אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 34 - שנת 1927 / שיחה 1, 10.10.05

שיחה 1, 10.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף ק"ט

תקציר: בעל הסולם כותב לתלמידיו כי מסר להם מספיק חומר לשם התפתחותם הרוחנית, והשאלה היא האם הם יכולים למצוא בו חידושים לעצמם. כמו-כן מבאר בעל הסולם את עניין "זה" ו"זאת", שהם הבורא והנברא. כלומר, לדעת כיצד לייחד בעבודה את הכלי והאור.האדם שפונה בתפילה אינו נענה מיד, אלא לכשיהיו לו הכלים המתאימים לקלוט את השפע, רק אז ישיג מענה לתפילתו. עוד כותב בעל הסולם כי על האדם להשלים את כל התיקונים על עצמו לפני שיכנס להיכל המלך משום שבהיכל המלך כבר אין עבודה.

"ב"ה יו"ד למסב"י תרפ"ז לונדון יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם

אני חושב שאיני צריך כ"כ לכתוב לכם ד"ת [דברי תורה], כי יש לכם די והותר, מתוך הכתב, ומתוך הדפוס. אבל מי יודע אם המה עדיין בעיניכם כחדשות, דהמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ועל כן אין האדם מתפעל לשבח, אלא מחדשות."

ידוע, שכל המדרגות הן דומות זו לזו. כל מדרגה ומדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות, שאותן אפשר להוסיף ולחלק למדרגות נוספות, כולן נבנות לפי תבנית אחת: י' ה' ו' ה'. ואמנם שאפשר היה לסדר בקצרה את המדרגה האב-טיפוסית ברוחניות, אבל כדי לעזור לאדם לתאר את המדרגות, ההרגשות, ההבחנות, בכל פעם מחדש ובאופן חדש, לכן ישנם כתבים, הסברים ותיאורים כה רבים של המדרגות.

ובאמת, היו יכולים להספיק דפים ספורים שמדברים על הרוחניות, ומתוכם האדם לפי מצבו המשתנה, יתאר את הרוחניות בכל פעם בצורה אחרת, ובאופן אחר. אלא שהמקובלים לא חוסכים, ומביאים לנו את אותן המדרגות בתיאורים שונים, כדי לעזור לנו "שיהיו בעיניכם כחדשות". אבל ה"חדשות" הן כבר תלויות באדם, שמאותה צורת התיאור, אדם יכול לראות דברים חדשים בכל פעם, ואז אינו נצרך לספרים חדשים.

"הנה קודם הפסח כתבתי לכם חידושי תורה, כמו שאומרים "יום טוב דיגע תורה" [שמחת יום טוב היא יגיעה בתורה] . (תורה של חג) ועמהם תבינו דברי חז"ל, בענין יראת שמים, ד"כל העולם כולו, לא נברא אלא לצוות לזה", שיש לדייק. "לזאת" מיבעי ליה? [היה צריך להיות כתוב "לזאת", לא "לזה"] " "לזאת" הכוונה, למלכות שמיים.

"כי המלכות שה"ס הלכה [בקביעת הלכה חכמים מנצחים לקב"ה] , וסוד יראת שמים, נקראת "זאת", כנודע, וקוב"ה נקרא "זה", אלא נודע למדקדקים, כשאנו אומרים, מזכר ונקבה יחד, מבטאים הדבור בלשון זכר, והקב"ה נקרא "זה" בסו"ה ודברי חז"ל, "דעתיד הקב"ה, לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: הנה אלקינו זה וכו' זה ה' קוינו לו" וכו'.

אבל בטרם התיקון של עשיית מחול לצדיקים, שמחול ה"ס מחילה, אז נאמר: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", והיינו מסבת הגלגל על כ"ח עתים, י"ד לטובה, וי"ד להפך, כנודע, אלא "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", דהיינו, בי"ד לטובה הנקראת "זאת", וז"ש ז"ל: "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", דהיינו, ליחוד קוב"ה ושכינתיה [לייחוד הקב"ה ושכינתו] , שנקראים אז "זה"," על שם הזכר.

אדם מכין את הכלי שנקרא "זאת", ומגיע לגילוי ולייחוד, לדבקות עם "זה", שנקרא "הקב"ה". מדובר בכלי ואור, בורא ונברא. שתחילה מכינים כלי שנקרא "שכינה", שהוא בנוי מחלקי הנבראים, היינו מנשמות שקודם היו בהרגשתם כבודדים, כנפרדים, כמנוגדים זה לזה. ועל ידי זה שקונים תכונת ההשפעה, מתאחדים הם יחד, על ידי הכוח שנקרא "יראת שמיים". נמצא, שמתוך היראה מתאחדים, ואחר כך מתוך האהבה, מתחילים לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, להשפיע על מנת להשפיע נקרא "יראה", ולקבל על מנת להשפיע נקרא "אהבה". וכשבונים את הכלי ומגיעים לכלי המוגמר, שנקרא "זאת", "השכינה", אז מגיעים ל"זה", שהוא הבורא המתגלה בתוך הכלי.

"שעד כאן צריכים לעלות ביראת הרוממות, דהיינו במהפך קבלתו להשפעה, והמשפיע, שהוא למעלה מגלגל, ודאי יכול להשפיע לכל עת, אפילו לי"ד דלהפך," חצי מהדרך בנוי מאיחוד הכלי, והחצי השני בנוי מזה, שהכלי שהתייחד, ותיקן את עצמו, מתחיל לקבל על מנת להשפיע.

"שבבחינת השפעה, אין כאן ח"ו שום רע, כמו שנתבאר היטב.

וזס"ה "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמיך", דכל זמן שלא זכינו להתאחד בקוב"ה, בבחינת מחשבה אחת אלא שתי מחשבות וכו', ע"כ אנו מבקשים "שמרה זאת", תן לנו כח ועוצמה, לבוא אל הקודש, בשמירת הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקודש. "זכור ושמור בדבור אחד נאמר", ובזה נתעלה להתאחד באחדות האמיתי ית'. שמו ויתעלה בבנין עדי עד." זאת אומרת, שגם העביות, גם תכונת הכלי דלקבל, עובדת כהשפעה.

"כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", וכן אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה] , בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו."

ישנה בעיה, שאדם לא יכול לעבוד, אם לא מקבל תשובה על עבודתו. אבל באמת, אין צעד ושעל, תנועה, מחשבה, חשבון או פעולה שאדם מבצע, ולא מיד באותו הרגע בא לו כתוצאה מכך המענה. אלא השאלה היא, האם אדם מרגיש שקיבל אותו? האם הוא יכול לפרש את המענה הזה נכון? האם יכול לפרט אותו, ולקבל אותו כמענה הנכון, שבא כתגובה ותשובה של העליון למה שהוא עשה? וזה תלוי בכמה הכלי מתוקן, שידע לקבל את התגובה, להרגיש אותה, ולהעריך אותה כנכונה.

התגובה נמצאת תמיד. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא רק במידה שאדם מבין מה הוא מבצע, ומרגיש מה הוא מקבל בחזרה. שהרגישות לכך עולה מתוך החזרה על אותן הפעולות לאותו הכיוון, באותם הספרים, ובאותה הקבוצה בפעם אחר פעם, שההשתוקקות הזאת היא המולידה רגישות יתר. ואז אדם רואה, כמו שכתוב: "ואכלתי ישן נושן". שגם קודם הוא עבד וקיבל תגובה, ובעצם אין חדש. אלא הוא מרגיש מחדש, וביתר עוצמה, מה שהוא עושה, ומה שהוא מקבל. ואילו הפעולות מצד התחתון, והפעולה מצד העליון, מה שהאדם מקבל כתגובות מלמעלה, אין בהן שינוי. אלא רק מטעם רגישות הכלי שמתגלית כלפי האדם, הם נראים לו ביותר ויותר עוצמה, גילוי, מהות הרוחנית. אבל ככלל, מה שכותבים, מדברים, קוראים ולומדים בחוכמת הקבלה, הכל מדובר רק כלפי האדם.

"וז"ש הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא למפרע [שבזה מתגלה העניין מלכתחילה] , שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו [בהכאה אחר הכאה] , עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.

ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי [עד אשר] נפיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם" [אל תשתקו] , אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו" וכו', ומובן שכל המלאכות מלמדים בעוד שנמצאים מחוץ להיכל, דאח"כ [דאחר כך] לא זמן ליחוד מלאכות הוא כמובן.

ואני פורש בשלום כל התלמידים, ומפני טרדותי לא אוכל לענות בפרטות יותר, ואקוה אל ה' וטובו.

יהודה ליב"

מהמכתב מתבאר שמכינים "זאת" ומגיעים ל"זה". הכרח להכין את הכלים תחילה, ואז מרגישים מה נמצא בתוך הכלים. ובמידה שמייחדים את הכלים הבודדים לאחד, בזה מתגלה הכלי שלם. ובמידת הכלי שמתגלה, מתגלה המילוי, הבורא בתכונתו האמיתית. וגם כשמדבר בעל הסולם על מדרגות העולמות, הן תלויות במידה שבה האדם נעשה רגיש, שבאותה המידה הוא מוצא את עצמו מגלה בפעם אחר פעם, אותו המצב הקבוע שבו הוא נמצא ללא שינוי. שנמצאים כולנו בעולם אין סוף, וממעלה למטה נעשה על המצב הזה צמצום, ואחר כך נעשתה ירידת המדרגות, שהן צמצומים על אותה מידת הדבקות, אותה מידת המילוי שבה אנחנו נמצאים, עד "העולם הזה" שכולו ניתוק מהרגשת מצב האין סוף שבו נמצאים.

ובחזרה להרגשה הזאת, האדם משתדל להחזיר את עצמו להכרה מתוך תיקון הכלים. כי מתחיל לגלות, ולהבין, שיוכל לחזור בחזרה רק על ידי יגיעתו שלו, המכוונת להשתוות הצורה למילוי, היינו לכוח העליון, לבורא. אבל כל השינויים הם רק ברגישות האדם, ומחוצה לאדם המשיג אין שינויים. אלא רק במאמץ מצד האדם מתרחשים בו השינויים, והוא מזרז את הזמנים, ומגיע לגלות את המצב הקבוע שבו נמצא.

אילו פעולות צריך האדם ללמוד, בטרם שנכנס להיכל המלך?

על האדם לדעת איך לעבוד עם כל תרי"ג האיברים שלו על מנת להשפיע. אנחנו לומדים שהדרך כוללת ארבעה שלבים - הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה, שהם בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, ואצילות. ובתוך מצב בכל עולם ישנם מדרגות נוספות, מצבים של עליות וירידות, ימין ושמאל ואמצע, בכל מיני אופנים. הן בעבודה הפרטית של אדם, הן בעבודה בקבוצה, הן בעבודה על הכלי שלו, והן בעבודה כלפי הבורא.

וכל זה אנו לומדים כדי להיות מאומנים לעבוד עם הכלי. העבודה עם הכלי נקראת "יראה", והעבודה עם הבורא נקראת "אהבה". ובעצם גם כשעובדים עם הכלי עובדים על אהבה, על ייחוד. אבל פעולת האהבה בעיקר מתגלה כלפי הבורא. שכל העבודות האלו הן כדי לייחד אדם, והאמצעי הנוכחי שישנו, זאת אומרת העבודה עם הכלי, והבורא מי שממלא את הכלי, בייחוד "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא". זאת הדרך. ואסור לנו להבדיל בין הדרך לבין סופה, כי גם לאורכה עלינו לראות, ולהרגיש את הסוף, רק שלעת עתה במידות קטנות. וה"סוף" הוא אותם המצבים שרכשנו בדרך, וצירפנו אותם יחד במידה שלמה.

מכאן, שאין עניין שהאדם עובד יום שלם, ולאחר מכן מקבל שכר תמורת העבודה שלו. אלא בכל צעד ושעל שהוא עובד, הוא עובד על בניית הכלי שלו, על תיקון הכלי שלו דעל מנת להשפיע, על האיחוד עם תכונת ההשפעה, להיות בה, ולדבוק בה בלבד. זאת אומרת, הפעולה, וההבחנות, והכלי עצמו, והמילוי שבו, הכל צריך להיות אחד מלכתחילה, ש"ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", כמו שמסדר בעל הסולם (באגרת מדף ס"ד), ואז ההליכה להיכל המלך תהיה נכונה. ולא שבסוף, אדם אומר "סוף סוף אני מגיע להיכל". אלא חייב אדם לראות את ההיכל, ולראות את עצמו בתוכו, ואת המילוי, הייחוד שלו עם הבורא, כבר מהצעד הראשון. וכן בכל יתר המצבים.

וזו העצה שאומר בעל הסולם, אל תדמה לך שאינך נמצא באין סוף, כי אתה נמצא באין סוף גם עכשיו. אלא התאמץ לגלות את המצב הזה כפי יכולתך. אמנם שאתה נמצא בעולם הזה במצב שנקרא "חוסר הכרה". ואם תתאר את הדרך בצורה כזאת, אז מדרגות הגילוי, כשאתה חוזר להכרה, ומגלה מצבך האמיתי, היכן שאתה באמת נמצא, תראה שהן כולן דומות, בהתאם לאותה התוכנית, ולפי אותה התבנית. אלא כך הן כלפיך המידות החלקיות מאין סוף, שהוא המצב היחיד הקבוע שקיים.

העיקרון הזה הוא מאוד חשוב. כי הוא מונע מהאדם להתבלבל. אם בכל רגע ורגע בחיים, גם בעבודה עם הקבוצה, וגם בעבודה עם עצמו, אדם מתאר נכון מה עליו לעשות, על מה לחשוב, איך לכוון את עצמו, ואינו מתפזר לאין ספור אופני העבודה, אלא רק ליתר גילוי, וליתר התעוררות, ליתר הכרה במצב שבו הוא נמצא. אז הולך הוא בדרך הקצרה לגלות את המצב בשלמותו.

והפעולה הזאת שמחוייבים אנו לעבור עליה בכל פעם, אותה מוסר לנו בעל הסולם בכל מיני התיאורים שלו, כי אין יותר ממנה, אלא רק לגלות היכן אנו נמצאים. באגרת הוא מעביר את המסר הזה, שצריכים לעבוד קודם על "זאת", ואחר כך על "זה". וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא מסביר את העניין בדרך המדרגות. שתחילה עוברים הסתר כפול והסתר רגיל, שהם עולם עשיה, ועולם יצירה. אחר כך עוברים "שכר ועונש" שזה עולם הבריאה. והלאה דרגות "אהבה", שהן עולם האצילות. זאת העבודה.

וכל תיאורי העולמות, אלה העלמות על אותו מצב אינסופי. והמדרגות הן חלקי אותה ההרגשה, שנמצאים אנו באין סוף. והכל הוא רק כלפי המקבלים, במידת יכולתם למרות האגו של כל אחד, לתאר ולראות את עצמם כמחוברים לכלי אחד, ונמצאים במצב הסופי מלכתחילה, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". ורק במידה שמתאחדים אנו עם מחשבת הבריאה, אז חוזרים כביכול בהכרתנו, בהרגשתנו, לאותו המצב, לאותה המחשבה, להיות דבוקים ונכללים בה.

עד כמה שהתיאור הזה יעמוד לנגד עיני האדם, הוא יחייב את האדם לשמור על עצמו. כי ב"זה" הוא נמצא. וגם יחייב אותו כלפי הכלי, כי ב"זאת", בכלי המלכות הזה, בשכינתא, הוא נמצא. וככל שמתאר נכון שנמצא ב"זה" וב"זאת", המצאותו של הבורא בכלי הזה תחייב אותו ליתר דריכות, ונחיצות. שלא לברוח ולצאת מהעבודה, זאת אומרת, לא לעשות על עצמו חסימה של חוסר הכרה כביכול, אלא להתאמץ להיות כמה שיותר בהכרה. כי המצב הוא המצב הקבוע, והאדם, מה שהוא עושה, הוא רק מתאר את המצב כלפי עצמו. ובכך נקרא שמזכה את כלי ההרגשה הפרטיים שלו כלפי עצמו. ולא יותר.

כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות", ובכל מה שכותבים המקובלים, הכל הוא רק כלפי המקבל, רק כלפי האדם המשיג. ובמקום כל התיאורים שהם כותבים, היו יכולים לכתוב תיאור אחד בלבד - י' ה' ו' ה', וכל היתר האדם מוסיף. כי מה שמקובלים מגלים הוא י' ה' ו' ה', הכלי היחיד באין סוף, והשאר תלוי במידת ההתגלות של האדם.

חזרה לראש הדף
Site location tree