אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 39 - שנת 1927 / שיחה 1, 16.10.05

שיחה 1, 16.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף קי"ח

תקציר : מכתב מיוחד ונדיר שמתאר מזוית קצת יותר אישית את חיי בעל הסולם כמקובל. בעל הסולם מצטער שספרו נמסר לידיים שעדיין לא יודעות להעריך דברי אמת למרות שהזהיר על כך מראש. הוא מצר על אנשי הרשע המנסים להכשילו בהפצת החוכמה ומעיד על עצמו שזכה לקשר ולסיוע רוחני מנשמת האר"י, זאת לא למטרת התרברבות, אלא בכדי להסביר את מחויבתו לחוכמת הקבלה בכלל ולשיטת האר"י בפרט. בעל הסולם כותב על הסבל הרב שהיה מנת חלקו בישוב דאז ודורש להתעדכן בכל הפרטים של סיפור המתנגדים על מנת לדעת כיצד להוסיף באהבת הבריות למען אהבת השם.

"ב"ה עש"ק שלח תרפ"ז לאנדאן

לכבוד החסיד המפורסם מוה"ר ... נ"י

אחדשה"ט כיאות

הנני להודיעך, שברגע זה השגתי מכתב המדאיב נפשי עד למאד, בדבר שמסרו קונטרסי הקדוש לידי החיצונים, להתעלל בו כחפצם, ועתה תבין אותי ואת הזהרתי הכפולה והמשולשת, להחזיק סוד, ולמה לא שלחתי הקונטרסים עד היום הזה, כי יגורתי [פחדתי] מזה, וע"כ רציתי לשלוח מקודם את הקונטרסים, לכ"ק מרן שליט"א ולידי הרה"ק שליט"א.

והנה אשר יגורתי בא לי, וידי נערים מדעת [ידי בורים ועמי הארץ] בגדו בי, לעשות אשר לא צויתי, אחר הזהרתי הגדולה, שלא לגלות סודי לשום איש, יהיה מי שיהיה, והנה הבאישו את רוחי בעיני הדור, ואשר הכשילו אותי בדרך עבודתי הנשאה לעשות נ"ר לקוני, מי יוכל למחול להם את זה, ובשמים סהדי [מעידים] , על עמלי בכל כוחי, להמשיך קדושתו ית' להדור ההוא."

מדברי בעל הסולם מתברר, שקמו לו מתנגדים ושונאים רבים. ואמנם עד לימינו עוד נשמע קולם, אבל נכון להיום הדור עוסק כבר בעניינים אחרים לגמרי. אין אותה התורה, ואין אותו הקהל החרדי שהיה אז, ואין אותה הנוקשות כלפי חוכמת הקבלה. גם שכחה המחלוקת בין קבלת הרמ"ק לקבלת האר"י שהתנהלה בין חכמי ירושלים. שעד כמה שאותם חכמים הבינו או לא הבינו את דרכיו של בעל הסולם, התעוררה בקרבם התנגדות גדולה למה שהוא עושה, למה שהוא כותב, ולדרך שבה הוא באר את דברי האר"י. לכן כל זה הוביל אותו לפחד, שמא הם יסתמו את דרכו להפצת הספר, ולהפצת דבריו בכלל.

"אמנם הס"א מוצאת תמיד אנשיה, עושי שליחותה, להפיל לי מכשולים, בכל פנותי שאני פונה בשביל להטיב לאחרים, ועכ"ד "רבים אשר עמנו מאשר עמהם", ואין הקב"ה מקפח שכרי, ולאט לאט אני הולך ומפנה הדרך, פעם פחות, פעם יותר, אבל תמיד (בשכר) עם רווח ב"ה, עד שאזכה להפיל כל שונאי השי"ת בעזרת שמו הגדול והנורא.

ואתה, אל תירא מפחד פתאים, ומוציאי הדבר קטני עבה ממתנם [אצבעי הקטנה עבה ממותנם ]. כן רצה השי"ת, וכן עשה אותי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כי זכות תורתי גדולה מזכות אבותם, וכן בני דורו של עמוס הנביא הי' מבזים אותו ואמרו שלא היה לו להקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על פסילוס הזה, כמ"ש בפסיקתא."

אנחנו רואים, שהדור אף פעם לא מבין, ולא מכבד את גדולי הדור שגדלים בו, כמו שכתוב "אין נביא בעירו". כי דבר ידוע, שאם אדם גודל באותו המקום, היכן שהוא היה, חושבים עליו שהוא אותו אדם כמו שהיה. וזה היות שהדומם הוא דומם, ואיננו גודל. ואחד שכמו בגיל עשרים, כך הוא גם בגיל שבעים, מלבד שיודע כמה דפי גמרא נוספים, אי אפשר לו להבין שיכול להיות איש רוחני, שגודל מעל גובה הארץ. לכן "אין נביא בעירו", ובהחלט האנשים הרגילים שנמצאים בחזקת דומם דקדושה, ומתעסקים בעשית מצוות יום יום, שזה אצלם כל רוח החיים, אינם מבינים את האפשרויות האחרות לחיות. אלא אורח חייהם אינו מאפשר להם לחשוב אחרת, איך פתאום גודל מישהו שהם מכירים.

והמקובלים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להבין אותם, כי הם אנשים פשוטים עוד יותר מאחרים. שאינם מייחסים לעצמם שום חשיבות, כי איך אפשר לאדם לתת לעצמו חשיבות, אם הוא בודק את עצמו כלפי הבורא? שאז תמיד רואה את עצמו נבזה וחלש, ש"מי אני? ומה אני?". כמו שכתוב, ענות השם שהיתה מורגשת למשה, לא היתה מורגשת לאיש בכל דורו. שמשה היה עניו מכל אדם.

לכן בעיני העם, אם רואים איש שלא עושה מעצמו גדול, ולא מופיע לפני הקהל מלא בחשיבות, עם כרס מלאה בש"ס ופוסקים, ומפיץ להם כל מיני דברי סוד, או עושה פלאים לעיני כולם, אז הקהל ודאי ששופט אותו לפי ש"כל הפוסל, במומו פוסל". כך היה עם כל אחד מגדולי המקובלים, יהא זה רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, בעל הסולם, הרמח"ל או אחרים. כי על ידי הנידוי הזה הבורא שומר את האנשים האהובים לו, פן יתערבבו אנשיו המיוחדים עם הקהל. אלא בצורה כזאת הם ישמרו על עצמם, ויוכלו להתקדם לבד, ללא שום השפעה מקבוצת החרדים החיצונית.

כי כמו שבעל הסולם מסביר לא פעם, וכמו שהרב"ש כותב, עד כמה שהאנשים כביכול קרובים יותר לפנימיות התורה, בהתאם למידה שבה הם נמצאים בפנים, כך צריך להתרחק מהם יותר. כדי לא לקנות מהם את כל הקלקולים שלהם בהבנת הדרך, ולהשאר נקי מכל השפעה חיצונית.

מכל מקום, אין איש שנשמר מביקורת, ועל בעל הסולם נמתחה ביקורת גדולה מאוד, מה שהביא לו תקופות מאוד קשות.

"אמנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו.

כן הדבר הזה, אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם, ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקים, אינו נחלש מכל מיני השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת ע"י זבל ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות השי"ת.

עדיין איני מרגיש הנזק שיגיע לי על ידם להפצת תורתי. וע"כ איני יודע, לכלכל לי איזה דרך להשכין אור, ולהצילו מרעתם. אבל ודאי הוא, אם ארגיש איזה נזק, אהיה נוקם ונוטר בהם, כדת של תורה, ואמדוד את כוחי עמהם, וכל מה שימצא ידי בכוחי לעשות אותו אעשה, כי את האלקים אני ירא ואין עוד כוח זולתו ח"ו וד"ל."

אין בכוונתו של בעל הסולם להתחשבן אתם, אלא רק להמשיך בדרכו, יהיה מה שיהיה. אולם לנו אי אפשר להעריך את מאמציו הללו, שבאותה תקופה לאדם שחי בירושלים בתוך גטו המוגבל לכמה רחובות בעיר ותו לא, ואין לו לאן לברוח, העולם הוא מאוד קטן. ובנוסף לפי סגנון החיים, ולפי המשפחה והקרובים, ולפי החינוך שהיה חייב להחזיק בחיצוניות, יצא שאין לו מה לעשות, אלא הוא נמצא באותו המקום עם שונאיו, ומוכרח להמשיך ולהסתדר. שמדובר בחגים, בהליכה יום יומית לבית הכנסת, לפגישות, לחתונות ולכל מה ששייך לחיי החברה. אשר מחובתו היה ליטול בהם חלק, יחד עם זאת שמרגיש עד כמה היחס כלפיו הוא חריג, ועד כמה רואים אותו כשונה מאחרים לשלילה.

במשך השנים ששימשתי כעוזרו האישי של הרב"ש היה עלי להתלוות אליו מספר פעמים בשבוע לחתונות אליהן הוזמן. הנוהג הזה היה לי מאוד קשה ושנוא עלי. היות שראיתי גם כמה סבל נגרם לרב"ש מכך שנדרש בעל כורחו לשבת בשולחן החשובים, ולשוחח עימם על עניינים ברמתם, כדוגמת החדשות המתרחשות בחברה החרדית. דברים שלעומת דרגתו הינם חסרי תוכן ומשמעות. ובנוסף לקושי הזה, היה בכל פעם שב הביתה מאוחר, עייף מאותן הישיבות, ולאחר שלוש שעות שינה היה קם, ומעביר שיעור לתלמידיו.

זאת אומרת, החיים היו קשים, וכל מקובל לפי זמנו נאלץ להשתתף בחיי הציבור מסיבה זו או אחרת - או כדי למשוך את האנשים, או כדי להראות לקהל שהוא קיים, או כדי לעניין מישהו בקהל, ולהזכיר לו שיש דברים כאלו, כמו חוכמת הקבלה.

"ובדרך כלל למענך עצמך תדע, שלא לכבודי ולצרכי, חברתי את הספר, זולת למענו ית' ויתעלה לבד, כי ראיתי בלבול דברים גדול בכתבי האר"י אשר סבתו הוא, מפני שהאר"י ז"ל, לא כתב וסידר אותם בעצם כתב יד קדשו כראוי, לעומק החכמה הנשאה הזאת, והרח"ו ז"ל, בעת ששמע וכתב הדברים, עדיין לא היה במדרגות השלימות, המוכרחות להשיג אותם השמועות בשרשם, כי היה אז צעיר לימים, בן שלושים שנה הי' בעמדו לפני האר"י ז"ל, כמו שכתוב בשער הגלגולים (שער ח' דף מ"ט) וז"ל: "ושעתה בשנת השל"א ליצירה שאני בן כ"ט שנים ללידתי", וכו' ע"ש, שאז בפסח כבר שימש את האר"י ז"ל, ובועש"ק פרשת מטות מסעי יום ר"ח אב שנת של"ב נחלה ר"ל. וביום שלישי שלאחריו ה' באב נפטר לחיי עולם הבא.

והנך מוצא שלעת פטירתו ז"ל הימנו הי' רק בן שלשים שנה, והאר"י ז"ל חי שלושים ושמונה שנים כנודע, וכתב עוד שם (שער ח' דף ע"א).

שבעת פטירתו לא היה שם הרח"ו ז"ל וזה לשונו מלה במלה: "סיפר לי הר' יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשיצאתי מאצלו נכנס הוא (היינו מהר"י כהן ז"ל), ויבכה לפניו ויאמר וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם, וישיבהו אלו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם לא סלקוני מעוה"ז קודם זמני, ועודנו מדבר בזה, שאל עלי, (על הרח"ו ז"ל) ואמר היכן הלך חיים, וכי בשעה כזאת הלך מאצלי, ויצטער מאד, והבין מדבריו כי היה ברצונו למסור לי איזה דבר סתר אז אמר לו (מהר"י כהן ז"ל) מה נעשה מכאן ואילך, ויאמר (האר"י ז"ל) תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הרח"ו לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר, ויאמר (מהר"י כהן) וכי ח"ו אין עוד תקוה, ויאמר אם תזכו אני אבוא לכם ואלמדכם, ויאמר לו, איך תבוא ותלמדנו, אחר שאתה נפטר עתה מעוה"ז, ויאמר לו אין לך עסק בנסתרות, איך תהיה ביאתי לכם וכו' ותיכף נפטר לחיי עולם הבא"."

סיפורים הרבה יש על האר"י, עד כמה הוא טרח לגבש מתלמידיו קבוצה. כמו המקרה הידוע של אותו יום שישי בו הזמין אותם לעלות כולם ירושלימה לערב שבת, כי אמר שהזמן מיוחד, ואפשר לעשות קפיצת דרך, ולהביא גמר התיקון. והתלמידים הביאו לו בתגובה תרוצים, שהילדים חולים, האישה לא מרשה, וכולי. שיש בזה ודאי גם מידת העיכובים המיוחדים מהשמיים שהיו להם.

אבל העניין החמור המובא באגרת הזו, שאם אדם טרם קיבל מסר נכון מהמורה, רצוי שמבלי המורה, לא יתעסק בחוכמה בכלל. כי אז ילך עם הטעויות והשגיאות לפי השכל שלו, ורק ימנע מעצמו שבהשגחה עליונה יביאו אותו למקום אחר, בזמן אחר, ויתכן שאפילו בגלגול אחר. ואם לא יעסוק בה, לכל הפחות לא יסדר לעצמו יותר ויותר שגיאות וטעויות בדרך, ולא יכנס לבלבול, ויביא לכך גם את האחרים.

לכן האר"י אוסר בחריפות על תלמידיו: אל תתעסקו בחוכמת הקבלה, אמנם שהיו מוסרים נפשם על הלימוד, אלא שטרם הספיקו להבינו. והוא מצווה שהרב חיים ויטל "לבדו, בלחישה בסתר" רק הוא יתעסק בחוכמת הקבלה. אבל אם הם לא יעסקו בה בכלל, איך הוא אומר ש"אם תזכו, אבוא ואלמד אתכם"? כי האחד אינו שייך למשנהו. ורק לפי השכל שלנו אנחנו לא מבינים, איך אפשר שאדם ילך לפי פקודת מורו, ויעזוב את חוכמת הקבלה, ולא יתעסק בה, ולאחר מכן יזכה? הוא יזכה. צריכים לעשות כמצוות רבם, ואחר כך הדברים יסתדרו. כי לא לחינם אמר "אם תזכו", ש"תזכו" זאת אומרת, תקיימו מצוותי ותו לא. ואם תצליחו בזה, תראו עד כמה אבוא אליכם וברכתיכם.

למרבה הצער, לא כך התגלגלו העניינים, אלא חיים ויטל לבדו, בעזרת בנו, סידר את כיתבי האר"י במשך כמה דורות. ואלה הכתבים שבידינו היום, לאחר שברר אותם בעל הסולם, ולפיהם יכולים אנו להתקדם אל הקודש.

"והארכתי להעתיק דברי ספר שער הגלגולים מהרח"ו ז"ל הנ"ל, כדי שתראה שהאר"י ז"ל אסר להרח"ו ז"ל ללמד תורתו לאחרים, והוא משום, שאז לא הבין השמועות ששמע מהאר"י ז"ל על בוריים, והוא הסבה שלא רצה אפילו לסדר הכתבים ששמע מרבו, וסדרו אותו הבאים אחריו, דור השלישי, המה מהר"י צמח ז"ל, מהר"מ פאפרש ז"ל, ומהר"ש ויטאל ז"ל, אשר כל אחד מאותם המסדרים, לא היה להם כל כתבי האר"י בשלימות, כי שש מאות ניירות מן הכתבים נגנבו בחיי הרח"ו ז"ל, שמהם סידר מהר"י צמח ז"ל את רוב הע"ח, ועוד איזה חבורים, וחלק אחד גזר וציוה הרח"ו ז"ל לקבור אתו בקבר, וכן עשו. וחלק שלישי הניח בירושה ליד בנו מהר"ש ויטאל ז"ל, שנסדר מהם שמונה השערים הנודעים, ואח"כ לזמן מרובה, נתקבצו מהר"י צמח ז"ל, וסיעה גדולה של ת"ח, והוציאו חלק הג' מן הקבר, ונסדר מהם מהדורא קמא [מהדורה ראשונה] , ומהדורא בתרא [ומהדורה שניה] של הע"ח, ועולת תמיד, ועוד חבורים." רק בדור שאחרי שמואל ויטל, שהוא דור שלישי מהאר"י, היו להם כל הכתבים, והם סידרו אותם בצורה הנכונה.

"והנה תראה, שבכל פעם לא הגיע ליד המסדר אלא חלק שליש מכללות הכתבים, שהמה ביחד עצם אחד ובנין אחד, והלואי שיספיק, וכיון שלא היה בידם אלא מיעוט קטן מהכתבים. לא הבינו עומק החכמה אז ובלבלו ביותר את הדברים במה שלא הבינו איך לסדר."

זה הבלבול שדחף את בעל הסולם לקבץ את עיקר כתבי האר"י, ולסדרם בסדר הנכון לפי התפתחות בסיבה ומסובב, ממעלה למטה. ולכתוב עליהם פירוש מדויק ב"תלמוד עשר הספירות", שיהווה לימים מפתח לכל כתבי האר"י, אם נרצה.

"ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשרשם העליון, שכ"א היפך ובלבל בדברים."

העניין הוא, שהיו לאותם מסדרי הכתבים מוחות גדולים, זיכרון פנומנלי עצום. אבל לא היתה להם ההבנה בעומק החוכמה עצמה. אלא הם זכרו בעל פה היכן כתוב מה, וקישרו את דברי האר"י מתוך הבנה שטחית, על פי זיכרון, ולא לפי הקשר הרוחני העמוק הטמון בין הכתבים. לכן יצא שבלבלו אותם, וגרמו לחוכמה נזק גדול. אבל עם כל זאת, הם בזה שמרו את הכתבים כך שלאחר מכן היה יכול לבוא אדם, לא בעל חוכמה, ולא בעל זיכרון גדול, אלא בעל השגה, ולחבר את אותם לפי הרוח שבתוכם.

"והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות, אלא מצאתי חובתי מטעם... להרגיע את רוחך, לעומת שטף מים עזים, מעבדים המתפרצים על אדוניהם, ויגרשו מימיהם רפש וטיט, שיפלו במפעלם אשר פעלה נפשם הבהמי, שעוד לא הבינו בשלימות, איך להפרידו מנפש הרוחני. כי תדע שאסור לירא מפני כוחות כאלו, שאינם נובעים, אלא לשטוף כל קודש ח"ו, והקב"ה מצילנו מידם."

באין ברירה, מודה בעל הסולם בפה מלא, שהוא גלגול האר"י. לא מסתירים את העובדה הזאת ויכול כל אחד לומר מה שירצה. כי כל האומר, מעיד על מידת הבנתו. ובהחלט הסברה השגורה היא, שאברהם, משה, רשב"י, אר"י, ובעל הסולם, הם אותה הנשמה שחוזת לעולם הזה בכל פעם בדרגות חדשות של עביות בהתחדשות הרמה הכללית של האנושות, במגמה לשפר את חוכמת הקבלה, ולהתאים אותה לרמת הדור הנוכחי שקם. וכמו שכותב בעל הסולם, שיטת האר"י היא תחילתה של "שיטת המשיח".

"ואני חושב שתאמין לי, מפני שאין דרכי מעודי, לשקר ולגזם [ולהגזים] , או לרדוף אחר כבוד וקניית שם בין הטפשים וכדומה: שעד היום הזה סבלתי, ולא היה לי רצון אפילו להלחם עמהם."

אין צורך להתפעל מהמקרים שבאים לאדם מצד החברה. כי החברה אינה מבינה כלום, מטעם שאין בה בעלי השגה שתהיה להם יכולת להבין ולהעריך את הדברים. וגם אלו המתעסקים בקבלה, עוסקים בה בצורה שטחית, ואינם נמצאים במדרגות שאפשר למקובל להראות להם היכן הוא עומד בסולם המדרגות לעומתם, ובזה להרגיע את רוח האדם, ולהיכנס בהבנה הדדית, ובחיבור עם אותם אנשים. ובאשר ליתר הקהל, הוא בכלל אוהב למחוק ולבטל כל דבר, מלבד מה שקרוב לו. שכל אחד מחזיק בציציות הרב'ה שלו, ומתייחס לכל השאר כאילו אין להם שייכות לעסקי התורה, ואין להם ערך.

ומכאן צריכים להבין, שקהל החילוניים והדתיים כאחד, אינם נמצאים בהשגה הרוחנית, ומתוקף הטבע הלא מתוקן שבאדם, ודאי כך גם יתייחסו למה שקורה. לכן צריכים לחכות עד "שיגדלו הילדים", ובבעיות וההיזקים שגורמים למקובל ברמת היום יום, לראות שמירה מצד הבורא, שבמכוון כך מעמיד את המקובל מול כולם.

"וליתר עוז שלא תתבלבל מחיילות של הס"א האלו, אודיעך סימן מובהק, שקבלנו מפי האר"י ז"ל לידע מי הוא צדיק אמיתי, ומי שהוא צדיק שאינו אמיתי, אלא ראוי להיות צדיק, שמפני זה צריך ג"כ לנהוג בו כבוד, וכסבור אתה שאנו צריכים להפיל גורלות על זה, לידע מי עובד ה', ומי לא עבדו, כי האותות והמופתים אינם מכריעים בענין זה, כמו שנודע בין החסידים, וא"כ לגורל אנו צריכים, הס מלהזכיר."

איך למדוד האם אדם הוא צדיק אמיתי? אין זה לפי המופתים, הוא אומר, ולא לפי שום הצטיינות אחרת, למשל בידיעת החומר. כי יש כאלו שיכולים להדהים בידיעתם בעל פה את כל הכתובים. כמו שמספר בעל הסולם, שכאשר בא ירושלימה, אמנם התפעל מידיעות האנשים, שכל מילה מכתבי האר"י שגורה בפיהם, אבל לעמקות החומר לא הבינו גם לא פסיק מעבר לשיטחיות.

לכן אין מודדים אדם לפי ידיעת החומר, הגם שיכול לנאום בחסד עליון את כל הטקסטים של המקובלים הלוך ושוב, ובחוכמה אדירה כביכול. ואין מודדים לפי ניסים ונפלאות שיכול לספר לקהל, או אפילו מסוגל לעשות. כל אלה אין בהם להוות הוכחה שאדם הוא בעל השגה, המוסמך להיות מורה דרך, להשגת מטרת הבריאה.

"אלא תדע, ששאלה זו שאל הרח"ו ז"ל את האר"י ז"ל, ומפורש זה בספר שער רוח הקודש, שהוא שער ז' מן השמונה שערים הנודעים מהאר"י ז"ל דף א' וז"ל אות באות: "והסימן שנתן לי מורי ז"ל הוא בראותינו אם הוא מאמת בכל דבריו, או אם כל דבריו לשם שמים, ולא יבטל אפילו אות אחת מדבריו, (סובב על סוד אות אחת שלומד מחברו שצריך וכו' כנודע ליו"ח)"

כתוב, "הלומד אות אחד מחברו, חייב להתייחס אליו כלרבו". שמלמד "אות אחת" הכוונה, מלמד אמונה, תכונת ההשפעה, ואיך להגיע אליה. "אות אחת" נקראת "ברכה", היינו האות ב' שממנה מתחילה התורה. וזה הסימן שאפשר לקרוא לאדם כזה רב. ודאי שישנה גם השאלה כמה הוא מלמד, ואיך הוא מלמד, זאת אומרת, שאינו מתגאה בעצמו, ואינו מושך את התלמידים אליו, אלא מעמיד את התלמידים להכין כלי כלפי הבורא, ובזה מראה להם איך להיכנס לתכונת ההשפעה, לתכונת הבינה, לאמונה, שנקראת "אות אחת".

"וגם ידע לבאר רזי התורה וסודותיה, זה ודאי נוכל להאמין בו," "לבאר רזי תורה וסודותיה" הכוונה, לבאר לתלמידים במידה שיוכלו לעכל, כי השמירה על המידה היא לטובתם. ואין הכוונה לפתוח להם רזים, כי לפתוח אפשר רק לפי המדרגה, שבהדרגה המורה פותח יותר ויותר, באופן שיעזור להם, ויתמוך בכל צעד ושעל בדרכם.

"והרח"ו עצמו מסיים על סימן זה וז"ל אות באות: "וכפי דבריו נוכל לידע ולהכיר גדלו ומעלתו כפי ידיעתו" עכ"ל.

והביאור הוא כמ"ש לפני זה, שבהיות האדם, צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה וכו', ממנו נבראים מלאכים ורוחין קדישין, שז"ס "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד" וכו'."

"צדיק, וחסיד, ועוסק בתורה, ומתפלל בכוונה", אלה פעולות רוחניות. "צדיק, באמונתו יחיה", "צדיק יסוד עולם", שמתעלה ממלכות ליסוד, ונמצא בכוונת ההשפעה לכל דבר. "חסיד", שקנה תכונת ההשפעה, גלגלתא ועיניים, שיש לו אור החסדים. "עוסק בתורה" נקרא, שמתקן את הכלים דקבלה שלו. "ומתפלל בכוונה", שיודע כבר לעדכן מסך וכוונה על מנת להשפיע על כל הכלים שלו, שודאי אדם זה הוא קדוש.

"וההבלים דנפקו מפומייהו [ההבלים שיצאו מפיו] נעשים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים, לרדת למטה, ללמד תורה לאדם ההוא וכו', ע"ש." על ידו מתבארים כל התורות, וכל ההישגים, וכל הדרגות של גדולי הקבלה שהיו דורי דורות לפניו. והוא נמצא קשור עימם, לוקח מהם ומעביר לתחתונים כל מה שלטובתם, כדי להשיג מטרת הבריאה.

"ואומר שם עוד שבאם המצוות אינם שלימות, נעשה מזה בחי' מלאכים ורוחין שאינם שלימים, והם נקראים מגידים וכו', וע"ז נתן סימן הנ"ל אם התורה והמצוות שלימים, זוכה להשגה שלימה, ויודע לבאר כל רזי התורה. ואם הוא חסר בזה, כלומר, שאינו יודע לבאר אלא מקצתם, ודאי אין מעשיו שלימים עש"ה."

אולם מי שמבין איך הוא מבאר, והאם הוא מבאר בשלמות או לא, זה רק האדם עצמו או האחרים, שהם יותר גדולים ממנו, ויכולים למדוד ולבדוק. אבל אין המדובר בקטנים, שמספרים להם מה שמספרים, והם מקבלים את הדברים כמו שהם. זאת אומרת, אין לקטנים היכולת לבדוק מיהו בעל קומה, ורב מקובל אמיתי, אלא רק לפי מה שהוא מלמד לתלמידיו, ולפי מיטב הבנת התלמידים בכתובים, לראות באיזו צורה הוא מוביל אותם בדרכים, ובמדרגות, משלב לשלב. ואין שום אבחון אחר, היות שאי אפשר להם למדוד את קומתו, כי הם אינם נכנסים עימו לאותו האזור הרוחני, היכן שאולי משיגה קומתו. אלא מודדים רק לפי העברת החומר, ולפי שמירת הדרך הנקובה והקשורה למטרה, לדבקות בבורא.

"והנה כל אותם שיכולים להיות לבעלי ריבי, הוא מפני שאין מבינים אפילו את שיחתי, ואיך אפשר להחזיק אותם לצדיקים גמורים, והנה נתתי בידך סימן מובהק.

וכבר כתבתי לך, שספרי, אין צריך להסכמה, בהיות שלא הוספתי על דברי האר"י ז"ל אפילו מלה אחת, וכן כבר עשיתי מראה מקומות על כל סברא וסברא להראות מקומם בכתבי האר"י ז"ל, וא"כ האר"י ז"ל א"צ הסכמת אנשי דורנו, ועשיתי זה בכונה עמוקה, בראותי דרכי הס"א לעומתי מכל מראש, וכמעט שלא ניכר מלאכתי עצמי, והוספה בכל ב' הפירושים האלו, וא"כ, איך יחזיקו מעמד ומערכה לעומת המחברת הזאת, ואם יהיה להם תלונה, על מה שלמדתי ואני בקי בכתבי האר"י ז"ל יותר מהם, זו אינה טענה, לא היה להם לבלות זמנם בדברי רוח, והיה להם זה הפנאי לעיין בכתבי האר"י ז"ל, וכיון שחבקו ידים יאכלו עתה את בשרם.

ואני פורש שלומך ושלום... ושלום... ואמור לו, שכל דרכיו המה כמעשה זה, אשר כוונתו טובה, והמעשים לא טובים, והכל הולך אחר המעשה, אבל מה אעשה לו, אך עצמי ובשרי הוא, ועכ"פ יודיעני באריכות כל סדר המעשה הזה איך נפל הדבר מתחילת עד סוף וכו', ואשיבו דבר.

ואני מבקש אותך מאד להשיבני דעתך על מכתבי זה, ומהנעשה עוד ביניהם באריכות ובפרטות [ובפרט] גדול, כי אני צריך לדעת כל הפרטים כדי לדעת להחזיק מגן, כי לא דבר קטן הוא, מלאכת ה' הוא.

יהודה"

אמנם בימינו לא מרגישים בכל זה, אבל לפני שבעים שנים הזמנים בירושלים היו קשים, היתה מתיחות רבה, שהקשתה מאוד על בעל הסולם, לכן הוא נסע ללונדון ושם ישב וכתב. וגם הרב"ש בעת שהיה חסר רוגע, לאחר פטירתו של בעל הסולם, נסע ללונדון, ושהה שם שלוש שנים.

אין סימנים מובהקים שלפיהם יכול כל אחד ואחד לבוא למקובל בטענה, "מנין אתה יודע?", אלא כמו שפניתי אני לרב"ש בזמנו, ושאלתי "איך אוכל לדעת שזה המקום ללמוד בו?", אמר לי: "חפש. אם תמצא מקום שמתאים לך יותר, כנראה שמתאים. ואם לא תמצא מקום כזה, כנראה כאן הוא המקום שלך". זו הבדיקה.

נקווה שבדורנו יתרחבו ויגדלו ממדי הבירור הזה, ושהפצת חוכמת הקבלה תגרום לכך שכל הכתבים, גם הכתבים של הגדולים, וגם הכתבים שהיו מבולבלים וחוברו מחוסר ידיעה, כולם יורחקו מהקהל. ורק כתבי בעל הסולם הם הם יהיו כנר לרגלינו, ויאירו דרכינו. מפני ששם מובאים דברי רשב"י, ודברי האר"י, וספר ה"זוהר" בסדר הנכון, ובפרוש הנכון. שגם ספר ה"זוהר" היה פי עשרים בגודלו מכפי שיש בידנו היום, והיה מסודר בבלבול. כמו חוסר הסדר שהיה בכתבי האר"י, כי המרח"ו בשעה שכתב מה אומר האר"י, הבין בקושי חלק מדבריו, ושאלה היא גם, איך הבין.

יוצא, שאלמלא הסדר והבהירות ששופך בעל הסולם על המקורות, "זוהר" וכתבי האר"י, אין לדורנו דרך אחרת בקבלה. ואם גם אלה שאינם מבינים, ואלה שמתנגדים, ואלה שמחזיקים במשהו אחר יבינו זאת, אז יחד נאחוז במקור אחד, בכלי אחד. אמנם שכתוב: "יש הרבה דרכים למקום", מכל מקום, השיטה, התורה, היא אחת, ולדורנו מושתתת היא בדברי בעל הסולם. לפיה נלך, ונצליח.

מה הכוונה "אשר כוונתו טובה, והמעשים לא טובים, והכל הולך אחר המעשה"?

אם מדובר באדם קטן, שאין פיו וליבו שווים, יוצא שהמעשה שלו והכוונה שלו, אינם אותו הדבר. אולי היתה כוונתו טובה בתחילת המעשה, אבל לאחר מכן התגבר האגו, היצר רע, ומה שהתכוון מלכתחילה, הלך אחרת. או שלא הלך אחרת, אלא המעשה שנעשה הוא אותו מעשה שהתכוון, אבל הכוונה התהפכה.

בנוסף, אם מדובר בעולם הזה, אדם איננו יכול למדוד או לדעת מהי בדיוק הכוונה שלו, אלא רק המעשה מעיד על כוונה. וגם הסביבה בודקת אותו לפי המעשה בלבד. גם האדם מבולבל, והכוונה שלו משוחדת, ונסתרת ממנו. וגם הסובבים אינם יודעים או מבינים למה בדיוק התכוון. לכן בעניין הכוונה, זו כבר תורת הנסתר, תורת הכוונות. ועד אז הדין הוא רק לפי המעשה.

האם מלבד פירוש בעל הסולם נעשה פירוש יסודי נוסף על כתבי האר"י?

נעשו פרושים רבים על כתבי האר"י. פרוש טוב יחסית עשה האייזיק חובר בספרו "פתחי שערים". אבל מוטב לא להצביע על ספר מסוים, שלא להתחיל להתעניין בו, כי אומנם שהוא טוב ונכון יחסית, ולא אני שאשפוט, שהרי הפירושים כולם נכתבו בידי מקובלים גדולים מאד (וגם הרב"ש הכיר בהם, ואף ראיתי את ספר "פתחי שערים" בספרייתו של הילל גלבשטיין), מכל מקום, הספרים האלו, כמוהם גם ספרי הרמח"ל והגר"א אינם ספרים שהמתחיל יכול ללמוד לפיהם ולהתקדם.

אלא רק אם יעלה בדרגות יותר גבוהות, אז יהנה למשל מספרו של הרמח"ל "אדיר במרום", שבהחלט כותב דברים נפלאים, אבל הספר כולו עוסק בראש דאריך אנפין, בג"ר דאצילות, כי משם מקור כל ההנהגה וההשגחה. והמתחיל איננו יכול לדון בעניינים האלה, אלא הכרח שיהיה קרוב להשגה באותן הדרגות, אפילו אינו בעל השגה ממשית בהן. כלומר, ללימוד כזה הכרח שיהיו תנאים מיוחדים.

לכן מתחיל שטרם נכנס למדרגות, ובא להשגה ברורה, אין יותר ספרים לביצוע מלבד כתבי בעל הסולם. ולאחר שהתחיל להתקדם במדרגות, הוא יכול לראות בעצמו מה הכתבים הנוספים שכדאי לו לעיין בהם. וימצא שישנם מעטים, כמה כתבי הגר"א, ורמח"ל. ושבעל הסולם לכל אורך הדרך נשאר כמקור נאמן המוביל את האדם בצורה הקצרה והבטוחה ביותר. לכן על ידי הפצת חוכמת הקבלה נוכל לחסוך בלבול, וזמן רב למחפשים, בזה שיגשו מיד לספריו.

מנסיוני אני יכול לומר, שמשך ארבע שנים למדתי מכתביהם של המקובלים הגדולים - ספרי חסידות כדוגמת "טל אורות", ספריו של מנדל מויטבסק "פרי עץ", "פרי הארץ", ספרו של הרמח"ל "קלח פתחי חוכמה, ספרי הרמ"ק שמסביר את הדברים בהרחבה, ספריו של הגר"א, ה"ספרא דצניעותא" מתוך ספר ה"זוהר", ששם ההסבר הוא קשה מאד. אבל לאחר שעברתי על כל אלה, והגעתי למקורות של בעל הסולם, הבנתי עד כמה הם המקור ללימוד.

חזרה לראש הדף
Site location tree