אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר נ"ו: "תורה נקרא יורה"

מאמר נ"ו: "תורה נקרא יורה"

שיחה מ-17.09.06

"תורה נקרא "יורה" מלשון "ירה יירה", שכוונתו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו."

הבעיה היא שאנו רגילים בעולם הזה, שבו אנו חיים כבר כמה עשרות שנים, שלפי היגיעה מקבלים שכר, "לפי צערא אגרא". שהיגיעה והשכר נמצאים באיזה יחס ישר ביניהם. אמנם ישנו שם מקדם מסוים של יכולת מקצועית ואומנות המקצוע. אבל בכל זאת, כמה שהאדם מתייגע, בהתאם לזה הוא בצורה טבעית דורש כתגובה שכר ויותר מילוי. כך מקובל בחברה, בעולם ובאנושות.

ולכן כשמגיעים לקבלה עם השאלה "מהו הטעם בחיינו?", ורוצים דווקא עם הרצון הגדול ביותר, שמיואשים מלמלא את עצמנו בכל מה שיש בעולם הזה, בכל זאת להימלט ממנו על ידי משהו שלמעלה מהעולם הזה, שלא ידוע מהו, אבל שאולי בכל זאת ימלא אותנו, במקום זה מתחילים לראות את עצמנו יותר ויותר ריקניים. וזה קורה בצורה כל כך חריפה כלפי האדם, שהוא לא מסוגל לסבול זאת. הוא לא מבין למה זה כך, אלא שואל כמו שכתוב: "זו תורה וזו שכרה?". אבל כך הוא באמת. ולכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".

כך קורה, עד שהאדם מתחיל להבין, שדרכי קניית העולם העליון, הן הפוכות מהדרך שבה אנו רגילים. כי האדם חייב להגיע להשפעה, לרצון להשפיע. וכמה שמתקדם יותר לרצון להשפיע, אז מראים לו יותר עד כמה שהוא לא נמצא ברצון הזה. עד שרואה באמת, שהוא לא נמצא בהשפעה, ולא יכול להיות בה. אבל בינתיים, מתוך שרוכש גדלות המטרה, נוצרים בו שני קצוות. מצד אחד אותה הבנה שאין בו תכונת השפעה, ומצד שני שחייב להשיג אותה בכל מחיר.

ושני הרגשות הללו שמשיג, הם שנותנים בו מה שנקרא "תפילה אמיתית". וכתוצאה ממנה הוא מקבל לפי אותו חוק של "יגעתי ומצאתי", את ה"לשמה", את המצב שבו נפגשים עם התורה. אבל בינתיים "התורה", היינו, האור העליון שמחזיר למוטב, הוא מראה כל פעם לאדם צורות הפוכות. ולכן לפי זה התורה נקראת "יורה".

"היינו, שמראים לו את האמת, שפירושו, כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת." "אמונה" נקרא תכונת ההשפעה ששורה בו. "שבשיעור שיש לו האמונה, על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות." "תורה" נקרא האור העליון שמחזיר למוטב. "מצוות" נקרא תיקון תרי"ג הרצונות של נשמת האדם על ידי האור הזה. כי בכל אדם ואדם ישנם תרי"ג רצונות (תר"ך רצונות), שחייב לתקן את השימוש בהם. משימוש "על מנת לקבל", שרוצה למלא אותם כולם במלואם, בכל מיני אפשרויות ומעשים שמזדמנים לו, לשימוש "על מנת להשפיע", שעובד עם הרצונות שלו כמו אמצעים, כדי להגיע להשפעה לבורא.

"כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך. כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה. וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא "אמונה בתוך הדעת"." זאת אומרת האדם יודע, שאם הוא מקיים פעולות כאלה וכאלה, אז יש לו שכר. חלק מהשכר הוא מקבל על המקום כמילוי פסיכולוגי, כפיצוי בהרגשה ובביטחון. וגם הוא בטוח לעתיד לבוא, שעוד חלק נשמר לו בעולם הבא. כך חינכו אותו בחינוך שקיבל. אבל אין לכך שום קשר עם האמת שהתורה דורשת מהאדם.

"ואף על פי שהוא כנגד השכל. דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'. אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת. וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת," ורואה שהדרך שלו היא לגמרי הפוכה מהחינוך שקיבל כגירסא דינקותא, אם התחנך בחינוך הדתי. כי שם כמה שמקיים, יותר הולך ומוסיף ונעשה יותר מלא בתורה ומצוות. לפי מה שחינכו אותו, כך בטוח שקורה לו. מה שאין כן אם נתקן על ידי המאור המחזיר למוטב. על ידי הלימוד והשימוש בחכמת הקבלה הנקראת "תורת אמת", האדם מגלה את ההפך. שלא לפי החינוך - כמה שיותר עושה, אז יש לו יותר. אלא כמה שיותר עושה, יש לו פחות.

"ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם יוכל לבקש רחמים, ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה'. ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה', על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו."

האדם שמזיע על העיסוק בתורת האמת, ומזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, ורואה עד כמה שהוא ההפך, ממה שכתוב בספרים, ממה שיכול לתאר מהי "השפעה", מהו "קיום מצוות" בצורה אמיתית, מהי "האמונה" שלו, היינו, מידת ההשפעה ששורה בו, ששולט בה, ורואה עד כמה איננו בהשפעה, הוא עדיין לא יכול לברך את הבורא. אלא נמצא כל הזמן בסתירות, באי נעימות, בהרגשה של גלות מהקדושה, מהשפעה.

עד שעובר זמן הגלות, כי "כל פרוטה ופרוטה" של היגיעה "מתקבצת לחשבון גדול", ומתמלאת סאת היגיעה. אז הוא מגיע למצב שפורץ את הגבול של הרצון לקבל, של האגו שלו, ובורח ויוצא ממנו לאור, לחופש, לעל מנת להשפיע. רק אז יכול להודות לה' על כל הדרך שליווה אותו והלך לפניו ודחף אותו, עד שנעשה "אדם", עד כמו שאומר בעל הסולם, ש"קירב אותו אליו".

"מה שאין כן, כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד," לפי איך שלימדו אותו, אם קיבל חינוך דתי. ואם קיבל חינוך חילוני, לפי הטבע שלו, חושב כמה שייתן יותר יגיעה, יקבל שכר פחות או יותר על המקום, "נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע, ואין לו מקום להתפלל לה', שיקרב אותו אליו." רבים הם האנשים שבאים, ואם לא יוצא להם לפי אותה נוסחה המקובלת בהם ובאנושות, שאם נמצאים יותר, מקבלים יותר מילויים, אלא נפתח בפניהם יותר רע וחולשה ואכזבה, אז הם מתאכזבים ובורחים.

ואיך האדם לא יברח, אם הוא בנוי כך? או שמגיע לבשלות פנימית, שאין לו ברירה וחייב להמשיך. או שלא הגיע לבשלות סופית, כי כאלה הם ממש יחידים, אלא החברה מספקת לו תמיכה וביטחון בהרגשה, שאם הוא מקבל אכזבות, וקושיות נוספות, וחושך, והסתרה נוספת כל פעם ופעם ובלבולים, זו הדרך ואלה הסימנים נכונים בדרך.

אם האדם מקבל מהחברה הבחנות נכונות על מה שהוא מרגיש, שזוהי אמת, אז הן מחליפות לו את הגירסא דינקותא, או את הנוסחה המקובלת בעולם של "לפי צערא אגרא" בצורתה הישירה, ולא ההפוכה כמו שהיא בקבלה, ואז הוא יכול להמשיך. זאת אומרת, אחת מן השתיים. או שהאדם בשל לחלוטין לדרך. או שאיננו בשל, וזה רובם, ואז יכול לקבל תמיכה מהחברה. אבל בדרך כלל רק תמיכה מהחברה עוזרת, כי משחק בה כל עניין הקנאה והכבוד העצמי.

"נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה, שיזכה לאמונה שלימה. כי אין האדם מתיגע, אלא על דבר שחסר לו.

לכן כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת, אז הוא להיפוך: כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו, ואינו רואה שום חסרון לעצמו."

צרה גדולה היא אם אדם שנמצא בלימוד, בכל זאת בונה לעצמו מערכת שעל ידה הוא מרגיש, שהוא מוסיף. זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו". נגיד, הוא רוצה ללמד ורואה בכך הישגים גדולים כל פעם, או שיותר לומד ויותר מבין בשכל מה שלומד. זאת אומרת, הוא כל פעם בונה לעצמו מידת שכר, שבאה וממלאה אותו ומסתירה לו את האמת, שהוא כל הזמן צריך להרגיש את עצמו יותר ריקן.

ובכוח ההגנתי הפנימי של הגוף, האדם נמשך לפיצויים כאלה. אבל הם מכשולים גדולים בדרך. וצריכה להיות תשועה גדולה מהשמים, שהבורא ישבור לו את כל מה שהוא בונה לעצמו, כאיזו הרגשה טובה שמתקדם. אלא שלמרות כל ניסיונות האדם לבנות לעצמו, למצוא לעצמו, שכר אגואיסטי רגיל, הוא בכל זאת כל הזמן מקבל מלמעלה יותר מרה שחורה, הבחנות נכונות על המצב הנכון שבכלי שלו.

והחברה היא שיכולה לספק לאדם את ההבחנות הנכונות. ויחד עם ההבחנות שהיא מספקת לו, האדם מקבל ממנה תמיכה. ולכן הצורה הנכונה והקלה והטובה והאמיתית והבטוחה ביותר להתקדמות, היא שממש "בתוך עמי אנכי יושבת". שמתוך החברה כל הזמן רואה את עצמו, איך הוא מתקדם כלפי החברה ובתמיכת החברה כל הזמן פועל. ואז לבטח נמצא בדרך הנכונה ובהבחנות הנכונות. לא דורש על הפעולות שלו איזה פיצוי אגואיסטי. ולא בורח מאכזבות ומהרגשות לא נעימות. אלא מקבל אותן יחד עם הבנה והבחנה, שזה מה שעליו לגלות. כי הוא מקבל כל זאת מהסביבה.

התלות של האדם בסביבה, היא תלות חזקה הרבה יותר מהתלות שלו בעצמו, ומהתלות בחינוך הקודם שקיבל. היינו, בסביבה הקודמת שהיתה לו, לפני שהגיע לקבוצה. ולכן רק הקבוצה יכולה לייצב את האדם נכון - בדרך נכונה, בתפיסה נכונה, בערכים נכונים - ללא שידרוש פיצוי אגואיסטי, או שיברח לגמרי. האדם חייב תמיכה, ואין לו אחרת, אלא הקבוצה. כי בניגוד לשנים עברו שתמיכה אפשר היה לקבל מהדבקות לרב, במצבים דהיום אפשר לקבל אותה רק מהחברה. ובעל הסולם מסביר במאמר "דור האחרון" את הצורה הנכונה הזאת.

"אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת. כי שהוא מרגיש קלקול, שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת. כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו (וזה סוד "אי הידע")."

למה התיקון של האדם מחייב להראות לו מי הוא ומה הוא? כי אי אפשר אחרת. האדם נמצא באין סוף, הוא תמיד מתוקן. וכל העניין הזה להראות לו מי הוא נועד בשבילו, כדי לקבל הבחנות רגשיות ושכליות. ולכן המצב שלנו הפוך. בפנים בתוך תוכו של האדם לא קורה דבר. אלא הכל קורה בעניין המדידה שלו, היכן הוא מודד ורואה את עצמו.

ולכן הטענה הזאת שנשמעת לעיתים: "בשביל מה לסבול, שיקדמו וזהו", היא טענה מוטעית. כי אין מה לקדם חוץ מתפיסתו של האדם עצמו. רק השינוי בתפיסה שלו זה הוא. כי "האני" האמיתי שלו עומד באין סוף מתוקן בכל הכלי הגדול והכולל של כל הנשמות. ולכן כל אדם צריך רק לעבור את מצבי ההבחנות והמדידות, איך להתייחס לכל המצבים האלה. איך לקבוע במוחא וליבא אותם ערכים של מר ומתוק ואמת ושקר. ואיך בין ההבחנות הללו למצוא את עצמו, את "האני" שלו.

להסתכל על ההבחנות הללו, כמו שהבורא מסתכל עליהן. עד כמה שהוא והבורא דנים על "היצור הזה", על המעמד הזה, כל פעם ופעם היכן שהאור מראה לו את הכלי, לראות את הכלי כמו האור. זה נקרא להשתדל להגיע להשתוות הצורה.

"ובזמן התעסקותו בתורה ורואה את האמת, היינו שיעור התרחקותו מרוחניות, ורואה איך שהוא בריה כל כך שפילה, שאין אדם יותר גרוע מכדור הארץ, אז הס"א באה אליו בטענה אחרת, שהאמת היא, שהגוף שלו מכוער מאוד, שבאמת אין אדם מכוער בעולם יותר ממנו בעולם, בכדי שיבוא לידי יאוש, היא אומרת לך כך. כי היא מפחדת, שמא ישים אל לבו ויבוא לתקן את מצבו."

סטרא אחרא היא המלאך שנמצא בידי ה'. כדי ללמד את האדם צריך להעביר אותו דרך כל מיני פעולות ורגשות. אבל על כל המקרים שעוברים על האדם "אין עוד מלבדו", כי הכל בא רק מהבורא. אלא מתבטאים כך שיש סטרא אחרא וההפך, קו ימין וקו שמאל, או קליפה דימין וקליפה דשמאל, כי אנו מייחסים להם את הרצונות שלנו, את ההתפעלות שלנו, ולכן אנו אומרים שהאחד רע והשני טוב. אבל אין לא זה ולא זה, לא טוב ולא רע.

אלא כדי לתת לאדם אפשרות לקבץ את כל ההבחנות, שבלעדיהן הוא לא ירגיש את מצבו באין סוף, במחשבת הבריאה, הוא חייב להיות בצורות חיצוניות של שני קווים. שמתנתק מקו אחד ומימין עובר לשמאל, ולאחר מכן מתנתק משמאל ועובר לימין, נמצא ברשות דסטרא אחרא, ונמצא ברשות הקדושה. וזה פועל עליו כך, מפעם לפעם, מצד לצד, כדי שיקבץ לתוכו את כל ההבחנות הרגשיות, ולידן את כל ההבחנות השכליות.

ולרוב הפעולות הן כאלה, שקו אחד רוצה לשלוט ולהוציא מתחת ידינו את הקו השני. כי שני קווים - להיות גם במוחא וגם בליבא, גם בהרגשה ואפילו רעה, אבל ליד להבין מי אני ומה אני, מהיכן באה אותה הרגשה, למה היא, מה המטרתיות שלה - זה כבר משהו אחר. אלא כדי לתת לאדם הבחנות קיצוניות, אז מראים לו בדרך כלל, או הרגשה ללא שכל, זאת אומרת, ללא הכרה מהיכן ולמה, מהי הסיבה ומה המטרה שלה. או מראים לו רק את השכל, כך שאיננו יכול לעבוד עם ההרגשה הקשורה למידות מסוימות של השפעה כנגד הקבלה. ואלו המצבים ש"מייבשים" את האדם, כמו שאומר הכתוב. אבל דווקא מהם האדם נעשה אחר כך לבעל ניסיון ומגיע להבחנות הנכונות.

"לכן היא מסכימה, למה שהאדם אומר, שהוא איש מכוער. ונותנת לו להבין, אם הוא היה נולד בכשרונות יותר נעלים ובמידות יותר טובות, אז הוא היה יכול להתגבר על רשע שלו ולתקן אותו, והיה יכול להגיע לדביקות ה'.

ועל זה יש להשיב לה, שענין זה, מה שהיא אומרת לו, מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך, רבי". ולא החזיר לו."

רבי אלעזר בן רבי שמעון, שהשיג דרגה גבוהה מאוד, מה שנקרא "מבית רבו", יותר מאבא שלו, הוא כידוע מדבר תמיד על גמר התיקון ועל גמר התיקון הכולל של כל נשמת אדם הראשון. ובדרך למצב הזה, לאחר העלייה הגדולה, שרכב כבר על כל "החמור" שלו, על כל חומר הרצון לקבל שבו, והגיע לשפת ים החכמה, אז הוא מגלה בתוכו עוד רצון לקבל, מכוער יותר מכל מה שהיה בו אי פעם קודם. ומתפלא איך יתכן בו רצון כזה, שנמצא כבר במדרגות עליונות אמיתיות, לאחר כל כך הרבה יגיעות ומדרגות רוחניות.

אלא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וכל פעם מתגלה בו יצר גדול יותר ומכוער יותר מאין כמוהו. עד שמתפלא איך יכול להיות אדם מכוער כמוהו על פני האדמה, ואיך הטבע בכלל מחזיק אותו. כך האדם מרגיש בכל מדרגה ומדרגה. אפילו מרום גובהו של רבי אליעזר, הוא גילה בתוכו את האיש המכוער הזה. ומה עשה? "אמר לו: "ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". שמא יש לי עוד רצונות כאלה? והאם גם ביתר בני האדם הם צריכים להתגלות כך? "אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית"." "איני יודע", כי אף אחד לא יודע. אלא למי שמתגלה, מתגלה. אין זה קיים בפני עצמו, אלא רק כלפי האדם שכך מתגלה לו.

ולכן הוא אומר "איני יודע", אלא "לך לאומן", זאת אומרת, לך לבורא שעשה לך כל זאת. וכך מתגלה כלפי האדם, שאם הוא אומר, שהבורא עשה לו את זה, אז כביכול בא בטענה. אבל אם הוא רואה בכל זה מעשה הבורא, אז יכול לבוא אליו בהודיה על הגילוי ובבקשה על התיקון. תלוי מאיזה צד האדם מגיע לבורא. תלוי בהכנה שיש באדם, מה קורה לו כאשר מתגלה בו האיש המכוער.

אם חסרה לאדם גדלות המטרה, שלא קושר את המכוערת והגסות שמתגלות בו עם המטרה, אז האיש המכוער מתגלה בו מצד הטענה לבורא, והוא בורח. אבל אם האיש המכוער מתגלה בו יחד עם המטרה, שדווקא מתוך זה הוא יכול להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אז הוא מודה ומתפלל שאותה צורה גסה רק תקבל את הלבוש החיצון הנכון, את ההשפעה. ועם שינוי הכוונה, כל המכוערת הזאת הופכת ליופי ולהשפעה. ואז "כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור." עוזב את החומר שלו וממשיך בצורה מתוקנת.

"ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית'. זאת אומרת, שיעור התקרבותו ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, ש"דעתו גסה עליו", דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו. ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת? על ידי זה שלמד תורה הרבה.

אם כן, איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער? לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין? ומה היה התשובה? - "איני יודע". פירוש הדבר, שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט, מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת.

ועל זה השיב לו אליהו: "לך לאומן שעשאני". כיון שראה, שבא למצב ,שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו: "לך לאומן שעשאני"." "אליהו" הוא הכוח, ההבחנה, ההבנה באדם, שמכוונת אותו לקשר עם הבורא. "גילוי אליהו" נקרא גילוי הידיעה באיזו צורה נכונה האדם יכול לעבוד עם הכלי שלו בעל מנת להשפיע. איך עליו לעבור מצד לצד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ובמאמר הזה בעל הסולם נותן דוגמא איך קורה אותו גילוי. אלא הכל תלוי בהכנת האדם.

"פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע, שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה." דווקא עם הכלים האלה, מפני שהם ממש מנוגדים לתכלית. "לכן אל תדאג, ולך קדימה, ותצליח." כי כל הדרך שלנו, היא דרך הפוכה. ועד גמר התיקון אף פעם לא מתגלה לאדם השכר לפי היגיעה בצורה ישירה. אלא כל פעם "יגעתי ומצאתי", "יגעתי ומצאתי", שהמציאה איננה קשורה ליגיעה בצורה ישירה, אלא הפוכה. רק מתוך הכלי שמגלים אותו כמכוער על ידי היגיעה, שרואים מה התגלה, את החומר המכוער הזה, ומקבלים את גילויו כשכר גדול, מפני שעל ידו יכולים להתקשר לבורא, ולבקש ממנו תיקון.

וכך הכלי שמתגלה כמכוער, הוא הסיבה שבגללה פונים לבורא. והופך להיות האמצעי שעל ידו האדם מתקשר לבורא ונזקק לו. ואלמלא הכלי המכוער הזה, האדם לעולם לא היה פונה לבורא, אלא תמיד היה שוכח עליו. ולכן אם יש באדם את כל ההכנות להגיע לתיקון, הוא מקבל את גילוי הרע כאמצעי היחיד שעל ידו מגיעים למטרה. ומי שלא מכין את עצמו נכון, אלא חי לפי גירסא דינקותא, הוא מקווה מיד לשכר טוב, שרואה אותו. אם מקבל חינוך חילוני, הוא מצפה על כל יגיעה לקבלת שכר, זאת אומרת, להרגשה טובה, ואיננו קושר אותו לכוח העליון. ואם מקבל חינוך דתי, הוא מצפה מתוך היגיעה לקבלת שכר טוב מהכוח העליון.

ואילו בדרך הרוחנית, האדם לא מקווה לקבלת שכר טוב מידית, אלא מקווה לקבלת אמצעי להתקשר על ידו לבורא, אמצעי שיחייב אותו להתקשר לבורא. ואם ההכנה שלו היא נכונה, אז מתגלה לו אליהו, ומראה לאדם איך עושים זאת. אבל אם ההכנה של האדם איננה שלימה, הוא נופל. ולאחר זמן מה, או שמרימים אותו וממשיך עוד פעם, או שיוצא מהתהליך. לכן נאמר: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".

מהי הכנה נכונה?

הכנה נכונה היא קבוצה. אין תבנית אחרת לקבלת אותה תמיכה הנקראת "ערבות". רק בעזרתה האדם יכול לקבל נוסחה חדשה ליגיעה ולשכר, בניגוד להרגלים שהיו לו, ולמה שלימדו אותו. כי כל פעם לאחר היגיעה, כשמתגלה לאדם תמונה לא נעימה, הוא בתמיכה של החברה מפענח אותה נכון. ושמח על ההתגלות הזאת, כמו שבעל הסולם אומר ("פרי חכם - אגרות קודש" מכתב דף י"א): "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי הם מהווים לו סימן שהוא מסוגל לתקן אותם, ועל ידם לעלות.

האדם ניצב על עומדו באמצע כדור הארץ בודד מול הטבע. בלי לדעת אם יש או אין בורא, מי הוא, האם הוא נברא, או לא. כך הוא עומד ערום וחסר ישע, כמו ילד קטן ששכחו אותו והלך לאיבוד. ואיך הוא ימצא את דרכו ללא התגלות הבורא? איך יממש אותה? על ידי מי ומה? אחר כך הוא מברר שהבורא וכל מה שמתגלה, מתגלה בכלי הכללי. לכן הכלי הכללי דאדם הראשון נשבר לחלקים, כדי לתת לאדם הזדמנות לעבוד בו. ואין לכלי הכללי צורה אחרת. זאת אומרת, אין לאדם תבנית אחרת לייצב את עצמו. אין לו כלפי מה. אין לו יסוד או ציר, למדוד כלפיהם איפה הוא ומה הוא, אלא מרחף בחלל.

חזרה לראש הדף
Site location tree