אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 40 - שנת 1927 / שיחה 1, 17.10.05

שיחה 1, 17.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף קכ"ג

תקציר : באגרת זו בעל הסולם חוזר ומדגיש בפני תלמידיו כי אינם מבינים את דבריו וכי הם מפרשים אותם בדרך שגויה. בעל הסולם מביע את תמיהתו על אותו תלמיד שכבר זכה במשהו להבין את דבריו אך חזר ושגה בהבנתם. ייחודה של אגרת זו הוא שבעל הסולם מסביר בה את אחד העניינים המרכזיים בחוכמה: השיתוף בין מלכות-נברא לבינה-הבורא. בעל הסולם מדגיש את העיקרון שהכל קורה בכלים, בנברא עצמו, ומחוצה לו זה כבר "עצמותו". האדם הינו הפרט היחיד במציאות שיכול להשתנות.

"ב"ה ד' חוקת פ"ז לאנדאן יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

השבוע קבלתי מנה כפולה של מכתבים מפרשת שלח וקרח. בשבוע שעבר לא קבלתי כל מכתב. וחשבתי שלא כתבתם היות שביום ג' פרשת קרח מלאה שנה מיום שעזבתי אתכם.

מה ש... נתפעל מאד מקושי'... בדבר "לא ראיתם כל תמונה", עד שכתב לי שגם חכמת שלמה קצרה מלפרנס קושיה גדולה כזו. - ואני קורא עליו מאמר חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ולוא היה לו אפילו חכמת משה רבינו ע"ה, שכתוב עליו: "ותמונת ה' יביט" היה יכול גם להקהות את שיניו כי יש צורה ברוחניות.

מה שכתבתי הוא לפי דעת השוטים, שפירשו מלת צורה ומלת תמונה בענין אחד. אבל תמה אני עליך. - שבו במקום שטחנתי חטה לקמח למאכל אדם, חזרת ועשית מהקמח חטה כדי לכוססה כבהמות יער.

כי פירשתי באריכות גדולה ענין הצורה ושינוי הצורה, שאינו אלא הפרש בין מאציל לנאצל, שהכרחי שנמצא איזה הבחן שבגללו נקרא נאצל, ולא מאציל, ועל ההבחן הזה הנחתי "השם", כדי שיהיה אפשר לעסוק ולדבר הימנו."

כל השאלות ששולחים התלמידים לבעל הסולם, נובעות מכך שאינם מבינים את עקרונות תפיסת המציאות. שהמציאות נתפסת בכלים במידת התאמת הכלים, לפי השתוות צורת תכונות הכלי לאור. ולפי מידת היכולת של הנברא להרגיש את הכלי, ולמדוד את הצורות שלו, כך מרגישים ומודדים את הבורא. מכאן שאין שום צורות חיצוניות שבהן צופים. אלא משה הגיע "לתמונת ה' יביט", נקרא שמידת התיקון בכלים שלו, והבנת צורת הכלי המתוקן, היו כאלה שנקראים "תמונת ה'".

"תמונת ה'" היא העתקה מתכונות האור על גבי הכלי לפי חוק השתוות הצורה. ואם הכלי מרגיש ומבין את התכונות שקנה, זה בשבילו מהווה "תמונת ה'". ולא שישנם אילו דמיונות של רוחניות, שאנשים יכולים לדמיין לעצמם משהו מחוצה להם, מחוצה לכלים שלהם. אלא האור עצמו, אין לו שום צורות. ורק הכלי שמשתדל להתאים את עצמו לאור, מקבל על עצמו צורות של השפעה, ובאותן הצורות הוא דן, ולהן הוא קורא "תמונת ה'".

"וע"כ כיניתי אותו, שינוי צורה והשואת הצורה. ולפעמים אני מכנה - דביקות מעולה ודביקות מועטת. וכן אפשר לכנותו באיזה שם שנרצה, להסברת הענין המדובר. לאחר כל טחינת הדברים מכמה דפים שבספר. חזר ועשה אותם לחטה. והגשים תיבת הצורה, והלבישה בתמונה גשמית, עד שנאסרו ידיו ורגליו בתמונה זו באין עצה. כי בתורה כתוב בפירוש: "כי לא ראיתם כל תמונה". וכאן כתוב אשר יש "צורה ושינוי צורה והשתוות הצורה..." הארכתי בדבריך כדי להעריך על נטייתך לחיצוניות שצריך לפשפש במעשים.

ומה שהר'... נ"י מדקדק בשם א"ס ואור א"ס, הנה הלשון שבס' חפצי בה: "וכל אלו העולמות ומלכות היו כלולים בעולם העליון כאו"א [כל אחד ואחד] , וכן הם ג"כ כלולים בכתר והכללות דא"ס ית"ש שכל העולמות היו בתוכו מובלעים וכו'. והיה הכל אחדות גמורה, והיה הכל א"ס ית"ש". עכ"ל מלה במלה."

בחוכמת הקבלה לומדים, שאין עוד מצב מלבד אין סוף. הבורא ברא את הכלי, ומילא אותו באור. ומה שהכלי המתפתח מרגיש יותר מבחינה א', זו כבר התפתחות בתוך הכלי, וההרגשה הפנימית בתוכו, שמתפתחת לעוד ועוד הבחנות בהן הכלי מרגיש את עצמו - מי ממלא אותו, למה ממלא אותו, לאיזו מטרה ממלא אותו, איך הוא מגיב למילוי הזה ללא הכרה, איך הוא רוצה להגיב בהכרה, עד כמה הוא רוצה להשתתף בהתפתחות הפנימית שלו, עד כמה הוא רוצה להזמין אותה בעצמו. שהכל הוא תהליך פנימי שעובר בהרגשת הכלי. לא במצב היכן שהוא נמצא, אלא בהכרת המצב שבו הוא נמצא.

לכן כל המצבים הפרטיים שהכלי מרגיש נקראים "עולמות". הכלי משיג העלמה שנמצאת בהכרתו את מצב האין סוף, ולה הוא קורא עולמות א"ק ואבי"ע. והדרגות שבהן הוא חוזר מהעלמה לגילוי אותו מצב הקבוע שבו הוא נמצא, להן הוא קורא "התפתחות", "גילוי", "השגה". לכן כל השינויים הם מצד הכלי שמשתפר, ומשיג יותר ויותר מי ממלא אותו. אבל מצב האין סוף עצמו הוא יחיד ובלתי משתנה, אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת, באותה הכוונה להשפיע לנברא כטוב ומיטיב, שהנברא מגלה זאת לאט לאט.

"ומה שכתב בשם ספר שלה"ק דף כ', לא ידעתי הראשי תיבות של שם זה, גם לא הסופי תיבות.

ומה שמדמה ללשוני בפתיחה: "דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו, ית' עצמו". אין לו ענין לדברי בהתכללות עולמות התחתונים, בא"ס ב"ה. כי שם אני מסביר במיוחד ענין האור פשוט שאינו משתנה בכל מקום שהוא. וכל השינוי שבין מאציל לנאצל הוא דוקא בבחינת החשך, וע"כ כתבתי בדיוק נמרץ "במהותו" ית', שאין לו שם ומלה. ואפילו לאור אין סוף אין אני מתכוון שם ח"ו."

אי אפשר לתאר אור אין סוף, אלא רק מתוך הכלי. כשהכלי יגיע לתיקון המלא, השלם בגמר התיקון, ויכלול את כל ההבחנות וכל הרצונות שיהיו בהתאמה המלאה להמשפיע, אז מתוך תכונת הכלי שאותה יקנה בסוף, אפשר יהיה לו לומר משהו על הממלא אותו כביכול. וגם לא על הממלא עצמו, אלא על תכונת הממלא כלפי הכלי.

כי אם מדובר בתכונת ההשפעה, אין הכוונה שהבורא הוא המשפיע בעצמו. אלא עצמותו מנותק מאיתנו, ורק החלק שמתייחס אלינו נקרא "המשפיע", "בורא". והמילוי שלו בתוך הכלי, היינו ההשגה של הכלי אותו, היא הנקראת "אור". לכן כל המונחים הללו מתייחסים לכלי, להתפעלות בתוך הכלי, לגילוי שאליו מגיע הכלי על ידי השתוות הצורה, ואף פעם אינם מתייחסים למשהו חיצון.

"איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר. ומדמי מלתא למלתא כי אוכלא לדנא [ומדמה עניין לעניין כמו אוכל לחבית ]. אין זה אלא מרבוי עסקים - או רצון לריבוי עסקים."

המקובלים מדברים רק מתוך השגתם הפרטית, לפי החוק "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם ומילה". שאם לא משיגים, לא מדברים, היינו אין שמות ומילים. אלא למקובל מותר לדבר, ולכתוב, ולדון, רק בגובה היכן שמשיג בתוך הכלים שלו בצורה ברורה. ומקובל אמיתי מבין את הכלל הזה, ומשתדל לפעול בהתאם לו.

אלא שישנם מקרים יוצאי דופן. כמו שעולה מביקורת בעל הסולם על כתבי הרש"ש, שנעשתה בהם טעות, משום שהרש"ש לא שמר על הגבול הזה בדייקנות, ודיבר על דברים שהיו נניח בשמונים אחוזים בהשגתו, ועשרים אחוזים תיאר, מתוך שהשלים את התמונה על ידי השכל והדמיון. ואמנם שהיה הרש"ש מקובל גדול, היות שסטה מעבר לגבול השגתו, והרחיב את הדיבור גם בחלק שלא השיג, בחלק הזה הוא טעה. ואז כל התמונה שהציג בכתביו, הייתה לא בדיוק נכונה. שבזה הוא קלקל גם את החלק שהשיג, מפני ששינה את הסיבות להשגה. לכן כותב בעל הסולם, "איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר". איך אפשר לדבר על דברים שלא טועמים אותם, היינו שלא נכנסים לתוך הכלי כ"טעמים"?

"ומה שמשוטט בשם "מחשבה" לדעת מקומה איה [היכן מקומה] ותפש לשוני "בבינה" ובסדר אבי"ע איתא [יש] באצילות, וכן בתי"ז חכמה עילאה אתקרי מחשבה [חוכמה עליונה נקראת מחשבה] ." רק מתוך השגת התפשטות אורות חוכמה בכלים דקבלה, הנמצאים בהשתוות הצורה בעל מנת להשפיע, שהנברא חוזר על אותן הפעולות כמו המאציל, הוא יכול לדבר בבטחה על מה שמשיג, ורק על זה מותר לדבר.

"הנה זה מסודות הנפלאים והמכוסים. אבל עי' בשער מאמרי רשב"י, וזה לשונו במדרש הנעלם של רות, משה היינו דעת בסוד ת"ת, ור"ע [ורבי עקיבא] בסוד בינה, הנקרא - "יש", וכו', שאילו נתנה התורה מצד הבינה, לא היו לקליפות התלבשות בתורה, והקב"ה רצה לתת חלק ואחיזה להם, כדרך שעלו הניצוצות הראשונות בחכמה ש"ך [שלוש מאות עשרים] ניצוצין, וזהו, כך עלה במחשבה וכו'."

בנברא יש חלק מהשפעה, שהוא ניצוץ מבינה בלבד, כדי שיגלה את הטבע שלו. ותכלית הבריאה היא שמתוך הניצוץ הזה הנברא יתחיל להכיר באילו כלים הוא נמצא, אילו תיקונים רצוי שיעשה, ושידרוש מלמעלה רק כוחות לבצע את התיקונים. ובזה שהוא מבקש מהבורא כוחות, הוא משיג דבקות בבורא. וכך מתוך ניצוצות הבינה הוא מגיע לכלי דבינה, ומשליט אותה על הכלי שלו דרצון לקבל, דמלכות.

יוצא, שהקשר בין בינה ומלכות בתפארת, ששתיהן נמצאות בכוחות שווים כביכול, זה המצב הרצוי לנברא כדי להיות בבחירה חופשית. שמתוך המצב הזה הוא יכול להיות השולט בבחירה שלו, במה לבחור, ואיך לתקן את הכלים האלו. והנברא ש"לוקח לידיים" את בינה ומלכות ומתקן אותן, לא אותן הוא מתקן. אין מה לתקן בספירות ובעולמות. אלא הוא מתקן את התפיסה שלו, את היחס שלו למציאות, שלומד מהמשפיע איך להתייחס לכל המציאות כמשפיע, חוזר על היחס הזה, וזה נקרא "תלמיד חכם", שלומד מהחכם, וכך קונה כל מיני צורות דהשפעה.

ואם מלכתחילה היה רבי עקיבא כמקבל תורה, אזי לא היינו יכולים להגיע לבחירה חופשית, ולעליה, ולדבקות. מפני שמלכתחילה היינו נמצאים בתכונת ההשפעה, ולא היתה לנו האפשרות להתייגע, ולקנות את העצמיות שלנו בלהידמות לבורא. לכן התורה ניתנת למשה מתוך שבירה, ולאחריה באות שבירות, ועבירות, וחטאים נוספים, כדי ליצור לנברא חלל פנוי, שבו הוא יקבע את עצמיותו.

"והנך מוצא כאן שר"ע [שרבי עקיבא] בסוד בינה הנקרא "יש" שקשה לכאורה. כי נודע ש"יש" הוא שם חכמה? אלא עיין שם בענף ב' בפמ"ס בדברי (גם בהקדמת אח"פ) גם בפתיחה, בענין עליית המלכות לבינה, שמבואר אשר בחינה ד' עלתה לחכמה ונעשית בחינת נוקבא לחכמה דבחינה ד' אתקנת [נתקנה] בסוד אימא עילאה. דע"כ יצאה הבינה שהיא בחינה ב' לחוץ. כלומר, למטה מבחינה ד', שסיומא נקרא פרסא, שמן בינה זו שיצאה לחוץ הותקנו ב' הפרצופים ישסו"ת למטה מפרסא." כדי לעזור לתחתונים להיתקן בתכונות הבינה, הז"ת דבינה ששייך לטיפול בתחתונים, יוצא למטה, אל התחתונים, ומטפל בכל הנשמות השבורות.

"ובזה תבין שאותו המלכות שעלתה, עלתה באמת לחכמה, וקנתה שם אימא עילאה, והיא נקראת "יש", והיא נקראת מחשבה," עד להיכן עלתה המלכות? עד "נקבי עינים". ש"עיניים" נקרא חוכמה, ו"נקבי עינים" נקרא שיש נקב, חיסרון לחוכמה. כי מלכות איננה יכולה לרצות חסדים, אלא היא רוצה חוכמה. אבל מתוך הרצון שלה לחוכמה, היא חייבת להתחיל לתקן את עצמה קודם בחסדים, ולפי מידת קניית החסדים, היא יכולה להשתמש בחוכמה.

"ושמה סוד המתקת הדין ברחמים. וע"כ שמה עלו הש"ך [שלוש מאות עשרים] ניצוצין. להיותם מבחינה ד'. אבל לא עלו לחכמה ממש, אלא לאימא עילאה, שהיא חכמה. וז"ס: "הכל במחשבה אתברירו" [הכל במחשבה התבררו] . כי שם שורשם כנ"ל. ולפעמים נקראת בשם בינה להיות נוקבא דחכמה. וע"כ אמרתי דמלכות עלתה לבינה, כלומר, דקבלה צורת בינה עילאה. שנקראת מחשבה, ו"יש" מאין. כנ"ל. והוא העמוק שבעמקים, ע"כ קיצרו בזה המחברים."

מלכות היא כלים דקבלה. אין לה שכל, אין לה חוכמה, אין לה מחשבה, אין לה השגה, יש לה כלי דקבלה בלבד. ומטעם שאינה מסוגלת לקבל, להתמלאות, היא חייבת להעלות את עצמה לחוכמה, כדי לקבל חוכמה. אלא שקודם לכן היא מחויבת לקנות את הבינה. ויוצא, שרק בהשגת המאציל, בהבנת המאציל, בהבנת תכונת ההשפעה, היא מקבלת לאחר מכן חוכמה. זאת אומרת, המחשבה, החוכמה (לא אור חוכמה) איך להידמות למאציל, להבין אותו, לחקור אותו בפעולות של השפעה, היא המאפשרת למלכות להתמלאות בהשגת אור החוכמה. יוצא, שהחוכמה האמיתית איננה לקבל אור חוכמה. כי אז קבלת האור חוכמה תהיה רק במידת אור הנפש. אלא השגת תכונת ההשפעה, תכונת המאציל שבאור עושה מהאור החוכמה כך, שמלכות מרגישה נרנח"י מלא. המחשבה היא המוסיפה לרצון, כי מתוך שמלכות משיגה לעמקות מי הוא המאציל, מה הוא משפיע, איך הוא משפיע, מה טבעו, מזה התענוג שלה מאור הנפש מורגש בה כנרנח"י. וזה נקרא "כוח המחשבה".

בלי כח המחשבה הזה, הנברא היה בצורת דומם. כי להבדיל, דומה הדבר לסיבה שלחתול אין יכולת להבין במוסיקה, בהנחה שהוא שומע אותם הצלילים כמו הצלילים ששומע האדם. זאת אומרת, אלמלא האדם היה קונה תכונות מיוחדות כדי להאזין לצלילים, להבין אותם, לחבר אותם להרגשה שלו, ולכל מה שעבר בחייו, אז הוא לא היה משיג את עמקות הצלילים, אלא היה שומע צלילים בלבד, כמו חתול. אמנם היות שהאדם מחבר להרגשה ולהבנה את הצליל שנכנס לאוזן, מתוך כך הצליל הפשוט הופך עבורו חוויה עמוקה.

כך המלכות, אלמלא היתה עולה לחוכמה, והייתה מחויבת לקנות קודם את הבינה, את תכונות ההשפעה, תכונות המאציל, היינו להבין אותו, להבין מה הוא נותן לה, ולמה הוא נותן לה את החוכמה, אזי לא היתה מתעשרת המלכות בעמקות הכלי, ולא היתה יכולה להבחין בתוך האור שבא אליה יותר מאור הנפש. ואילו כך האור הקטן שממלא אותה מלכתחילה מורחב על ידי השגת המאציל, עד שמשיגה נרנח"י.

"ומ"ש דבפמ"ס דף ו' ד"ה אמנם, כתוב ט"ס, תוך וראש, כבר אין זה בנמצא בקונטרסים, אלא נדפס תוך וסוף [הטעות תוקנה, ולשואל היתה גירסה ישנה של כתב היד].

ומ"ש הר'...שאפציר בעדו וכו'. הרי זה דומה למכונת קיטור ההולכת ועובדת. וכל מכונת מלאכה אשר תמשיך אליה רצועה ותדביקה למכונת הקיטור. נמצאת כוחה כמותה, אלא לדביקות אנו צריכים וד"ל.

יהודה ליב"

כולנו מכונות מתוקנות, ומוכנות לעבודה. אלא חסר לנו החיבור למקור הכוח, הקיטור, החשמל. שעל ידי השגת הכח הזה, אדם מתחיל להבין את עצמו, איך הוא בנוי, ולאיזה מצב של מציאות הוא ראוי.

איך הנברא יודע אילו תכונות לייחס לבורא ואילו לנברא?

על ידי הכלי נבנות תכונות למעלה מהכלי, כצורת ההשפעה, כאור חוזר. אותה הצורה, ומה שמתקבל בתוכה, זאת צורת ההשפעה של הנברא כלפי הבורא. שממנה הנברא לומד מה היחס של הבורא אליו.

מתוך כך שהנברא קונה תכונת ההשפעה, שהיא כוח של גלגלתא ועיניים, מתבהר לו רק מהי תכונת ההשפעה. אבל כשמתחיל להשתמש באח"פ עם אותם גלגלתא עיניים, אז מתחיל לממש בעצמו את תכונת ההשפעה, ולומד מה נקרא להיות המשפיע. זאת אומרת, הוא מבצע את פעולת ההשפעה, ומתוך הביצוע, בלקבל אור חוכמה על מנת להשפיע, הוא מתחיל להרגיש מהי פעולת ההשפעה עצמה, ובזה הוא מעלה את עצמו לדרגת הבורא.

במילים אחרות, הנברא שרוכש תכונת המשפיע, הנקראת גלגלתא עיניים, נעשה דומה לבורא באופן תיאורטי. אבל אין לו עדיין הבנה מה נקרא להיות כמוהו. וכשמתחיל להשפיע בפועל, בלקבל על מנת להשפיע, אז הוא משיג מה נקרא להיות בדרגתו, ואז נכנס לגדלות. כמו מלכות כלפי זעיר אנפין, שנעשים הם שני פרצופים שווים זה לזה, בקומה שווה, בזיווג, בדבקות.

ורק מתוך זה לומדים. בגלגלתא עיניים אין מה ללמוד, כי אלה רק ציורים בעלמא, שאי אפשר להשתמש בהם, ומתוכם להבין. לכן הוא נקרא "קטן". אלא רק מתוך האור חוכמה שממלא אותו, הוא מתחיל להבין מה נקרא בורא. ולא בזה שעושה צמצום על כלים שלו, וקונה תכונת ההשפעה, שאז אינו מכיר מהי השפעה, כי נמצא בה רק להלכה. והצורה הזאת מורגשת בנברא כבלתי מספקת בעליל.

חזרה לראש הדף
Site location tree