אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 45 - שנת 1927 / שיחה 2, 08.11.05

שיחה 2, 08.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קל"ב

"הן אמת, שעדיין לא שמעתי מכל החבריא, שום התפעלות, מתוך ספרי "אור הפנים", זולת ... נ"י בלבד, שעל כל בויגן ובויגן ששלחתי לכם, כתב לי תלי תילים של שירות ותשבחות, מעומק לבו, ומובטחני עליו ע"כ, שיועיל לו בעזהי"ת. ... ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש ומפעלו, ועל כן לבו לב אנושי, על כל פנים להתפעלות מחוייב ע"ד שכתבתי מכבר, בפירוש הכתוב "הבן יקיר לי אפרים", "יקיר" כמו "יכיר", ו"יכיר" כמו "יקיר", כלומר שתלוים זה בזה, ובאים כאחד ממש, ודכירנא [וזכרתי ], מה שכתב אלי ... נ"י, והודה ולא בוש, אשר כל המכתב הלז [כל המכתב הזה] הבין בטוב, חוץ מענין יכיר ויקיר, שמוכרח להכניס פילא בקופא דמחטא [להכניס פיל בחור המחט] , ותלה זה שיכול להיות שחסר לו עוד הקדמות, וידיעות הצדיק. ולפיכך היא שניתנה לו בין אצבעותיו, לכתוב אלי במכתב האחרון, שיש מסגר סודי על ספרי [שיש מנעול סודי על ספרי] , ולא ידע ולא יבין אותו. ומה יכולתי לענות לו? ע"כ אמרתי בלבבי, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ויתבאר לו שהכרה הוא לפי הרגש היקר [לפי תחושת החשיבות] , כלומר, ההתפעלות וההתבטלות מהטובה האמיתית. שזה מעלה ומחזיק הרוממות והיקר, ואז הולך ונוסף בו ההכרה, ואחריה מתרומם היקר, וכן הולכים ומתעלים במעלות הקדושה, עד שזוכים למלאות החסרון ולתקן המעוות, עד ליחוד השלם האמיתי."

ההתרוממות היא בנושא ההשפעה, בנושא הנתינה. ומהיכן תבוא התרוממות כזאת? אם אדם עושה פעולה לקראתה, ומצפה לה, היינו, מגלה בתוך עצמו כלי לצורך זה, אז מלמעלה הוא מקבל בחזרה השפעה, שמביאה לו התרוממות לקראת ההשפעה, לקראת הרוחניות. ומזה מובן לו, שהולך ומפתח את עצמו נכון, ומתפתח לעבר המטרה הנכונה. הכל תלוי בדחף הראשון מהאדם, שמנסה ומשתדל לעשות איזו פעולת השפעה כלפי החברה שבה הוא נמצא. שמלבדה אין בו עוד כלפי מי לעשות, היות שהבורא במצב הזה לא נמצא, אלא רק החברים השייכים לחברה.

לכן אומר בעל הסולם, שרוצה לקבל תגובה מהחבריא. כי אז לפי גודל יקרו של הדבר, האדם יכיר אותו, ויתחבר עמו. כי ברוחניות ההכרה והחשיבות הולכות יד ביד. שהחשיבות היא הכלי שהאדם מכין, וההכרות נקרא, שבתוך הכלי הזה מתלבש האור לפי השתוות הצורה.

"במכתב הנ"ל כתבתי שענין יכיר כמו יקיר על הש"י. אבל נודע שעולים בקנה אחד, כמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכמ"ש ז"ל: "המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה", כי הרצון העליון השוה בדברים שיהיו נמדדים ובאים במידה אחת ממש."

ומכאן יש ללמוד, שהיחס כלפי הקבוצה, כלפי המורה, וכלפי הבורא, הם היינו הך. והם עוד יותר מועילים וחשובים לאדם המתחיל בתחילת דרכו, לעשות פעולות נכונות. ולא ישלה את עצמו אדם, שכלפי הבורא הוא מסודר, אם כלפי החברה או כלפי רבו אינו מסודר בפעולותיו, מאחר שכלפיהם אינו שונה מכלפי הבורא.

אלא מפני שהבורא נסתר, אז כלפי הבורא הוא יכול לשקר לעצמו, ונוח לו עם השקר. וכלפי החברה אינו יכול לשקר את עצמו, ולכן כאן יבדוק את עצמו, ויציב את עצמו בצורה הנכונה, שלעולם לא יתכן מצב שהאדם יתקדם לבורא, אם אינו מתקדם כלפי רבו, וכלפי הקבוצה. כי מצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום, וזה אומר, שרק דרכן הוא יכול לכוון את עצמו למקום.

"ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ, כסבורים אתם שאני בחו"ל ח"ו ואתם בארץ ישראל!"

ישנה הבעיה, שאדם לא מבין שהחברה, הספינה שיכולה לקחת אותו עד לגמר התיקון, נמצאת תמיד בגמר התיקון, ורק עד כמה שהוא נכנס בתוכה, ורוצה להצטרף להיות בה, כך הוא הולך ומתקדם במעלה המדרגות הרוחניות. וגם כן, עד כמה ששופט את המורה שלו, ומודד אותו, שאינו מבין שכלפי המורה נמצא הוא בגמר התיקון, ברוחניות מלאה, צריך התלמיד לקחת למעלה מהדעת את מה שרואה, ולרצות להצטרף לתהליך, כי אלמלא כן, אין לו הכלים למה להצטרף, והאמצעים במה להשתייך.

לכן צריך להבין דברי הכתוב: "הלוואי אותי יעזבו ותורתי שמרו, כי המאור שבה מחזירו למוטב". שהבורא נסתר למאמץ שאדם חייב לעשות, משום שאם היה נגלה לפני שהאדם עשה, והכין מאמץ, אז האדם היה עושה את המאמץ מטעם הרצון לקבל שבו, כקליפה שרוצה להדבק. ולעולם לא היתה לאדם יכולת לעשות שום מאמץ שאפילו דומה להשפעה. ובזה שבמקום הבורא נמצאים המורה והקבוצה, ניתנת לאדם הזדמנות לעשות פעולה, שהרצון לקבל לא נמשך אליה, אלא נדחה ממנה. ומראה את המורה והקבוצה בצורות בלתי נעימות, מטעם שאינו רוצה להדבק בהם, כי מרגיש שכמקבל לא יהיה לו מכך שום רווח.

אלא הבורא שם בין האדם לעצמו את המורה והקבוצה, במיוחד כדי לתת לאדם שרוצה לעלות, הזדמנות לעלות בלא השתתפות האגו, הרצון לקבל שלו. ומי שאיננו משתמש בזה, אין לו אם כך, אמצעים לעלות, היינו להתפטר מהאגו, ולהדבק יותר ויותר להשפעה.

"אעידה עלי התורה הקדושה, במה שמשה רבנו עומד ומצוה עלינו בפרשת מסעי: "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ", בפסוקים אלו הוא מציין ומסמן לנו גבולות הארץ באר היטב, באופן, שכל הבא לארץ ישראל אין לו עוד כל ספק בהם.

הוא גוזר ואומר: "והיה לכם פאת נגב". "נגב" הוא מלשון נגיבה, כי "ישועת ה' כגן רטוב". ולפיכך יכונה ההסתלקות מאורו ית' בלשון "נגב". "והיה" הוא לשון שמחה, המורה על ישועת השי"ת שכולל את האות: "והיה לכם פאת נגב", כלומר, שידעו כי פאת נגב היא בבחינת פאה וגבול דמנכרא [שניכרת] . בסו"ה: "ואבדתם מהרה". והיינו, "ממדבר צין על יד אדום", "צין" הוא מלשון "צינים ופחים" שאמרו ז"ל, שאינם בידי שמים, אלא על ידי "אדום". כי תכף כשיד אדום באמצע, אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם"." ה"גבול" נקרא, שאדם צריך להרגיש עד כמה הוא מתרחק, ואמנם נמצא במצב שמרגיש שיש לו עדיין קשר, אבל בהחלט נמצא כבר מחוץ לקשר. אלא שלא נעלם ממנו לגמרי המצב הרוחני, וצריך אז להילחם על ה"צינים ופחים".

"לפיכך אומר "והיה לכם גבול נגב". "גבול" הוא הסוף, אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים, "מקצה ים המלח קדמה". פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של מלכות שמים. "קדמה" כמקדם, מיד יסתיים לכם הניגוב ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם.

ומוסיף ואומר: "ונסב לכם הגבול מנגב". פירוש, כיון שתחילת הזריחה היתה אחר "הנגיבה", "ובגבולה", לפיכך הולך ויצא המיצר לחוץ, ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון כמו שפרש"י ז"ל עש"ה. דהיינו, "למעלה עקרבים". פירוש, שבסיבה הנ"ל צומחים ועולים עקרבים לנגדכם."

הגבול שנקרא "באלכסון", נבנה בהשתתפות בינה ומלכות. ולא שהאדם נמצא כל הזמן בהתקרבות אל "ארץ ישראל" או אל מחוצה לה, אלא בכל רגע ורגע הגבולות של ארץ ישראל משתנים כלפי האדם. אם נדמה לו שנמצא מרחק מטר אחד מארץ ישראל ותיכף הוא בפנים, ופתאום נותנים לו משקפת טלסקופית הפוכה כביכול, שמרחקת, אז אותו המרחק שקודם מדד לפי מטרים, הוא מתחיל למדוד כעת לפי מילימטרים, ונראה לו שאינו רואה את הסוף.

נמצא שהגבולות אין להם שום מימד מחוץ לאדם, אלא בחושים של האדם, הגבול בכל פעם נראה אחרת. וצריכים להבין, שרק האדם בכלים שלו קובע את המדידה שלו, האם הוא נמצא קרוב או רחוק, ובאיזה מרחק הוא כלפי הקדושה.

""ועבר צינה", צינה נוראה עוברת ברוב העצמות המתפרצת ובאה ממדבר צין הקדים [המזרחי] , דאיהו צין ואיהו צינה; וכתרגומו: "מדרומא למסקנא" [מדרום למעלה] דעקרבים.

"ויעבר לצין", ע"ד שאמרו ז"ל: "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", אבל עקרב פוסק לדברי הכל; ועל כן: "ויהון מפקנוהי מדרומא לרקם גיאה". כי הקנאה כאש אוכלת לעומת העקרבים, עד שמוכרח לבוא "לקדש ברנע", שהיא "רקם גיאה"," "גיאה" הוא אחד השמות דעולם הזה.

"פירוש, שמחשבותיו רוקמים לבוש גאות להפליא. עד "ויצא חצר אדר", כי הגם שהת'אדר' באדרת שער ולא יחטיא וכו' כמו היושבים ראשונה במלכות, מכל מקום הוא מרגיש שהוא עומד בחצר, ומחוץ יעמוד. וע"כ נקרא מקום זה "חצר אדר", כלומר, תרתי דסתרי אהדדי [שני פסוקים הסותרים זה את זה] , כנ"ל." עד כמה שרואה את עצמו בחוץ, באמת נמצא הוא בפנים, ועד כמה שרואה את עצמו בפנים, האמת הוא שנמצא בחוץ. וזו בעיה, מאחר שמודד או לפי הרצון לקבל שלו, או לפי הרצון להשפיע שלו.

""ועבר עצמונה", עצמ' ונ' ה' איהו עצם ואיהו עצמון ואיהו עצמונה, כי המקום גרם, ונעשה כמו עצם קשה שאי אפשר לשברו. וכמו הפיל שאין לו צירים בעצמותיו, ואינו יכול להטות ראשו לאחריו. וכשרוצה להביט לאחריו, מחויב לטלטל ולהפך כל אורך קומתו מראשו עד זנבו כנודע לבקיאים בטבע החיות.

וכמו שמסיק ואומר: "ונסב לכם הגבול מעצמון נחלה מצרים", פירוש, העצמונה שב להיות עצמון, ועל כן שב ל"נחל מצרים", אשר אמר ה': "לא תשוב בדרך הזה עוד". אבל אינו גלות מצרים ממש, אלא, על קצהו של הגלות הזה.

"והיו תוצאתיו הימה". כלומר, אחר שנלקח ונחלה ב"נחלה מצרים" - זוכה משם לתוצאות חכמה לשוטט בים החכמה. וכמו שפרש"י ז"ל: "אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר וכו' לנחל מצרים". עש"ה."

מי שנכנס למצרים הוא האדם, שבהתאם לרצון לקבל הקטן שבינתיים מתגלה בו, הוא עובד עליו, ומוכן להיות עם הסביבה שלו כמשפחה אחת של "שבעים נפש", כמשפחת יעקב ושניים עשר בניו, ש"שבעים נפש ירדו מצרימה". כי מה שחסר להם זו רק תוספת עביות. הם עצמם נמצאים פחות או יותר בצורת הקיום הנכון, מלבד כלפי יוסף, שהוא ה"יסוד" שמתגלה בעבודה במצרים. כי יוסף אינו שייך למקום שממנו באו, הנקרא "ארץ ישראל". אלא בעת שהחל הרעב בארץ יוסף התגלה כמי שאומר: "אתם תעבדו לפי מצוותי, אתם כולכם תשתחוו לי". כי תפיסת המציאות, תפיסת תיקון העולם באה ביסוד, ולא במלכות.

מדוע התנגדו לזה האחים? כי לפי הטבע אלה כולם כוחות של הט' ראשונות, ואינם יכולים להסכים עם היסוד. אלא הם עובדים לפי צמצום א', והיסוד עובד לפי צמצום ב', ולכן צורת העבודה שמכתיב להם יוסף אינה מקובלת עליהם. שזו עבודה שונה בתכלית, לא עבודה במלכות עצמה, אלא בט' ראשונות בהצטרפות המלכות אליהם. לא ברצון לקבל, אלא בתכונות דהשפעה. לכן התנגדו ובצדק. אולם יוסף בא כבר מהעביות המתקדמת, שעומדת להתגלות, ולכן הוא צודק בשלו. אבל בכל מקרה, הם כולם אחים בני משפחה אחת, רק בעניין שיטת העבודה נמצאים במחלוקת שלא מובן איך להמשיך.

לכן לרדת מצרימה לקבל עביות נוספת, אדם יכול רק בתנאי שהולך בעביות המתגלה לו, מתוך רצונו להיות כמשפחה אחת עם כל העולם שלו. שעושה מעצמו ארץ ישראל ממש, וכל חיתו היא בתוך המושג "ארץ ישראל". ואז הוא זקוק לתוספת עביות, ומתחילים להוריד אותו למצרים.

"פירוש דבריו ז"ל: ע"ד שכתוב בשם האר"י ז"ל בזוהר הרקיע, וכמדומה שכן כתוב גם בשה"ק, שמתחילה נברא העולם ב"ב". - ונודע שנקודה באמצעותא ד"ב", שה"ס חכמה, וצד צפון פרוץ. (עיין ברש"י בראשית) שאחר כך נתפשט האי נקודה [נקודה זו] דחכמה שבתוך ה"ב" כמו "ו" ושבה לצד צפונה [לצד שמאלה] של ה"ב" כזה: "ם" ונעשית מ"ם סתומה."

הכיוון הוא תמיד מזרחה, ויוצא ש"ב" פתוחה לצפון. מ"הקדמת ספר הזוהר" למדים, שהאות "ב" היא מהמילה "ברכה" ("הוראת מדרגתה היא הברכה"), שנמצאת ה"ב" למעלה מהשכל, למעלה מהדעת, למעלה מכוח האנושי. ולכן אדם שדורש כוח מלמעלה, ולא ב"כוחי ועצם ידי, עשה לי את החיל הזה.", מקבל מלמעלה כוח שבתוכו הכוח הנקרא "ברכה", מפני שהכל בא מצד העליון. ובזה האדם יכול להתקדם. כל התיקון הוא ב"ב". לכן "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", שתקבלו את הכוח הזה מלמעלה. ותורה מתחילה מ"ב".

"וזה פירוש מאמר חז"ל: "הלא במאמר אחד יכול להבראות", שזה ה"ם" ה"ס מאמר אחד.

אבל החכמה לא היתה יכולה להתפשט מחמת ש"ם" זו היא אות סתומה מכל ד' הרוחות, ועל כן חזרה החכמה והצטמצמה, בסוד: נקודה באמצעות ה"ב" - בסוד "ו", ואז נתפשטה החכמה למתן שכר לצדיקים." לפי עבודת היושר שלהם.

"וז"ס דע"כ "נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי להפרע מהרשעים שמאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות" כנ"ל." זאת אומרת, מבדילים את המלכות, שהיא אותו החלק שאי אפשר לתקן.

"כי מתוך שמעצמון נסב לו הגבול לנחלה מצרים, כמ"ש: "ראיתי רשעים קבורים ובאו", וכמ"ש: "שלו הייתי ויפרפרני ואחז בערפי ויפצפצני ויקימני לו למטרה". שכל זה מסיבת הרצועה הבולטת הנ"ל. שה"י" נתפשטה ל"ו" לצד צפונו של ה"ב", שעל כרחך נתקצר הגבול לנחלת מצרים כנ"ל. ועל כן נאבדו שם כל שונאי ישראל, ובני ישראל באים 'הימה' לשאוב מעיינות החכמה לחידוש העולם כבראשונה; והיינו, כדי "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"."

כל העבודה שצריך אדם לעשות בלתקן את הכלים השבורים, שבתוכם כוחות השפעה וקבלה יחד, וגם ההשפעה נמצאת תחת שליטת הקבלה, זו העבודה בלהבדיל בין כוחות הקבלה להשפעה, ולתת לכל אחד ואחד את הצביון הנכון. ואז מנקודת "י" הוא עושה "ו". וב"ו" הזה סוגר את ה"ב", מקבל כוח מלמעלה, ומגיע ל"ם" סתומה.

"ומסיים הכתוב: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול", הוא עיקר המקווה לזכות לחכמה רבתי, שנקרא "ים הגדול", שמשם מתחילים לשאוף אוירא דארץ ישראל אשר נשבע ה' לתת לנו וכו'." עד כמה שמסדר את עשר הספירות, באור ישר ואור חוזר, מתוך כך יש לו כלי קיבול הנקרא "מקום", ובתוכו "ים של חוכמה".

"ולזרז אותנו לדבר הזה, מכפיל הכתוב ואומר: "וגבול זה יהיה לכם גבול ים" כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לגבול זה! דהיינו, ים הגדול, ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות! שאי אפשר לזכות בהם אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים. שה"ס "ותחלף את משכורתי עשרת מונים", שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ חמדה טובה ורחבה."

כשרוכשים כלים מתוקנים, אז יכולים כבר לשלוט בהם, ולגלות בהם את מידת ההשפעה לבורא, ומגיעים לדבקות הנקראת "ארץ ישראל". ארץ שהרצון לקבל נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו באותן התכונות, במילוי ובדבקות עם הבורא, שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה".

"הנה נתתי לכם סוסים אם תוכלו לתת עליהם רוכבים, תגיעו עדי להתיישב בארץ חמדה טובה ורחבה לנצח נצחים, ועד אז, אל תאמרו ח"ו שאני נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד."

חזרה לראש הדף
Site location tree