוות ביניהם במידת האהבה זה לזה. מצד הבורא היא אהבה חלוטה, מוחלטת. ומצד הנברא, רק באותו אחוז מסוים, שהנברא מגלה ממלוא הכלים שלו באין סוף, רק באותה מידה, הם נמצאים בהשתוות הצורה, בהשתוות האהבות זה לזה. והמידה הזאת שמתגלה כלפי הנברא, היא מידת הייחוד ביניהם ומידת הקומה של הנברא.

"וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א), אל תקרו עמי אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי" (בראשית זהר דף ה')." רק בזמן היציאה ("לציון"), שמודדים את הכלים, ומכינים אותם כלפי האהבה, רק אז אפשר למדוד ("עמי אתה") עם מי נמצאים בשותפות. לא בזמן שנמצאים כבר בחיבור וייחוד בין בורא לנברא, אלא בזמן הכנת הכלים בודקים, עם מי נמצאים, לצורך מה מכינים את הכלי.

"היינו, שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא." כי זאת צורת ההשפעה כלפי הבורא, שרוצה רק להטיב. "אז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן." העליון נותן את השפע והתחתון נותן את הכלי. אם נותן את הכלי בכוונה להשפיע על ידו תענוג לעליון, אז הוא נקרא נותן. כמו אותה דוגמא באדם חשוב, שמקבל טבעת מכלתו, נקרא שנותן לה. כי הכל נמדד לפי הכוונה. אם הנברא מקבל בכוונה להשפיע לבורא, מפני שהבורא חשוב לו, אז שמקבל תענוג ועושה נחת רוח לבורא, נקרא שנותן. נותן כלי לקבל את השפע שנותן העליון.

"אבל הרצון לקבל צריך להיות להשתוקק להדבק בו יתברך, ולקבל שיפעו וחיותו וטובו." כדי להגיע למטרת הבריאה, היינו, להשפיע נחת רוח ליוצרו, צריך לבנות כלי, חיסרון, להגיע אליה. כי שום דבר איננו מתממש, אלא רק לפי החיסרון אליו. הנברא הוא חיסרון בלבד. ולכן לפני כל פעולה שנעשית מלמעלה, על הנברא רק לגלות אליה חיסרון מלמטה, הנקרא "העלאת מ"ן". ואז הפעולה מלמעלה מתממשת בכך, שמתגלה כלפי הנברא שהוא כבר נמצא באותו מצב. כי מלמעלה למטה כבר הוכנו בשבילנו כל המצבים.

ואנחנו נמצאים בכל שרשרת המצבים האלה שהוכנו לנו מלמעלה למטה, כסדרה של מאה עשרים וחמש מדרגות, מהמצב המושלם ביותר שנמצאים באין סוף, בדבקות מלאה עם הבורא, ועד למצבנו בעולם הזה שנמצאים בפרודא. וצריכים לגלות אותם מן המוכן רק על ידי הקדם העלאת מ"ן. על ידי יגיעה ומעשים טובים מצד הנברא, הוא מגיע לחיסרון למדרגה יותר עליונה. ואז מגלה את עצמו כבר נמצא באותה מדרגה עליונה.

"וזה היתה מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אמנם על ידי השבירה, שהיתה בעולם הנקודים, נפלה הרצון לקבל לרשותו של הקליפות, שעל ידי זה נעשה בהכלי ב' בחינות:

א' שנעשה בה יחס לתענוגים של פירוד, שהעבודה לצאת מרשות הקליפה זו, נקרא "עבודת הטהרה" ובחינה הב שנעשה על ידי השבירה הוא, להתרחק מתענוגים רוחניים, היינו שהאדם מתרחק מרוחניות, שאין לו שום תשוקה לרוחניות. והתיקון לזה הוא נקרא "קדושה"."

הנברא הוא "יש מאין". כל הרצון שלו בא ונברא ונבנה על ידי האור, כרצון הפוך מן האור. אבל כל כולו נמצא בשליטת האור, כהעתקה מן האור, מהשפעת הבורא. כי עד כמה שהבורא החליט בתוך מחשבתו להשפיע, כך בהעתקה מאותה מחשבה הטביע את ההיפוך של הרצון שלו בחיסרון של נברא. אבל הנברא ששרוי כל כולו בתוך החיסרון הזה, איננו מרגיש את החיסרון להשפעת הבורא. הוא בכלל לא מרגיש שחסר לו. אלא נמצא בדרגת דומם, ללא הרגשת הבורא וללא הבנה מה להרגיש.

ואיך הנברא הזה יגיע להרגיש, להעריך, להחשיב, להבין, את כל מחשבת הבריאה, כמו שהבורא מבין ומרגיש אותה. איך הנברא מתוך עצמו יבוא לחיסרון כלפי השפעת הבורא, כמו בן המלך במשל של בעל הסולם, שצריך לשבת במרתף חשוך עשרות שנים, אחרת לא יוכל להעריך מה עשה למענו אביו המלך. כי מצד הנברא לא נדרש יותר, אלא רצון מתוך עצמו, העלאת מ"ן, חיסרון להיות במצב ההוא, השתוקקות לאותו שפע, לאותה מחשבת הבריאה.

אלא הנברא שצריך להביא אותו לחיסרון, הוא נברא על ידי האור, כהעתקה מן הבורא, כהטבעה של מחשבת הבריאה. ואיך ייווצר בו חיסרון משלו, מחשבה והבנה משלו, מהיכן יקבל אותה עצמאות, שאי אפשר כי תיוולד בצורה ישירה מהבורא. אבל היא עיקר הנברא. כי חומר הבריאה הוא העתקה שהבורא עשה מעצמו רק כהפכיות ממנו, ואיננו נברא. לכן כדי לברוא נברא, היינו, הבנה והרגשה שיהיו עצמאיות כלפי מחשבת הבריאה, היה צורך לברוא מצב שהוא ההפך הגמור ממחשבת הבריאה.

והריחוק הזה, הוא נעשה בשניים. ריחוק שנובע מהעדר מוחלט של הנטייה להשפיע. ועוד ההפך מכך, רצון שהוא כולו רק לקבל. וכנגדם על הנברא לעבור שני שלבי עבודה:

שלב א' - יציאה מעל מנת לקבל, הנקרא "יציאה מהקליפות".

שלב ב' - קניית הרצון להשפיע, הנקרא "קניית הקדשה".

בשני השלבים האלה, הנברא צריך לעבוד עם אותו רצון שלו. עבודה עם הרצון, כנגד הרצון המקולקל. אבל הוא יוכל להתמודד נגד החיסרון שלו, לרסן אותו ולעבוד איתו בעל מנת להשפיע כלפי הנותן, רק על ידי חשיבות הנותן, לפי חשיבות הנותן שצריך להשיג.

העבודה הזאת מחייבת את הנברא להיות בקשר עם הבורא, כדי לקבל ממנו חשיבות. כי רק במידת חשיבות הבורא שהוא מקבל, הוא יכול להלחם כנגד הרצון על מנת לקבל. וכך יוצא, שהוא נמצא בין שני כוחות. מצד אחד הרצון שלו על מנת לקבל. ומצד שני גדלות הבורא שנסתר. כי הבורא אם לא היה נסתר, הוא היה שוקל תמיד מה לטובתו. אבל בגלל שהבורא נסתר, הנברא בונה את עצמיותו. אותו חלק עיקרי בבריאה הנקרא "נברא", שאיננו בא מצד הבורא.

אלא הנברא בונה אותו כקו אמצעי, בין חשיבות הבורא כקו ימין, ובין הרצון לקבל שגדל כקו שמאל. הוא זקוק לגדלות של קו ימין, כדי לעבוד כנגד השמאל. ובצורה כזאת הוא מכניע את השמאל תחת הימין, ובונה קו אמצעי. בכך קם החיסרון החדש, הרצון החדש, נברא שלא תלוי בבורא - מצד הקו האמצעי, מצד הגוף של הנברא, הכוונות של הנברא. אבל שבנוי מרצון לקבל ומהאור, שמתקשרים יחד על ידי אותה עצמאות דרך הכוונה על מנת להשפיע.

"שסדר העבודה הוא, להשתוקק לרוממתו יתברך, אז הבורא ית' מאיר לו בהכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחינת טהרה, שנקרא בחינת "שנאו רע"," ריחוק מקו שמאל, "כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחינת הקדושה," קירוב לקו ימין, "כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע"." לא יתכן שאדם, הקו האמצעי, לא יהיה כלול משניהם. מצד אחד "שנאו רע" ומצד השני אוהב את הקדושה. כי שנאה לקליפה ואהבה לקדושה, הן צריכות לתת בדיוק את צורת האדם.

"היוצא מזה, שיש ב' בחינות:

א. טהרה,

ב. קדושה.

שקדושה נקרא הכלי, שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחינת להטיב לנבראיו. אבל הכלי הזו מתיחסים להתחתון. היינו שזהו בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב." במידה שמשיגים גדלות הבורא, מתוך זה מתחילים להשתוקק לעשות לו נחת רוח. בינתיים שומעים באוזניים של "לקבל", מה זה נקרא "להשתוקק", או מה זה נקרא "גדלות הבורא". עדיין זה מפורש אצלנו כאיזה רכוש בתוך הרצון לקבל. אבל לאט לאט כשמתרקמים הכלים החדשים, אז האדם מתחיל להבין את הפירוש הנכון של המילים האלה. ש"השתוקקות" היא להשפעה, ו"חשיבות הבורא" מפורשת אך ורק בכלים דהשפעה, עד כמה שמתאפשר להשפיע לו. כי רק לזה משתוקקים כאשר מדברים על גדלות. זאת אומרת, מלכתחילה הגישה היא צריכה להיות כבר מכלי מתוקן, בלי שום נגיעה לעצמו.

"שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית' ובשפלות עצמו." המדרגות מסודרות כך, שמי שמשקיע ונותן יגיעה, מתגלים לו כל הרגשות האלה של הנבזות, של שפלות עצמו. הבורא מסדר כך כלפי האדם. רגשות כאלה שמגיעים במיוחד על ידי "הבושה", אומר בעל הסולם, שהיא הסיבה לצמצום, על כל האופנים שלה ובעיקר כלפי החברה והחברים. וכנגד אותה בושה האדם מבין, שהתרופה לברוח מהמצבים האלה, היא רק להרגיש גדלות הבורא. אפילו בעל מנת לקבל, אפילו ברצון לא מתוקן עדיין, טרם שמגיע לקדושה, גם אז כך זה מורגש.

ככל שהאדם מגלה את הבושה כלפי החברה, לאט לאט באותה מידה שמחפש איך לא להיכנס שוב להרגשות הנוראיות האלה, הוא מתחיל להרגיש שהפיתרון נמצא רק בבורא, שיחזיק אותו בגילוי מועט של פניו. וזה נקרא שהאדם מחפש כבר את גדלות ה'. בינתיים הכל רק כדי לא להרגיש אי נעימות. אבל לאחר מכן האדם מתחיל בחשיבות הבורא שמתחילה להגיע אליו לפרש ולהבין שלהרגיש נעים או לא נעים זה לא העניין החשוב. אלא החשוב הוא להידבק בגדלות הבורא, אפילו אם צריכים לגלות כלים נוראים כאלה. וזה נקרא שמתגלה לו שפלות עצמו, ולעומתה רוממות ה'.

"מה שאין כן השפע שצריך להתגלות בהכלי דקדושה, הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע להתחתון. ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום, וזה נקרא "הנסתרות לה' אלוקינו"." הן "נסתרות", כי הנברא לא יודע את השורש של השפע. הוא לא יודע באיזה תנאים הוא עומד לקבל, ולמה ואיך השפע מתקבל בו. הוא רק צריך להשתוקק לאותו מצב שהשפע מתגלה, לא כדי שיהיה לו נעים, אלא כסימן שבמידה ומרגיש בתוכו שפע רב, הוא בטוח שעושה נחת רוח לה'.

"וכיון שמחשבת הבריאה, הנקראת "להטיב לנבראיו", מתחלת מאין סוף ברוך הוא, לכן אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא." "אין סוף" הוא מושג שאפשר לפרש בשתי צורות. "אין סוף" נקרא שאין לו שום צורה. שלא פונים למידה או הבחנה או תכונה של השפעה מצד הבורא. אלא האדם רוצה שיתגלה בו כוח, שיוכל לעבוד עם הרצון לקבל שלו בצמצום, ובקבלת השפע מעל הצמצום בעל מנת להשפיע. אם האדם מבקש בצורה כזאת, אז הוא מבקש ממידה שאין בו, ולכן היא נקראת "אין סוף". כל מדרגה עליונה שאליה האדם פונה, כלפי מדרגתו התחתונה, היא לעומתו "אין סוף". כי לפי הכלים שלו הלא מתוקנים, הוא מרגיש אותה כאין סוף.

תמיד מדברים מצד הכלים של הנברא. כי מחוץ לכלים שלו הנברא לא מרגיש דבר. ואם מתגלה לנברא מידת תיקון שעוד לא נמצאת בו, מידת התיקון הזאת היא נקראת אח"פ דעליון. הנברא רואה עד כמה הוא לא רואה, עד כמה הוא לא משיג את מידת התיקון הזאת, ולא יכול להשוות את עצמו עם אותה מידה מתוקנת. הוא לא יכול למדוד אותה, אלא רק רואה עד כמה שהיא נמצאת במימד יותר גבוה, שונה, נעלם ממנו. אבל אותה הרגשה שזה נעלם, נסתר, יותר גדול, היא נמצאת בו. וזה נקרא שהעליון נמצא בתוך התחתון. אבל התחתון עדיין לא מלביש את העליון, ולכן כלפי התחתון זה נקרא מידת "אין סוף".

"היינו להקשר שיש להבורא עם הנבראים. וזה פירוש מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, שצריכים להתפלל לאין סוף," כי אי אפשר אחרת. אם האדם מגביל אותה מידה, אם הוא תופס אותה בצורה כלשהי, אז היא איננה בורא. אלא משהו שכבר נמצא ברצון לקבל שלו, ולאותו מצב מסוים שבתוך הרצון לקבל הוא פונה, ואותו הוא רוצה. זה הסימן שהפנייה שלו היא פנייה אגואיסטית. כי לא תיתכן פנייה לתיקונים מהעליון, אלא אם כן היא מורגשת כפנייה לאין סוף. כי פונים לתיקונים שעדיין אין בנו, למימד יותר עליון.

"כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים. כי תחילת הקשר מתחיל באין סוף, ששם נמצא בחינת "שמו", שהוא שורש הבריאה.

וזה סוד מה שכתוב בירושלמי, שהמתפלל, יתפלל בשם. היינו כנ"ל, ששם יש בחינת שמו. ובחינת שמו ואין סוף נקרא בלשון אגדה "מגדול מלא כל טוב"." הכלי עם האור המוקדש לבריאה מצד הבורא. הכלי הוא כקו שמאל והאור הוא כקו ימין, מקובלים בתוך רצונו החופשי של הנברא, שבונה מתוך שני היוצרות הללו, שני הקווים האלה, את עצמותו, עצמיותו. ובכך בא הקו האמצעי הנקרא "אדם", הדומה למחשבת הבריאה, לעליון.

ושתי ההכנות האלה כלפי הנברא נקראות "מגדל מלא כל טוב". זאת אומרת, כלי עם השפע. החיסרון שהנברא מגלה לזה, והחיסרון על ידי שני היוצרות האלה, כלי ואור, הוא מגלה את המרכיב השלישי - להשתמש בהם כדי בחזרה להשפיע את מחשבת הבריאה לבורא, ואז נקרא שהוא בא למגדל מלא כל טוב.

"לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכן לנו מראש." המילים האלה יכולות להטעות. אלא מתפללים לה' כדי לקבל ההטבה שהוכנה לנו מראש, מפני שאם נקבל בצורה כזאת, אז נעשה לו נחת רוח.

"לכן הכתר נקרא "רצונו להטיב לנבראיו"." הכתר לא שייך לעשר הספירות. אלא כנציג של הבורא כלפי אותן ט' תחתונות שנמצאות באותו הפרצוף. "וההטבה בעצמה נקרא בשם "חכמה"," זאת אומרת, כל האור המוקדש לנברא ממחשבת הבריאה, מהכתר, נמצא בחכמה. אותו האור המתגלה כבר בתוך הכלי העתידי, "שהוא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם "אין סוף" ובשם "מאציל". אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל. כי בחכמה עדיין לא נמצא בחינת כלי, ונבחנת לאור בלי כלי." מדובר רק כלפי הנברא, כי האור כבר נמצא בתוך הכלי. רק מצד הבורא הוא כך נבדל, שאותו כלי שנמצא במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, הנברא יהיה חייב להכין את הכלי הזה, בהתאם לאותו השפע שנמצא בחכמה כעצמותו, "עצמת השפע".

"לכן גם חכמה נבחנת לבחינת מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי." רק כלפי המקבלים, יש מחשבת הבריאה הנקראת "כתר", ויש פעולה מצד המחשבה הנקראת "חכמה". אבל בבורא אין חילוק בין המחשבה לבין המעשה, הפעולה עצמה. אלא כלפי המקבלים נראה כך, בתוך החומר של המקבל, של הנברא.

"וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא, ששם מגולה יותר שורש להנאצלים." בכתר אין עדיין קשר לנאצלים, אלא רק מחשבת הבריאה הכללית. ואילו בחכמה הוא כבר מלובש בתוך הכלי, למרות שהכלי איננו מגולה כלפי הנברא. ומטרת העבודה של הנברא היא לחבר את היוצרות הללו, את החיסרון, הכלי, הרצון, עם השפע, האור, המילוי, שמגיע לאדם, כדי להגיע לאותה המחשבה, לאותה הכוונה כלפי הבורא, כמו שהיא ישנה אצלו מלכתחילה כלפי הנבראים. זאת אומרת, אותה מחשבה כמו שהיתה לבורא בבריאת העולם, הנברא צריך ליישם, לבנות, לייצר בתוך עצמו, משני הנתונים האלה.

מתוך מחשבת הבריאה יצא אור וכלי. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר, שמכתר יוצאת חכמה, אור וכלי שבאים כרוכים יחד, כלפי הנברא שהוא מלכות. והנברא מתוך מה שמגיע אליו, צריך דרך כל ההבחנות שהוא עובר בכלי שלו, להגיע חזרה לאותה בחינת אין סוף שיש בכתר. זוהי מטרת כל העבודה של הנברא. כי מלמעלה למטה משתלשלת מחשבת הבריאה עד המלכות. אבל מלמטה למעלה, ממלכות לכתר, העלייה נעשית ביגיעה של הנברא. עד שמלכות וכתר נעשים שווים ממש. במקום פרצוף עם ראש תוך סוף, שיש לו קומה, שהוא ריבוע או קו, נעשה "עיגול", חזרה לאין סוף, שמלכות חוזרת להיות כתר.

קומת הפרצוף נמדדת, לפי כמה שמלכות איננה יכולה להיות כמו הכתר. אז מודדים את קומתה של המלכות בספירות ומציינים, שמלכות יכולה להיות בכל אחת מאותן ספירות, מידת יסוד, או תפארת, או דעת וכו'. אבל אלה רק מידות, כי מלכות איננה מסוגלת להיות בתכונה המיוחדת הזאת שלהן. אלא רק באותו אחוז מסוים, שהיא מדמה את עצמה לכתר. לפי כמה שהיא עולה מעצמה לכתר, באור חוזר שלה, לפי זה נמדדת קומת הפרצוף. עד שהיא משתווה לחלוטין לכתר. ואם נעשה זיווג על כל המלכות, אז שניהם נעשים כאחד, "הוא ושמו אחד". אותו מצב הנקרא "חזרה לאין סוף". והחזרה הזאת היא מטרת העבודה שלנו.

מהי הרגשת הבושה שהאדם מרגיש בחברה?

עד גמר התיקון, החסרונות שמתגלים, הם מתגלים על ידי זה שהאדם מרגיש פגיעה מקו שמאל, מהרצון לקבל שלו, כלפי קו ימין. הבורא נסתר, והקו ימין שמתגלה כלפינו, הוא החברה, הסביבה. אבל רק בסביבה נכונה. בסביבה שאצלה הערכים הם מעט יותר, מהערכים שבהם האדם נמצא. כאשר מתגלה באדם הכלי המקולקל, הוא מרגיש בתוכו בושה כלפי החברה, כלפי הערכים של החברה.

אם האדם נותן הרבה יגיעה, שיכול לסבול את גילוי הנבזות שלו, אז מגלים לו מלמעלה שוב ושוב ושוב, עד כמה הוא נמצא באופנים שונים של קלקולים כלפי החברה. עד כדי כך שרואה, שאיננו מסוגל לתקן בעצמו, ואין שום כוח אחר בעולם, חוץ מהכוח העליון, שיכול לתת לו תיקון, אם ייתן. ואם הנברא מרגיש כמו שכתוב, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכ"ז א'), אז הוא הגיע לאותה תביעה, בקשה, הנקראת "העלאת מ"ן". חיסרון, שהבורא יעזור לו.

אבל השאלה, במה רוצה שיעזור לו? האם לברוח מהבושה כי הרגשתו לא נעימה, או להשתמש בבושה כדי על פניה להתקשר לבורא? ואז הוא מודה על הבושה, כי יכול להתקשר לבורא. אבל איזו התקשרות לבורא, האם מפני שהבורא הוא מקור לתענוגים ולביטחון, או כדי להשפיע לו? זאת אומרת, אבחון מצד שני, מצד ימין, למה הוא רוצה את הבורא.

במקום אותה בושה שבאה מצד שמאל, מהחברה, הוא צריך להגיע לבושה מצד ימין, שהוא כגנב כלפי הבורא. לאותה בושה אחרת, של אדם הראשון, שהתבייש לאחר החטא. וכנגד הבושה הזאת, אומר בעל הסולם, יש שתי צורות עבודה. עבודה לברוח מהקליפה, מעל מנת לקבל, ועבודה להשתוקק לעל מנת להשפיע.

אלא כל זה יתגלה בהדרגה לכל אחד ואחד לפי יגיעתו. ואין צורך שינסה להיות "חכם" ויזכור את הפרטים, כי זה בלתי אפשרי. אין לנו בזיכרון תאים כאלה, שיכולים לזכור משהו, שלא התלבש עדיין בחומר שלנו. ולכן כל אחד שומע את הדברים לא בצורה כמו שזה נאמר, אלא לפי "דרגה דליה" [דרגה שלו]. אבל בזמן שהאדם יצטרך אותם, הם יבואו לו. והעיקר היא היגיעה. כי במידת היגיעה, נפתחת לאדם הידיעה מהיכן הוא, ממה הוא מורכב ומה עליו לעשות.

לכן אין מקום לדאגה, כי לא דורשים מהאדם מעבר לגובה שלו. אלא כמו שכתוב: "כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי", שאיננו נמצא בעל מנת לקבל, "ועושה דברי תורה," שומר דבר תורתי, זאת אומרת, שמברר כמה שאפשר כלפי הכיוון הזה של על מנת להשפיע - "כל החכמה וכל התורה בלבו".

חזרה לראש הדף
Site location tree