אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 37 - שנת 1927 / שיחה 1, 12.10.05

שיחה 1, 12.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף קט"ז

תקציר : דווקא ככל שמתקדמים במדרגות רוחניות, הפחד גובר. החשש הוא האם יוכל התלמיד להמשיך השפעה כנגד כלי הקבלה המתגברים בהדרגה.ובעניין בחירת סביבה רוחנית טובה יותר, בעל הסולם כותב כי על התלמיד להיזהר ולשמור האם הוא יכול לשמור את עצמו במעשה ובמחשבה בעת שינוי הסביבה.

"ב"ה ה' שמיני תרפ"ז לונדון

כבוד ידי"נ ... נ"י

כל מכתביך קבלתי לנכון. חזק ונתחזק, אל תירא ואל תחת מפניהם. וסימן יהיה בידך, שבהתקרב ההצלחה, יתגדל היראה ופחד מהם."

הפלא במדרגות רוחניות הוא, שככל שהאדם עולה ומתקן את הכלים שלו, ומקבל יותר ביטחון, ונפרד מהרצון לקבל שלו, אז במקום הפחדים לעצמו מתגלים בו פחדים רוחניים, האם יוכל להשפיע? האם יוכל להיות בהשפעה? האם לא ינתקו אותו מהרוחניות? וכך הוא עובר מפחד גשמי לפחד רוחני. היראה שהיתה על קבלת השכר, עולה ליראה על קבלת השכר האחר - שתהיה לו הזדמנות להשפיע. ומכאן שאינו מאבד את מידת היראה, הרעדה הפנימית, הפחד מתוצאות היגיעה שלו, אלא היא עוד גדלה ומשתנה באיכותה.

ומשום כך, עד כמה שהמדרגה היא יותר גדולה, כך גדלים הן החסדים, והן הגבורות, הדינים. זאת אומרת, הכלי, ומתיחת הכלי, והכנת הכלי נעשים יותר מדויקים, ונמדדים ביתר בקפדנות, כלפי האורות היותר גדולים שעתידים להתלבש בו.

"ובדבר שאלתך אם לנסוע לאמריקה, איני יודע כל עת לשער את רוחך בעבודת הוי', אולי ימצאו בזה השונאים מקום חלש, לרפות ידיך מעבודתו ית'."

אומרים "משנה מקום משנה מזל". אם אדם משנה את הסביבה שהיא הקבוצה שלו, אז על ידי הסביבה הלא נכונה גוברים החיצוניים, השונאים שלו, שהם חולשות האדם. האם יש בזה להשפיע לרעתו? אנחנו מכירים שתי צורות של הפרעות, ההפרעה שהאדם בא למקום שהוא אינו ראוי לו עדיין, היינו מקום של קבוצה חזקה, ומקבל אז פולסא דנורא, שקשה לו לסבול את מידת הנוקשות, והדריכות שיש שם לקראת המטרה, ובעבודה, ובדרישות כלפי כל אחד ואחד מהחברים. ואז נופל ממה שהיה לו, שהשיג, כי איננו מסוגל להחזיק את עצמו במתח, ובכוח, וביראה והפחד הדרושים.

או יכול להיות שנחלש על ידי חברה חלשה שמשפיעה עליו, כמו שכותב הרב"ש ("אגרות שמעתי", אגרת ב' של הרב"ש, מתאריך ו' טבת תשט"ז): אם חייט נכנס בין חייטים שאינם בעלי מקצוע, הם אומרים לו שאפשר לעשות עבודה לא כל כך טובה ונקייה, וגם זה יהיה בסדר. לכן משני הצדדים אדם צריך לשמור את עצמו, גם מחברה חזקה וגם מחברה חלשה. אלא שגם מצד החברה עצמה הכרח שתסדר לאדם המידה המתאמת של ההגבלות, הכיסויים, והחיזוקים. כמו שבהתפתחות הילד מסדרים לו בכל פעם לפי גילו, תומכות ומאתגרים אותו בתרגילים ובתוספת קושיות, כדי שילמד, וכך יגדל.

לכן אומר בעל הסולם, אם תיסע מי יודע איך תשפיע עליך הנסיעה, כי תכנס לחברה חדשה, ואז השונאים שלך, שלאו דווקא הם שונאים חיצוניים, אלא פנימיים, יתעוררו וישפיעו עליך לרעה.

"והגם ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", היינו "בעידנא דעסיק בה","

אנחנו רואים גם בגשמיות וגם ברוחניות, שאם אדם עוסק במשהו מתוך הידיעה שחשוב לו להגיע לאיזו תוצאה נקובה מראש, ורק היא לנגד עיניו, אז יש לו יתר חוזק, ובתוקף הוא עומד להגיע למטרה, וכתוצאה מכך, כל מיני ההפרעות הצדדיות פחות משפיעות עליו. אלא הוא מאבד את הרגשת הזמן, התנועה והמקום, כי נועל את עצמו על אותה המטרה, וכל הזמן מודד את עצמו, כמה הוא קשור אליה, והאם השיג אותה או לא.

זאת אומרת, הדאגה שעומדת כל הזמן מול עיניו לשמור על משהו, היא שומרת אותו נגד ההשפעות הרעות, או בכלל בשעה שעובר ונכנס לסביבה אחרת. כמו שרואים בגשמיות, אימא שמטפלת בילד שלה, כל מה שמתרחש בעולם לא כל כך חשוב לה, היא לא מבינה, ולא מרגישה, ולא עוסקת בזה בכלל, אלא עוברים הרבה דברים, והיא כולה שקועה בילד שלה. הדאגה, החרדה, הקשר החזק למשהו, הטיפול בדבר שבשבילו הוא יקר ערך, זה נקרא שאדם עוסק במצווה, ואז אין הוא ניזוק מכל הליסטים שבדרך.

"פירוש, שאינו מבטל בשבילה יותר זמן ממה שצריך בשביל המצוה, אבל אם מתרפה ומפסיד זמן, יותר ממה שצריך על קיום המצוה, אז יש מקום לאחיזת הקליפות. והבן היטב." כי מלמעלה מודדים את האדם בכל דבר ודבר שיש לפניו, האם בהתאם לדרגתו, הבנתו, וכוחו, ובהתאם להכנות שלו, ולטבע שלו, ולתנאי הסביבה שמסדרים לו מלמעלה, הוא נמצא ביעילות המירבית להתקדמות, בהליכה, בבירור, ובתיקון שלו. אם לאו, אז במידה שמבזבז קצת יותר יגיעה או זמן שמבלה במשהו, כבר מיד יש כניסה לקליפות לאחוז בו. שבאותו מקום החולשה, היכן שנותן הוא לעצמו ריפיון, שם הקליפות עוד מוציאות אותו, ומרחיקות אותו יותר ויותר.

לכן נדרשת הדריכות מצד הקבוצה, שתיצור בכל אחד ואחד מתיחות כזאת, שאדם ירגיש בנקודה שבה הוא מתחיל להתעצל, ולמשוך קצת יותר זמן, או מתיר לעצמו איזו התרופפות בפעולות או מחשבות.

"על כן תעשה נסיון בזה: תתחיל לעבוד בהכנות וצידה לדרך, ותראה ותמוד כחך, אם לא יטרידו אותך מחשבותיך, שלא בעת המעשה, אלא מיד אחר המעשה הנחוץ, תקח עצמך לעבודת הוי', ותוכל לדחות את המלי דעלמא [ענייני העולם הזה] הנוטפים מענינים אלו, אז תדע, כי איש חיל אתה ולך, כי שלחך הוי', ויברך הוי' את דרכך ואת מעשי ידיך."

אדם יכול למדוד את כוחו בשני מישורים. אם במחשבה שלו אינו יכול להחזיק ללא הרף במחשבות העיקריות, "לשם מה, ולשם מי אני עושה?" אבל יחד עם זאת, במישור הרוחני הוא כל הזמן קשור למטרה, ובמה שהולך במישור הגשמי, הולך מבלי לנתק את עצמו מהמטרה הרוחנית, אם הוא מסוגל לכך, אז כביכול אין לו סיבה לפחוד. אבל יש עבודות מסוימות, שהעיסוק בהן דורש את כל המחשבה, ואז האדם כביכול מתנתק במחשבה.

לכן הכרח שיכין לעצמו תומכים ותזכורות שיחזירו אותו מיד ברגע שמסיים את הפעולות הנדרשות בגשמיות. ואם אדם מצליח לערוך מכבר את ההכנות הנחוצות, אז הוא מתחיל לראות איך מהשמים מסדרים לו את כל העיסוקים, וההפרעות, בדיוק במידה שבה יתקדם, ויעשה חשבונות נכונים. וכאן הוא עניין הדו שיח בינו, ובין מה שהוא מקבל מבפנים או מבחוץ מהבורא.

"אבל, אם לא תוכל להסיר את המחשבות העודפות, גם שלא בעת הצורך והעסק, כי יטרדו אותך גם "בעידנא דלא עסיק בה", אז לא בך בחר הוי' לדבר הגדול הזה," אסור לצאת לכל פעולה, אם קצת מתרחקים מהמקום היכן שבטוח נמצאים בהילוך הנכון.

"ועדיין אתה צריך להזדכך ולהזדרז בכל מילי דמיטב [בכל דבר שמיטיב] , כראוי להיות לשלוחי דרחמנא [כראוי שיהיה לשליחי התורה] .

יהודה ליב"

עדיין על התלמיד לעבוד על עצמו, שיהיו לו הכוח, החוזק, האחיזה, הקשר הבטוח, ולא יתנתק פתאום על ידי ההפרעות. שהפרעות לא נותנים לאדם בדיוק לפי מה שיכול לאחוז, אלא קצת יותר, כדי שיתן יגיעה, ועל פני ההפרעות האלה יגרום לחיזוק יתר, מה שנדרש לדרגה הבאה.

זאת אומרת, ודאי שלא עומדים להכשיל אותו, ולא נותנים הפרעות יותר מכפי שיוכל לעמוד בהן. אלא ש"לעמוד בהן" הכוונה, להיות במדגה הבאה. שאם עליו להוסיף לכוח האחיזה בדרך, עשרה אחוזים מהכוח שהיה לו קודם, אז בהתאם לכך נותנים לו הפרעות. ואם גמר את ההכנה למדרגה הבאה, של עשרה אחוזי תוספת אחיזה, אז יכול לצאת לדרך. ואם לאו, אסור לו לעשות שום פעולות, כי יתנתק מהקשר עם המטרה.

חזרה לראש הדף
Site location tree