אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 38 - שנת 1927 / שיחה 1, 12.10.05

שיחה 1, 12.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף קט"ז

תקציר : בעל הסולם אומר לתלמיד שהוא שמח על השגת הסמיכה שרכש ומגדיר אותה כהסרת המכשול הראשון בהתקדמותו. הוא כותב שעל התלמיד להשתדל ביגיעה מוחלטת בעבודה הרוחנית, כשור לעול וכחמור למשא. עוד הוא כותב שההכנה היום כבר לא כוללת את שבע החוכמות כפי שהיה נהוג בעבר, ובזמננו לימוד האר"י והבעש"ט מספיקים לתלמיד. כמו-כן מבטיח בעל הסולם שבבוא העת הוא ימסור לתלמיד את החוכמה במשותף על ידי שניהם. באגרת זו בעל הסולם חוזר ומדגיש את ההכרח להרבות ביגיעה שהיא העיקר העומד עתה בפני התלמיד.

"ב"ה א' אחרי תרפ"ז לאנדאן

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך קבלתי, ואברך אותך במז"ט, על הסמיכה שהשגת, והנהו החומה הראשונה שגדרה דרכך מללכת קדימה, ואקוה שמהיום תתחיל להצליח וללכת מחיל אל חיל, עדי תגיע להיכלא דמלכא פנימה [עד אשר תגיע להיכל המלך פנימה] הייתי רוצה שתשיג עוד סמיכה,"

בעל הסולם כותב את הדברים הללו לבנו, ברוך שלום אשלג. היות שרצה שהרב"ש ישיג שתי סמיכות לרבנות, האחת מהרב קוק, שהיה הרב הראשי לישראל והשתייך לכללות האומה, וסמיכה נוספת מהרב זוננפלד, ראש הקהילה החרדית דאז בארץ הקודש, שהיה מקובל על הזרם החרדי בלבד. היות שבאותן שנים היה ניתוק גדול בין החרדים ליתר חלקי העם. החרדים חיו כקהילה בפני עצמה, ושמרו מרחק מענייני המדינה, וכל הנוגע לה. הם סרבו להכנס למשרדי ממשלה, ומכל שכן, לקחת חלק בפעילות פוליטית או חברתית. לכן רצה בעל הסולם שלבנו הבכור יהיו שתי סוגי הסמיכות, מהרב החרדי, ומהרב הלאומי. ובאמת, כך עשה הרב"ש.

"אבל זרז עצמך מהיום לבלות רוב הזמן בהכנת גופך לאזור חיל ואומץ, "כשור לעול וחמור למשא". לבל לאבד אפילו רגע קט, "כי אורחין רחיקיתין וזבדין קלילין" [הדרך רחוקה והצידה מועטת, ואינה מספיקה לזכת חיי העולם הבא] .

ואם תאמר הכנה זו איכה היא? [היכן היא?] אומר לך, כאשר שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל."

אין צורך להתעמק בשבע חוכמות העולם, ובסיגופים, וב"דרכה של תורה" הכתובה במשנה: "פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה". אלא "דרכה של תורה" נעשתה אחרת, על ידי תיקון באורות העליונים, באורות המקיפים. ולכן נדרשת גם הכנה אחרת.

"כי תדרוך בב' אלה הנ"ל, שבחמלת ה' אלי מצאתי חן בעיניו, וקבלתי אותם בשתי ידי, ודעתי קרובה אליך כקרבת האב אל בנו. בטח אמסרם לך לעת שתהיה כדאי לקבל פה אל פה."

בעל הסולם מצפה מהרב"ש, שיכין את עצמו ללימוד המשתף בין רב לתלמיד, הנקרא לימוד פה אל פה. בדומה לעולם הזה שנמצאים אנו בקשר עם אנשים, ומבינים איש את רעהו, ויש חיבור הדדי בהבנה בהשגה, בהתקדמות, בהרגשה משותפת. כך ברוחניות לימוד פה אל פה נקרא המסכים המשותפים, ההשגה המשותפת, האורות שבאים בהתכללות הכלים זה בזה.

"והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה,"

כמו שכותב בעל הסולם (אגרת 56, דף ק"ע), "יגיעה היא למעלה מכוח אנושי". זאת אומרת, כל מה שאדם מסוגל לעשות, אפילו יעשה מגרם כוחותיו האחרונים, אפילו יהרוג את עצמו על איזה דבר, כל עוד הוא מסוגל לעשות, אין זו יגיעה. אלא "יגיעה למעלה מכוח אנושי" משמע, שאדם מגיע לסף, ותמורת המאמצים שלו מגלים לו, שהדבר שהוא מוכרח לבצע עכשיו הוא לגמרי מעל לכוחו, מעל להבנתו, מעל לכל מה שיש בו. ואז הוא מתפרץ בבקשה, שרק היא נקראת "מ"ן". והכוח שהוא מכניס לתפילה בהעלאת המ"ן, הוא שנקרא "יגיעה".

כל היתר אלה רק ההכנות ליגיעה הזאת, למ"ן הזה, לחיסרון האמיתי. שלא על האדם לממש ולבצע דבר, מלבד לערוך בירורים, וללקט חסרונות לביצוע, על ידי החברה, הלימוד, וכל האפשרויות שהוא מגלה. כי הביצוע עצמו יכול לבוא רק מתוך האור העליון, שמביא לאדם תיקון. ולכן נקרא "יגיעה למעלה מכוח אנושי", שהיא כלי שאדם מגלה, שנקרא חיסרון ללא חיסרון.

"בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא," "כזית" נקרא המידה הקטנה ביותר, שפחות ממנה אין. "כזית" לא יכול להיות שלושים או חמישים גרם, היינו מנה שאפשר עוד לחלק. אלא שמגיע למידה האחרונה, שאם ייקח אותה ירגיש שובע, ואם לא ייקח אותה לא ירגיש שובע.

"שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין [התוספת] שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב.

יהודה ליב"

סדר המדרגות הוא כך, שכל מדרגה מתקדמת, אין לה רגילות, היינו אותם הדברים כמו שהיו במדרגה הקודמת, אלא באיכותה היא שונה (ולא בכמותה). לכן בכל המאמצים, ובכל מה שאדם היה רגיל בדרגה הקודמת, לא יכול להישאר בהרגל גם במדרגה הבאה. אלא צריך לראות את עצמו שם ביתר כוח, ביתר דריכות, ביתר חיסרון, וביתר עמקות הבנת איכות היגיעה, מה שצריך לתת. ואז נקרא שהוא מתקדם.

זו הציפייה של בעל הסולם מבנו, שלא לחינם אינו מסתפק בסמיכה אחת, אלא מיד דוחף אותו להתקדם לעבודה פה אל פה. כי לזה אדם מגיע על ידי שמירת היגיעה, שכל הזמן רואה עד כמה שעולה מעל הרגילות.

מה השיטת תיקון החדשה שהחליפה את שבע החוכמות החיצוניות?

השיטה הקודמת התבססה על האמצעים שבעולם הזה, שבע החוכמות, ו"פת במלח תאכל, מים במסורה תשתה, על הארץ תישן", שהאדם ליקט מתוך הסביבה, וצירף אותם לעצמו. כי הנשמות היו זכות, ובעביות קטנה, והרוחניות היתה כביכול קרובה. והיות שלא היו הכלים הגדולים בעביות השבורה, יוצא שהיה צריך לשבור לאדם קליפה הרבה פחות קשה מזו של היום.

גם סוגי ההפרעות היו אחרים מהיום. מה שהאנושות רכשה ופיתחה מאותם הזמנים ועד היום, זה הכל מפאת הרצון לקבל שגדל על פני אותו רצון שהיה אז. ואפשר לראות, שההפרעות שהתאספו תוך אלפי השנים האלו כתוצאה מהאגו הגדל, אלה הפרעות השייכות לדרגות עביות יותר גדולות, לאדם שמתעסק בכסף, כבוד ומושכלות. ושבנוי כך, שחייב להתעסק בהם מתוקף הרצון לקבל. הסביבה מחנכת אותו לזה, החברה דורשת ממנו שיתעסק בזה, והקיום בכלל מחייב אותו להשתתף בזה. קיצורו של דבר, כיום אנחנו נמצאים במצבים אחרים לחלוטין.

מה גם, ששבע החוכמות לפי תפיסת המקובלים דאז, נקראות ידיעת הטבע הכללי שבו האדם נמצא, מתוך שהאדם היה קרוב להרגיש את הרוחניות דרך הטבע. ואילו בזמננו, בין האדם, והטבע, והרוחניות, ישנם עוד הרבה מאוד שכבות חברתיות של כל מה שהחברה והאדם המציאו משך אלפי שנים. האדם לא חי עוד בכפר נידח, רועה את הכבשים שלו, ומחכה לעת מסיק הזיתים שלו. אלה אינם אותם תנאים. שהרי אפילו מלפני מאה ומאתיים שנים, העולם השתנה באופן קיצוני.

לכן מקובלים קובעים שבמיוחד מסוף המאה העשרים, אי אפשר יהיה לעשות קשר בין האדם לרוחניות, רק על ידי זה שיתעסק בלהבין איך רוחניות מתלבשת בגשמיות, וידע שבע חוכמות, ויכיר מעט את הטבע, ויסגף את עצמו בזה שמוריד את גשמיותו, שמלכתחילה איננה גדולה. זה לא מספיק. וצריכים גם להבין, שמדובר בשבע החוכמות שכוללות את חוכמת הניגון (מוזיקה), ציור, ריקוד, חוכמת הרפואה, היינו החוכמות שבהן אדם מבטא את עצמו. ולא פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וכיו"ב, שבזמנים דאז לא היו קיימים בכלל.

לכן נכון להיום, רק על ידי האור המחזיר למוטב מסוגלים אנו לתקן את עצמנו, והוא בא כמענה ליגיעה נכונה. שיגיעה היא צעקה של אדם, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", מתוך שהגיע להבנה שהוא עצמו אינו מסוגל לכך, אלא ההתקדמות, התיקון, השליטה על האגו שלו שממית אותו, זה הכל תלוי בלמעלה.

חזרה לראש הדף
Site location tree