אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 47 - שנת 1927 / שיחה 1, 17.11.05

שיחה 1, 17.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קמ"ב

תקציר : ביחסים שבין תלמיד לרבו, הרב אמור למסור לתלמידיו שיטה - כלים חדשים שבעזרתם הם יתפתחו בעצמם. "וכל יתר הדרך והאושר המובטח לכם מצוי בינכם, באהבת החברים". אגרת זו נדירה מאין כמותה בכתבי המקובלים שאינם מרבים לדבר על העבודה הפרטית של התלמיד, זה נכון במיוחד לכתבי בעל הסולם הכתובים יותר אל הכלל ופחות סובבים סביב הכוונה פרטית של תלמיד זה או אחר.

"ב"ה יום ד' לחודש ... תרפ"ז

כבוד היקר לי כנפשי מה"ר ... לנצח נצחים.

הן היום הגיעני דבריך, ואחת אני רואה בהם, שיראתך עצומה עלי שלא אתרחק חס ושלום ממך כמלוא שערה.

אמנם כן, מוטבע בבאי עולם, וכן נותן רשות... להמשיך שפע אמיתי לצד אחר, ובמקום ששפע היראה צריך לפעול על עצמך, לראות בלבבך בכל עת ותמיד לבלתי הרחק לבך ממני כשערה, תהפוך יראה זו עלי שלא יורחק לבבי ממך, ונמצאת עומל ומתקן במקום השלם, שלא נתקלקל מעולם. ומקום השבור נשאר בקלקולו, מבלי משים לב עליו. ידעתי שגם דברים הללו יהיו לפניך בלתי צלולים, ולא תבין מאין מוצאם, ובשעת חדוה תוכל לחשוב ח"ו עוד."

העצה שעולה מן הכתוב, אפשר לדמות אותה למצב סימולטיבי במכאניקה. שבמקום להמתין עד שחלק באיזו מכונה גדולה יתקלקל, ואז לבדוק מה גרם לכך שנשבר, ויצא מכלל פעולה, ולתקן אותו. אפשר לערוך פעולות מוקדמות, ולבדוק על ידי דמה, מה עלול להיות הקלקול במערכת, היכן הוא מועד להתגלות. שהבדיקה הזו נובעת מהפחד, שמא זה יקרה. ויוצא, שאותו הפחד שהאדם מוסיף, הוא תוספת חיסרון שהאדם ממציא בעצמו, כי פוחד שמא לא יהיה בשלמות, ורוצה לשמור על השלמות. שנמצא הפחד הזה כנגד הרע שמתגלה, ויכול לגלות לאדם מקומות הצריכים לתיקון. וכשהאדם משלים שם, מתוך זה עולה.

לכן יש מצווה ראשונה הנקראת "יראה", ומצווה שנייה הנקראת "אהבה". שמצוות יראה היא הכלי, ומצוות אהבה היא המעשה שגודל על הכלי הזה, ומשלים אותו. ואי אפשר שתהיה האהבה בלי היראה. אלא כמו שמבאר הרב"ש במשל על הזקן שהולך בדרך, ש"זקן" נקרא מי שקנה חוכמה, מי שיודע חוכמה, ומבין איך ללכת בדרך. ודווקא הוא זה שהולך כפוף, כאילו איבד משהו. כי מראש הוא משער לעצמו היכן יכול להיות מקום הקלקול, ושומר עצמו לבל זה יקרה. זאת אומרת, על ידי היראה הזקן מוסיף מעצמו חסרונות ממטה, שלא התגלו מלמעלה, ומתוך כך מתקדם ללא ירידה מלמעלה. וכך התקדמותו היא בלתי פוסקת.

הוא מכתיב את קצב ההתקדמות, ולא מחכה עד שתבוא מכה, ובעקבותיה יתגלו חסרונות על המצע, שאותם אחר כך יכיר, יעבד, ויתחיל לעבוד עמם בצורה הנכונה. שאז יצטרך לעבור שלבים ארוכים מאוד של העברת עצמו מהמכה, ועד שיהיה נמצא בדבקות עם הבורא. מה שאין כן, אם הוא ממציא את המכות האלה מעצמו, אז נקרא שמכין את הכלים, ומתקדם ללא תלות בזמן, זאת אומרת, לא באתערותא דלעילא, אלא הכל נעשה באתערותא דלתתא.

"מאד הומה לבי עליך יקירי, לזרוק לבית בליעתך טפה של אמת, אשר אין לה אף חובה אחת, בכל תרי"ג אברים של גוף בנין האנושי, וכמה פעמים הבנת זאת מפי, ועם כל זה, בכל עת שאקרב לפניך דבר אמת, תלחם עמי בכל כחך. אמנם כן טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה', ודואג ומהסס על זה, ועושה כל שימצא ידו בכוחו לזכות לדביקות."

כי זה הוא חוק האהבה, שהדאגה הזאת אינה נובעת מחיסרון, אלא משלמות. "הדבוק לשלם שלם", לכן האדם מרגיש שלמות בזה שהוא דבוק לבורא. ולא מבחינת הכלים שלו הוא מרגיש שנמצא בחסרונות, אלא מפני שהיחס שלו אל הזולת בין שמדובר ישירות בבורא, או ביחס שלו אל הנשמות, הוא אהבה. ולכן האהבה מחייבת אותו להוסיף ולהרבות ללא הרף, ובזה הוא נמצא בחוסר שלמות. אבל חוסר השלמות הזה, מוסיף לו בכל פעם תאבון, טעמים, כלים, שעל ידם מורגשת האהבה והדבקות ביתר שאת. זאת אומרת, המילים "מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק," וכבלתי שלם, אין לשייך אותן לתיקון הכלים. אלא המצב הזה נובע מתוך האהבה, מתוך מה שנקרא החיסרון באור, ולא מתוך החסרון בכלי, היינו לא מחוסר התיקון של האדם.

לכן בפעולת ההשפעה, תמיד קיימת האפשרות להמשיך ולהתקדם עוד ועוד, גם כשמגיעים לאין סוף, כדברי הכתוב, "אין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה, לא בעולם הבא". ודווקא ההתקדמות במציאת החסרונות לאהוב עוד יותר, היא הנותנת לכלי הרגשת השלמות, והרגשת הנצחיות. כי נצחיות אינה נובעת מכך שהכל נעלם או נעצר, ואין יותר מה להוסיף. אלא הנצחיות היא תנועה אינסופית, ומהירות אינסופית. ש"מהירות" פירושו, שתמיד מוזמן כלי חדש, חיסרון חדש. כי מתוך שהאהבה מורגשת במקצת יותר, היא מיד מזמינה במקצת יותר חיסרון. ואותה התנועה הבלתי פוסקת מקנה לאדם הרגשת הנצחיות, קיום אינסופי ובלתי מוגבל. כי יוצא שכלי ואור עובדים יחד על השלמות, ועל החיסרון, הן בחיסרון והן בשלמות.

"כי חכם מרגיש הפוך, ממי שאינו דבוק בה', שירגיש עצמו מסתפק ושבע, ולא ידאג כראוי, אלא לקיים מצות דאגה וגעגועים, כי "שוטה אינו מרגיש". וכמו שאי אפשר להשכיל לעוור מתולדה מהות העדר הראיה, זולת בהנתן לו אור העינים, כן הדבר הזה. ודו"ק."

קודם הכרח שתהיה מידת האהבה, ורק לאחר מכן אפשר לדבר על העדר האהבה בהרגשה, כמו שחוכמת הקבלה מלמדת "התפשטות האור והסתלקותו" בונה את הכלי, "עושה את הכלי ראוי לתפקידו". ומכאן שאי אפשר להשתוקק לדבר שטרם היה בהשגת והרגשת הכלי. ובמידת ההשגה וההרגשה מפתחים את החיסרון למה שהיה, לפי עומק ההשגה במילוי. בזה בונים כלים. לכן עד כמה שמתקדמים לגמר התיקון באין סוף, כך נמצאים ביתר חסרונות, כלפי מידת האהבה. שהרוכשים מידת האהבה, עוד ביותר נמצאים בחיסרון אליה.

"כבר כתבתי שאתם טועים בי לאמור, שנסעתי מכם, במקום שאתם צריכים להבין שאתם נסעתם ממני. האמינו לי, שעיני ולבי אתכם תמיד, בלי הרגש ריחוק מקום וזמן כלל, ולולא צריכים לדעת השומע, אזי הייתם עדי ראיה בדבר זה. ואדרבה התרחקות גשמית מכם מסוגלת לפעול בכם ביתר מהירות, והאמת תדעו שכן קוותי, וכן אני מקוה, באם תבינו יותר."

כל אחד מרגיש את המציאות, את הזולת, הזר, החבר, המורה, הבורא, במידת הדבקות ביניהם. לכן אי אפשר להשוות בין הרגשת התלמידים, ובין איך שמדבר אליהם בעל הסולם, שלא הוא נסע מעימהם. כי כל הבחינות שלהם כלולות בו, שנמצא בחיבור עמם, ומטפל בהם ביחס של אהבה, שאז המרחק הפיזי אינו פועל בזה. מה שאין כן אצלם, שטרם הגיעו לחיבור בין הנשמות ביחס המתוקן, יוצא שריחוק פיזי של מקום פועל על ריחוק נפשי פנימי, כי אין להם עדיין יותר מקשר אנושי.

ומכל זה המסר שלו אליהם: נכון שנסעתי מעמכם (או כמו שהאר"י אומר לתלמידיו שכעת הוא עומד להסתלק מהעולם הזה), אבל לא משנה באיזו צורה ובאיזה מרחק ההתרחקות, דעו שהיא רק כלפיכם, ולא כלפיי. ואם תדעו זאת, תוכלו לתאר שאנחנו נמצאים בקשר. עליכם רק לדלג על המרחק שנראה לכם, ואז תרגישו שנמצאים אנו יחד. זאת העבודה. כי בזה התלמידים רוצים למחוק התרשמות גופנית דעולם הזה, ואמנם שאין חיבור משתדלים להתחבר בצורה נפשית.

"הן אמת שגם אני ממשמש בכף זכות בעדכם, בהיותי משער את אוירא דירושלים ת"ו, בעודני מצוי לעיניכם. ומכל שכן בעת הסתרה מכם, וזו הסבה שסדרתי לכם סדרים, שעל ידם מסוגלים על כל פנים להחזיק מעמד ומצב, מבלי נטות אחורנית ח"ו, ואשר אחד המיוחד בהם הוא, דיבוק חברים."

נסיעותיו של בעל הסולם מירושלים נבעו מכל מיני סיבות, חלקן אנו מבינים, וחלקן ודאי שאינן מובנות לנו. מצד אחד, הוא שמח על שבא ירושלימה. ומצד שני, אמר שזה מקום החורבן, ומקום הקליפות. כי היכן ששרתה הקדושה הגדולה, שם לאחר חורבן בית המקדש הרוחני, נאחזת הקליפה הגדולה ביותר. ולכן לכל מקום בעולם, היה יכול עם ישראל להגיע, אבל לירושלים לא. וכשהגיע לשם בעל הסולם, מצא חורבן בחוכמת האמת, מה שבהחלט השפיע על התקבלותו והתערותו באותה הקהילה, והקשה מאוד את חייו בירושלים.

כי כמו שכותב הרב"ש במכתבו מלאחר פטירתו של בעל הסולם, ככל שאדם נכנס יותר לפנימיות הדברים, שמתקרב בהפצת החוכמה לעם ישראל, וללומדי תורה, ועוד יותר לעוסקים בחוכמת קבלה, כך הוא נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת. ופלא הוא, שאם יוצאים בהפצת חוכמת הקבלה לאומות העולם, לא נתקלים בהתנגדות. מלבד הקושי הרגיל, הדחייה האנטישמית מצד שאינם רוצים בחוכמה, כי מה היא תתן להם, כאמור במדרש, פנה הקדוש ברוך הוא לכל אומה ואומה, והציג להם את התנאי, אם רוצים הם תורה, ואמרו "לא צריכים, ולא רוצים, כי התורה לא נותנת דבר לרצון לקבל". לכן מזהיר הרב"ש, להישמר מאדם שקרוב למרכז העניין, ללימודי תורה, ובמיוחד אם שייך ללימודי הקבלה, ובפרט אם היה זה תלמידו של בעל הסולם, שאז עלולים להיות בו קלקולים עוד יותר גדולים.

גם בהפצת חוכמת הקבלה בימינו אנחנו רואים שמתעוררת התנגדות יותר גדולה ממקום שבו נמצאת בחינת ישראל, ואילו ממקום שאין בו בחינת ישראל, ההתנגדות היא פחותה. ומה שמנגד יכול לעזור להחזיק במקומות הללו, זו כוח דבקות החברים. כי לא האדם חזק, אלא האדם חזק בזה שהוא נדבק לגוף הכללי, השלם, הבריא. ועד כמה שישנו ליכוד וחיבור בין אנשי הקבוצה, אותה דבקות החברים מהווה כוח עזר אל מול הכוחות הזרים, לא משנה מהיכן ובאיזו צורה הם מגיעים. היות שהם כולם מגיעים בהזמנה מלמעלה, כדי ללמד משהו את הרוצים להתקדם.

"והבטחתי נאמנה, שמסוגלת היא, האהבה הזאת. ואזכיר לכם כל דבר טוב שאתם צריכים, ואם הייתם מתחזקים, על כל פנים בדבר הזה, ודאי הלכתם מחיל אל חיל בעליות הקודש כמו שהבטחתי מקודם." כי אין אמצעי אחר, אלא רק צעד ביתר חיבור בין חלקי הכלי דאדם הראשון, נקרא צעד לפנים. אמנם שהאדם מאוד מתבלבל מהעיקרון הזה, כי נראה לו ש"קדימה" נקרא כלפי הבורא, כלפי האור. ואינו מבין שהאור נמצא במנוחה מוחלטת ממלא את כל המקומות, ואין מחסור באור, אלא יש מחסור בכלים, ועל האדם לבנות את הכלי. שלאחר שבירת הכלים הכלי נבנה מהדבקת כל החלקים השבורים יחד. ובמידה שמדביקים אותם, באותה המידה מתגלה האור. ואז כל ההפרעות, והייסורים, והצרות, שהם רק תוצאה מהשבר שבכלי, כולם נעלמים.

"ואיך אסלח לכם לדבר הזה, והסולם המוצב ארצה פנוי הוא, באין עולה ומטפס עליו." אין סולם אחר, מלבד המדרגות של דבקות התאים, הכלים, הנשמות הפרטיות, בכלי אחד שלם.

"ובמקום היום, תאמרו מחר." כי דווקא למעשה של דבקות החברים מתנגד הרצון לקבל. לכן כל פעולה אחרת - להתפלל, לצעוק, לעשות ייחודים, ללמוד מספרים, הכל נותנים לאדם לעשות ללא שום הפרעות, נמצא שכל ההפרעות הן במעשה זה בלבד.

"אמרו נא לי אתם, מה תרויחו מסליחתי, ואדעה ואענה לכם." כי בדבקות החברים אסור למורה לעזור לתלמידים. אלא רק לשוב ולהזכיר להם במה עליהם להתרכז.

"לא גוזר גזרות ומחוקק חוקים אנכי, וזה תדעו גם אתם למדי, ולולא יגורתי [ואם לא פחדתי] מנטיה אחורנית, לא הייתי יוצא מגדרי, כי היה קשה עלי מאד מאד." אבל היות שנסע, חושש שמא ההשראה שלו, מה שהם מרגישים, נעשתה פחותה מקודם, בשעה שהיה בקרבתם. ולכן במידת מה התחלשו בחיבור ביניהם.

"אך כחס אנכי על אריכות הזמן... אבל סבלה נפשי מזה במדה לא נשערה מראש, גם במצב השוה, ומכל שכן ח"ו בנדנוד לאחוריכם, זה ראיתי מקדם, ואמרתי לתקן קודם מעשה. אשר על כן זכור אזכיר לכם." מזכיר להם ומחזיק אותם "עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת," דווקא בזמן שנמצא בריחוק מהם. ""אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו"." המילים הללו צריכות להיות חרותות על הדגל של קבוצת מקובלים.

"לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות." "בפשיטות" הכוונה שאין בין חלק לחלק שום חשבונות.

יש ארבע דרגות חיבור בין הכלים השבורים - סוד, דרוש, רמז, ופשט שהן עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. וכשמגיעים לפשט, אז הכל נמצא בכלי אחד המחובר מחלקים בלתי נפרדים, שאי אפשר כבר לקרוא להם "חלקים". אלא כל אחד נמצא באני שלו, אבל האני שלו מוקדש כולו למען האחרים. כך שהישות של כל פרט נשמרת, ש"אין כפייה ברוחניות", כמו שאומר בעל הסולם, ואסור ללחוץ על איש, או להביא תרבות זרה לאדם שנמצא בתרבות משלו. אבל חייב כל אחד לעשות עבודה משלו בחיבור עם האחרים. וכשעושה עבודה מתוך שורש נשמתו, לפי הטבע שלו, אז נכלל עם האחרים בגוף אחד שלם ללא שום הבדל, וזה נקרא "פשט". מכאן שדרגות הפרד"ס הן בסדר הפוך - פשט, דרוש, רמז, סוד, הן ההליכה בסולם המדרגות, ביתר ויתר חיבור בינינו, בין החלקים השבורים של הכלי דאדם הראשו.

"כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם" וכל הבריות לא יפסיקו ביני ובינך וד"ל." שאז תתחילו להרגיש איך כל האור שפועל בחיבור בין הכלים, זורם ביניהם. ולעומת זאת, בכלי אחד פרטי אי אפשר שיאיר יותר מ"נר דקיק", שהוא מידת החיות המזערית ביותר, שנועדת לתת לכלי מידת הקיום, כדי שיתחיל לעשות משהו לקראת החיים רוחניים.

"ובדבר התרשלותך, לבוא לתפלה, אני יודע ומרגיש גורלך וצערך. ולולא שאיני רואה אשר שיעור ההפסד לא נתמעט מצדקות הסבה, אז לא אמרתי דבר.

יהודה ליב"

מה נקרא "עסקים מדומים"?

כותב הרב"ש, "עסק הוא אחת הבארות שחפר. וקרא לשמו עשק (עסק)". ש"עסק" נקרא "כוונה", כי אין לאדם עסק (צורך לעסוק) ברצונות, אלא הרצונות מתגלים ללא שום חשבון שלו, ומבלי שידע מדוע, פתאום הוא רוצה את זה, רץ אחרי זה, נמשך לזה, נדחה מזה. שמתגלים בו רצונות בחיבור או בריחוק מכל מיני תענוגים. ו"עסקים מדומים" נקרא, שאדם ניגש לרצונות בכוונה על מנת לקבל, לפי הטבע הראשוני שלו המתגלה בו לאחר השבירת הכלים.

כי אנחנו תוצאה משבירת הכלים, ולפני שבירת הכלים, כביכול לא היינו קיימים, אלא הייתה רק מערכת עולמות. אחר כך נברא האדם הראשון, ונשבר האדם הראשון, והתוצאות ממנו הם אנחנו. יוצא שהטבע שלנו, הוא אותם הרצונות של אדם הראשון, רק שאצלנו הם בעל מנת לקבל. אבל מה זה "בעל מנת לקבל", לא ידוע לנו. כי לא יכולים להבחין, אלא כל דבר רואים רק מתוך הדבר שכנגדו. לכן האדם שפועל בעולם הזה אומר "אני צדיק. אני משפיע, אני נותן, אני לא חושב על עצמי בכלל, אז במה אני רע?". וזה מפני שכנגד הכוונה דלקבל, אין לו כוונה אחרת, כוונה דלהשפיע, שכלפיה יכול למדוד את עצמו. אבל רק בכוונה, ולא ברצונות צריך אדם לעבוד.

והיות שרק בזה שייכת העבודה, כל יתר עיסוקים של אדם, נקראים העסקים המדומים. נדמה לו שהוא פועל ועושה משהו, אבל הוא איננו משנה מאומה. אלא עד כמה שמתעסק בעסקים המדומים, דרכם משתנה מתוך השלילה, שלאט לאט מגלה ש"זה לא פועל", "זה לא נכון", "זה לא מועיל". ובהחלט נכון להיום ישנם כאלו המשכילים להבין, שהטכנולוגיה לא תועיל לאנושות, הרפואה לא תבריא אותה, ואין דבר שבאמת יועיל לאדם להיות מאושר.

אבל הגילוי דרך העסקים המדומים הוא גילוי בדרך הארוכה, בדרך הרעה. מה שאין כן, הכיון של לומדי חוכמת הקבלה. הוא אינו על ידי העסקים המדומים, אלא בגילוי הרע באור העליון, "באורך נראה אור". שאם מזמינים אור מקיף, אז מיד אפשר לבדוק האם הכוונה שלנו אמיתית או לא. לכן חשוב להבין, שהיחס של האדם למה שמתגלה, זה מה שעליו לתקן. כי מה שמגולה, מתגלה, ויתגלה, הכל בא מלמעלה, ואין לאדם רשות לומר על כך מילה, אלא "הכל לטובה". ומכאן עליו רק להתחיל לתקן את היחס שלו, שאם משתמש במה שמתגלה לעל מנת להשפיע, אז נקרא זה "עסק". וכל היתר אלה עסקים מדומים.

האם כל הבעיות האישיות שמתגלות לאדם, כמו בעיות בריאות הן כנגד החיבור בין החברים?

כל הבעיות מתגלות, כדי שנתקן אותן על ידי חיבור בינינו. כמו שכותב בעל הסולם: "שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם" [פרי חכם אגרות קודש, אגרת דף נ"ה], היינו די בה לרפאות, ולכסות על כל החסרונות. מפני שגילוי הבעיות זו ההכרה בשבירת הכלים, וכל פעולת התיקון היא להדביק. אין פעולה אחרת. לכן חייב אדם לפעול רק מתוך הכוונה לעשות תיקון, מכמה נשמות לנשמה אחת שלימה, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".

כי מה נקרא "כלל"? שאם אין האדם מתכוון להגיע לאותו המצב השלם, למן הפעולה הראשונה והקטנה ביותר, אז אינו נמצא בדרך. אלא "כולל את כל המצוות" נקרא, שכל פעולות האדם, מחוייב שיהיו לקראת המצב "ואהבת לרעך כמוך". ואם על ידי איזו פעולה אינו מתכוון להתקרב ולהגיע למצב הזה, אז אינו פועל מהכיוון הנכון, ואינו נמצא בכלל התורה, בכלל התיקון, אלא נמצא בעסקים מדומים. ו"על כל פשעים תכסה האהבה". זאת אומרת, שאין לאדם לתקן שום דבר, אלא רק על ידי החיבור מהדרגה הקטנה ביותר. ומכאן, שכל דרגות עיבור, יניקה, מוחין, ועולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אלה רק דרגות התחברות בין הנשמות, מאפס והלאה. שבהתאם לדרגת החיבור, מוסיף להתגלות האור הנמצא בתוך אותן נקודות התחברות.

מה נקרא כוונה על מנת להשפיע?

אם אדם משתמש במה שנמצא ברשותו, שהכל מגיע לו מלמעלה כ"אין עוד מלבדו" המסובב לו כל התנאים מבפנים ומבחוץ, שנוטע בו את כל התכונות הפנימיות, ונוטע אותו כפריט בסביבה החיצונית, ומתוך כל הנתונים האלה האדם צריך לפעול. אז במידה שהפעולה של האדם היא להגיע לחיבור עם הנשמות האחרות, כדי להגיע בזה להשתוות הצורה ולחיבור עם הבורא, עם הכוח העליון שנמצא בתוכו, זו נקראת כוונה על מנת להשפיע. לכן חובה שבכל נטייה שלו יהיו יחד שלושת המרכיבים "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא".

מה הכוונה "לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות"?

כל דבר שמתגלה לאדם מתגלה כ"מגילת אסתר", שמתגלה בהסתרה. כי יש גילוי המצב, אבל מה לעשות איתו לא ברור לאדם, הוא איננו יודע. אלא בדומה לילד שמביאים לו צעצוע חדש, ואינו יודע מה לעשות בו. הוא הוא צריך שהגדול יתיישב על הארץ, ויראה לו מה לעשות עם "המפלצת" הזאת. כך בגילוי במדרגות הולכים יד ביד עם העליון. שתחילה האדם צריך לקבל את המצב בדבקות בעליון, ולהבין שמה שנתון לו, נתון מהבורא. זאת אומרת, במקום הדחייה הוא חייב להתחבר עם המצב, אמנם שהמצב לא נעים. כי מה שמתגלה, מתגלה לו ביתר השפעה, ביתר חושך, בהסתרה.

ובזה ה"המצאות". שמגדיר לעצמו, "בטוח אני הולך לקראת הקשר, לקראת החיבור, לקראת האהבה, לקראת ההשפעה, אבל איך זה במצבי? לא יודע". אלא כמו הקטן שרוצה לשחק בצעצוע, ולא יודע איך, יש לו דחף כללי, אבל הבנת המערכת עדיין חסרה, וזה צריך להמציא. ומה בעצם אדם עושה בהמצאה שלו? הוא מעלה מ"ן. שהרי אין לו מהיכן לקבל ידיעה על הדרגה העליונה יותר, איך לשחק בה, אלא הוא מוכרח שיתגלה לו העליון, ויעזור לו. ובאמת בדרגה העליונה, בגילויים מעבר למחסום, העליון מתגלה באח"פ שלו, באור המקיף שלו, בנה"י שלו. שמוריד חלק מעצמו, ומראה לתחתון דוגמאות, איך ומה לעשות. ואומר לתחתון: "כך תעשה", ו"זו תקדש".

אבל במקרה שמדובר בתקופת החושך, צריכים רק להשתדל ללכת, כי הצורה הזו נועדה לעזור לאדם דווקא כך לחפש את הקשר עם העליון. ובכך התקופה הזאת היא מאוד חיננית. שבדומה לחיי האדם נראה, שמה טעם ומה ערך יש בלהיות תינוק? הרי הוא בקושי מבין אחוז אחד מהיכן הוא נמצא. ואיזה חיים, ואיזו הכרה בעולם יש לו? איזו מודעות לדברים שסביבו? קשה לנו לתפוס איזו תועלת יש בכל הצעדים הקשים הללו, מלבד התועלת שהוא גודל. שאם כן, מדוע שלא מיד יהיה בגיל עשרים, וראוי לחיים הבוגרים? אלא שהתועלת מכל עשרים שנות ההתבגרות באה לביטוי בהמשך החיים. ואמנם שבחיים שלנו לא מרגישים בה, אבל ברוחניות, לאחר שאדם עובר את שלב החושך, אז הוא כביכול חוזר לאותן השנים, ומשתמש בהן בפועל, במדרגות המתקדמות יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree