אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 43 - שנת 1927 / שיחה 1, 06.11.05

שיחה 1, 06.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קכ"ח

תקציר : עד שלא זוכים לאמונה שלמה בצורת ידיעה ברורה ולא כעדות שמיעה וכיו"ב, נמצאים בתהליך התפתחות הדרגתי. בדרכו אל הרוחניות, צריך האדם לדעת להתמודד עם בחירת סביבה טובה, מורה טוב, ולברר מושגים כמו תורה, תפילה, הסתר וגילוי וכ"ו.בכדי להזכיר במשהו לתלמידים על אופי העבודה הרוחנית, משתמש בעל הסולם במשל יפה על הצבי שבזמן ריצתו משיב את פניו לאחוריו.

"ב"ה ה' פנחס תרפ"ז לונדון יע"א

כבוד הר' ... נ"י

...וכבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", אם כן אפוא יהיה שעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו.

וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו.

וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו."

"יראת רבו" או "אמונת רבו" הן תוצאה מהשגה ברורה בדרגה שעליה מדבר בעל הסולם. הן לא מטעם שאדם מפחד, או שלפי הטבע שלו מאמין בקלות. אלא אם בתיקון הטבע הפנימי אדם מגיע למצב שרוכש כלי דאמונה, אז נמצא ב"אמונה". ואם בתיקון הכלים שלו מגיע לדרגת השגה מיהו רבו או מיהו בורא, אז יש לו השגה בזה. ולא שסתם מתפעל ואומר "אני מאמין" "אני חושב" או "אני מרגיש", מבלי שיהיה לו תיקון הכלים באמונה או בהשגה. אלא הכל מתוך הכלים בלבד, לפי הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

"וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו."

ככל שאדם מתקדם, מתבארים ונפתחים לו הכלים הגדולים לגלות בהם רוחניות, שבהם הוא עומד לזכות לרוחניות. ובאותם הכלים העבים שעולים לו, הוא מרגיש עד כמה הוא נמצא כנגד השגת גדלות הבורא והנבראים, שביניהם רבו וחבריו. כי הרצון לקבל שגודל, גודל ב"אני" שלו. והקליפה שגודלת בתוך הרצון לקבל, שבתיקונו מגיעים להשגה רוחנית, נקראת "קליפת כנען". זה שמו של הרצון לקבל בטרם מתקנים אותו, והופכים אותו ל"ארץ ישראל".

"בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקוה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהעניוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפלתו ויגיעם [ויביאם] למקום תורה וחכמה."

מ"מאמר לסיום הזוהר" מתבאר, שהמתחיל בדרכו אל הבורא צריך תמיכה, כמו תינוק שגודל בעולם הזה איננו יכול בעצמו. ויש תמיכות ואמצעי עזר רבים לאדם שגודל - יש תומכים ששולחים לו מלמעלה כוחות, והפרעות, ועזרות. יש תומכים לא מהעולם הזה, כמו שהיו לאברהם ולדורות רבים של מקובלים, שקמו מבלי ללמוד ממישהו, אלא האדם מעצמו גילה הכל. או קיבל מעט ידיעות מרבו, ואחר כך השיג לבדו, היינו, על ידי עזרה ישירה מלמעלה. יש כאלה שהבורא מזמין להם הזדמנות קצרה כעזרה ממישהו בעולם הזה, ויש כאלה שצריכים למדריך, רב שנמצא לידם כל הזמן.

ובעל הסולם מסביר במאמר הנ"ל, שעניין התומכות הכרחי, כי אדם לא יכול לעבוד כלפי הבורא, אם לא תיקן את עצמו ב"אמונה שלימה", זאת אומרת, שיש לו כלפי הבורא כלי שאינו משתנה, ובו הוא נמצא עם הבורא במגע, אמנם בהשפעה הקטנה ביותר, אבל קבועה. כי הבורא הוא נצחי ובלתי משתנה, ולכן חובה שתהיה כלפיו גם באדם מידה נצחית קטנה בלתי משתנית. ודרך נקודת המגע הקבועה הזו מתקיימת דבקות, בקשר קבוע בינו לבין הבורא.

וכל עוד הקשר הזה עלול להתרופף מחוסר קביעותו, אז הוא לא נמצא כקשר, ואז במקום קשר עם הבורא, מוכרח אדם שיהיה לו לכל הפחות מישהו בעולם הזה, שיתן לו קשר גופני. שבגוף כולם מכירים אחד את השני, כי רואים בחמשת החושים דומם שאינו משתנה, מה שמאפשר לאדם להקשר, ודרך זה לעבוד, ולחדש את היחס שלו. היינו להיות במגע והערכה כלפי המורה שלו, וליפול מהם, ותמיד לחזור ולפתח את היחס הנקרא "אמונת רבו". ומתוך אמונת רבו להגיע ל"אמונת בורא".

אלה שתי מדרגות שונות. הבורא הוא נסתר, ולפתח כלפיו אמונה ניתן רק למעלה מהכלים שלנו. והמורה הוא חצי נסתר, שנסתר קצת יותר מכל אחד אחר, וגם כלפיו צריכים לפתח כלים, כנגד הדעת, מעל הדעת. אבל העבודה מול המורה היא יותר קלה, כי האדם נמצא עמו בכל מיני קשרים שמובנים לו, כי הם כלים דעולם הזה. ומתוכם הוא יכול לקפוץ לכלים יותר עליונים.

"וכבר נודע שאסור להשיא בתו לעם הארץ. ובזה נמצאים לאט לאט מתיבשים כעצמות יבשות ח"ו, ומה אפשר לעשות בשבילם, אם לא להכפיל דברים כאלו מזמן לזמן, עד שהחי ישים אל לבו.

...וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"."

המשחק שעושה הגדול כלפי הקטנים, הוא לא מה שנראה לקטנים, הסיבות להתנהגות ולהופעה מלמעלה, מצד הבורא, ובמישור העולם הזה כביכול, בין רבו לאדם. אלא הכל הוא כלפי מה שהאדם צריך. כמו המבוגרים כלפי הילדים, שאין להם איזה חשבון עם עצמם, איך הם ירגישו וייראו, אלא רק איך הילד יוכל לתפוס, ואיזו צורה תהיה המועילה ביותר לסובב סביבו כל האמצעים, שעל ידי הכלים הללו יוכל לפתור את הבעיות ולהתקדם, ובמידה המירבית ללמוד מתוך המשחקים את החיים.

"אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו ההשתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה."

המושג "פת בסלו" בא לתאר אדם שאינו מאמין, ושומר לעצמו משהו שמעלה את דרגת הביטחון שלו לעתיד. זאת אומרת, שלא יכול ללכת לגמרי למעלה מהכלים שלו, בכלי דאמונה נקי. וכאן מובאת הדוגמה, מה עשה משה שרצה להגדיל את ההשתוקקות בקרב העם "שנטה משה אהלו מחוץ למחנה". אמנם ישנם מקרים שבהם עשה משה ההפך, והכניע עצמו כלפי הקהל עד שהתחילו לומר עליו, "מי ומה הוא?". וצריכים להבין, שכל המשחק נעשה ב"אין עוד מלבדו", וכל הדברים נעשים מלמעלה. בהתאם לאיך שהבורא מגלה למשה ולקהל מדרגות שאותן עליהם לעלות ולתקן, משה או הרב משתתף עם הבורא, עד כמה שמבינים או לא מבינים. ולפיכך מסתדרים הדברים בין הקהל, והרב, והבורא.

"וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו.

יהודה"

ההשתוקקות היא הכלי שמרגישים בו ריקנות, ומתוך כך הופך להיות כלי הגילוי. והכל תלוי באיך האדם מסובב את החוסר שלו, היינו עד כמה נכון מפרט את ההשתוקקות שלו בדיוק לדבר הגילוי שעליו לגלות. שעם השאלה "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה ולמה אני חי?" באים לחוכמת הקבלה, זאת אומרת, נותנים לאדם מלמעלה נקודה שבלב ומתוכה הוא משתוקק. וצריכה אותה הנקודה להתרחב בהשתוקקותה, ולקבל צורה, עד שתגיע להשוואת הצורה לאור במידה הקטנה ביותר. שאז בהתאם למידת האור שאליו היא מתאימה, יהיה בה גילוי. זאת העבודה של האדם.

ו"דומה דודי לצבי" נקרא, שהבורא מזמין בנו השתוקקות, שבתחילה נראית הפוכה ממנו כביכול. ואם אדם משלים אותה, שיהיו אלה לא האחוריים, אלא הפנים של הבורא, זאת אומרת, שהשתוקקות שלו תהיה בדיוק כמו השתוקקות הבורא אליו. אז לפי חוק השתוות הצורה, הוא ירגיש בתוך ההשתוקקות הזאת גילוי הבורא, הפנים שלו. כי אין הבדל בין אחוריים לפנים, אלא כך ניתן לנו להרגשה בלבד, כדי שנשלים את השתוקקות שלנו מאחוריים לפנים.

מה נקרא להשלים מאחוריים לפנים? שההשתוקקות למען עצמי, תהיה השתוקקות אליו, להשפיע לו. אבל זו בהחלט אותה השתוקקות שבאה ממנו, אלא בשעה שהיא באה ברצון לקבל, אז היא מקבלת צורה אגואיסטית. וכשמתקנים את הכוונה, אז ההשתוקקות שמקבלים מהבורא, הופכת לצורת ההשתוקקות הנכונה. וכל זה נעשה על ידי ההסתרות. שהבורא מתרחק מהאדם, ומראה את האחוריים שלו, ה"לא רוצה", המרחק, הקושי, שאדם מרגיש בתוכו. אלא צריכים להבין, שכל ההרגשות שאדם מרגיש, הן כרוזים מהבורא שמשחק עימו, ועל ידי הצורה השלילית כביכול, מחזר אחריו. כמו שרואים בין בעלי החיים, גם בקרב הבהמות קיים ריקוד לפני הזיווג, ומכאן שעניין החיזור מושרש בטבע כדי להגדיל את החיסרון, להגדיל את ההשתוקקות לייחוד, עד למידה הנקראת "קישוי" (כמוסבר באגרות קודש דף ע').

חזרה לראש הדף
Site location tree