שיחה 2, 23.11.05
"הנה כתבת ודרשת שאקבל אותך בתור תלמיד, גם חשדתני, בספק שמא איני מרוצה בך. להיות שיש לי כבר די תלמידים. והנה האמת אומר לך, שכבד אתה עלי יותר מאחרים, והוא, כיון שאתה מיוחס יותר מאחרים. ובטח שמעת שהר"ר אלימלך זי"ע לא רצה בשום אופן לקבל תלמידים מיוחסים, והרבה הפצרות ובכיות שפך הרב מרופשיץ זי"ע לפני הר"ר אלימלך, ולא הועיל לו עד שהופג ממנו כל ריח היחוס [עד שיצא ממנו כל ריח הייחוס] , ואמר לפניו כלשון הזה: "וואס בין איך שילדיג אז דער טאטע מיינער איז אגרוסיער יחסן" [מה אני אשם שאבא שלי עם כזה יחוס גדול] . ולאחר שהכיר באמיתיות דבריו אז קבלו."
אם האדם מתחיל את התקדמותו בדרך בהרגשה שמגיע לו, שהוא משהו מיוחד, וחייב לזכות ליחס מועדף מהמורה דרך, מהבורא, מהקהל, זה בהחלט קשה. כי היחסנות הזו כמעט ואי אפשר לאדם לעקור מקרבו. ולא סתם מאן רבי אלימלך לקבל אנשים מיוחסים, היות שלא בקלות נפטרים מעניין הייחוס, והוא מעכב מאוד.
מכאן שהנוהג בזמננו, לשבח ולברך אנשים לפי זכות אבות, שנולדו לאבא מסוים, הוא ההפך הגמור ממה שהנהיגו הגדולים והמקובלים בדורי דורות. שמי שזוכה לייחוס רק מטעם שנולד לאדם מיוחד בעל ייחוס, אין זו ברכה, כי אם קללה ממש. כך האנשים קיבלו את זה. ועבדו קשה מאוד ובמשך זמן רב, לפני שמחקו מלבבם את הרגשת הייחוס הזו. כי היא נכרתת בתוך הלב, ואי אפשר להתפטר ממנה.
כדוגמה סיפר הרב"ש, עד כמה היה לו קשה להיות תלמיד אצל אביו, בעל הסולם, וללמוד ממנו, ולקבל מרותו, ולמחוק לגמרי את היחס האישי שלו לאביו. לכן גם התקרבות של רב לתלמיד חייבת להיות התקרבות עניינית בלבד. ועוד להפך, בכמה מאמרים מדובר, שעד כמה שהתלמיד יותר מתקדם, ונעשה יותר קרוב לרבו, צריך הרב לשמור ואף לדחות אותו. וכל זה כדי שלא יכנסו אי אילו הסכמות חברתיות, והכרה חברתית במשהו מיוחד בתלמיד, שלא הגיע לו על ידי היגיעה בלבד בדרכו הרוחנית.
"ואל יהיה לך זה לפלא, כי ע"פ דעת בעלי הבתים נראה, אשר היחסן קרוב לה' מאיש פשוט, להיותו רואה ומסתכל במעשים הטובים של אביו מנעוריו, וגרסא דינקתא [הלומד צעיר] נקבע יותר בלב."
כך נהוג בחברה שלנו, שבכל מקום מתייחסים לאדם גם כן בשם אביו. אלא שבתורה הייחוס שאומרים "פלוני בן פלוני", הכוונה היא על הלימוד בלבד. ש"בן" הוא תוצאה, הפרצוף שיוצא מהפרצוף העליון. שהעלה מ"ן לעליון, ועל פני המ"ן, ורק מתוך המ"ן, העליון מוליד אותו כפרצוף רוחני תחתיו, ועל שום זאת נקרא "בן". כל היתר, כמו לדוגמה, מי היו בניו של משה רבינו, לא ידוע לנו. כי כל מושג ה"בן" בתורה, נקרא התוצאה הרוחנית ממדרגה עליונה, למדרגה התחתונה ממנה.
"אבל הענין, כי בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, כמו שהארכתי במכתבים הקודמים, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי [אחד מן השני] ."
עניין ב' ההפכים נובע עוד ממעמד בורא ונברא. שהנברא הוא יש מאין, ועומד מול הבורא. שאמנם הוא כביכול נולד על ידי האור, על ידי מחשבת הבריאה, אבל בצורה ההפוכה. ומכאן היחס הישיר וההפוך יחד, הנמצאים בתוך הנברא מלכתחילה, מעת לידתו. לכן בלתי אפשרי להתפטר משני ההפכים שבכל מצב ומצב. אלא ביסודו של הנברא הם הקובעים את המעמד שלו בכל מצב ומצב.
"והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו.
אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלמות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'."
בעל הסולם מדבר על ב' ההפכים בחתך המסוים של תפילה והודיה. אבל שני ההפכים, שצד אחד מקשרים עם הבורא, וצד שני נובע מתוך הטבע ההפוך של הנברא, הם בכל מקום, ובכל מצב, נראים אחרת, ויכולים להתברר בצורה אחרת. ובאמת עד גמר התיקון, הם נראים בנברא כשניים שסותרים זה את זה, ואינו יכול להמצא בשניהם בבת אחת. אלא רק בגמר התיקון משתווים ההפכים, והופכים לעוצמת הכלי האחד.
אבל עד גמר התיקון קיימת הניגודיות ביניהם, שתמיד מולידה בנברא חלל בינו לבין הבורא. ומתוך החלל הזה יוצאת העבודה בג' קווים, הבחירה החופשית, חופש הבחירה, ההסתרות למיניהן בהנהגה, בהשגחה, במצב, ביחס לבורא. ומתוך כך הנברא צריך לדלג על הפער בין ההשפעה והקשר שבאים מהבורא באופן ישיר, ובין מה שבא מהבורא מהשפעה בלתי ישירה, היינו שהנברא נברא בצורה הפוכה כיש מאין. ולהמצא בין שני הקטבים הללו עד גמר התיקון, זו דווקא הברכה. שבין שני ההפכים האלה, האדם מוצא את הביטוי של עצמו, ומוצא שם איך לבנות את עצמיותו.
"וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת. והנה בחי' הב' הנ"ל [הבחינה השנייה] , להרגיש את עצמו שפל ורחוק וטובת ה' לבחי' העדפה. הוא מושג יותר כבד מאד לאין ערוך מן המושג הא' [הראשון] הנ"ל. וע"פ רוב כל הנדחים ח"ו נכשלים רק במושג הב' ודו"ק היטב. ובזה תדע, אשר היחסן הוא רחוק יותר ממושג הב', מהאיש הפשוט, בהיותו מרגיש טובת ה' עליו במחוייב, ודו"ק כי אמת הוא." התלמיד חייב להקדים שבירת היחסנות, הייחודיות שכביכול נמצא בה, כדי להתחיל את העבודה כמו איש פשוט, ככל אחד ואחד.
"ועכ"ז החשד הזה אין בי ח"ו, כי כבר שעבדתי א"ע להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד, ומהדר [ומחפש] אני אחר יגיעות גדולות לנ"ר לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בא"י ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפי' האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע... וכן אספתי ג"כ המיוחסים מירושלים לבית מדרשי. ... ומכ"ז תוכל לדעת שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד."
אנחנו לא מבינים, עד כמה מקשה הרגשת הייחוס שבאה לאדם. אפילו בעל הסולם, שכותב שהוא גלגול נשמת האר"י, ואין זו מליצה, רק הגילוי של דבר כזה, מעלה את האדם לגובה גאווה כזה, שכמעט לא ניתן להתמודד עימה, ולהמשיך את העבודה כאיש פשוט. היינו, שמגיע לו רק לפי יגיעתו, ולא לפי משהו מקודם. כי הרגשת הגאווה ממיני ייחוסים, היא ממלאה את האדם, וכמעט בלתי אפשרי להתפטר ממנה. והאדם אז כביכול ממתין לשכר שמגיע לו מאליו. ומרגיש את עצמו למלא, לשלם, לקדוש.
לכן לא קל לאדם שהבורא מגלה לו, שהועד לו תפקיד מיוחד, שהוא בעל ייחוס מיוחד עוד מאבותיו הרוחניים, כי הגילוי הזה בהחלט נותן לו תוספת רצינית של עבודה, תוספת אגו, רצון לקבל גדול, שמכביד עליו במידה מרובה. כי במושג הייחוס יש תוספת עביות שהיא מעל הרגיל, והיא מתווספת לטבע האדם בדרגה מסוימת, בדרגה שבין אדם לעצמו, בין אדם לקהל (לציבור), ובין אדם כלפי הבורא. זאת אומרת, יש לה צורות שונות, ואופי שונה.
ואומר בעל הסולם: למרות היותי מתגאה, שיכול אני להתמודד עם זה שקבעתי את בית מדרשי בירושלים, במקום החורבן, במקום הקליפות. מתוך יגיעתי אני מתגאה, ולא מתוך שהבורא סידר לי את העבודה הזאת, ונתן לי את יחס מיוחד.
"הנה הזמן קצר מאד שמחת יו"ט ממשמש ובא, לא אוכל להאריך לך בזה. ואם תאמין לי תזכה ג"כ לעמוד על סוף דעתי...
יהודה ליב"
על יגיעה מותר להתגאות?
ודאי שמותר. כי כתוצאה מיגיעה שהאדם נותן, הוא על ידה מתקשר לבורא, ואז בתוך יגיעתו הוא מגלה את כל התגובה על היגיעה. שזה הבורא סידר לו את הרצון לקבל, שזה הבורא סיבב לו את הפנייה, והמ"ן. כמו שלומדים, על ידי ב' תתאין דנצח והוד דעתיק, מתעוררות הנשמות השבורות להיתקן, ואז הן עולות למלכות דאצילות, ומתקנות שם. שזה הכל בא מלמעלה, ובשום מקרה אין האדם מתעורר מעצמו.
לכן כל הגאווה שלו איננה על חשבון עצמו, אלא על מה שהבורא שלח לו, ואיך שהוא בכל זאת הלך למעלה מהדעת, למרות שראשית, קיבל שהמצב בא כביכול מהבורא. שנית, היה בהסתרה. שלישית, למרות שני הניגודים בכל מצב, כמו שהוא מסביר מלכתחילה, הוא עשה יגיעה, בזה שהלך למעלה מהדעת, ועבד על הרצונות כאילו אלה רצונות שלו, ומצד אחד כך גם הרגיש, אמנם שמצד שני ידע שהם אינם שלו. ועל פני כל זה הוא בנה את העבודה שלו, והגיע לבניית הכלי.
ובבניית הכלי הוא מתייחד עם הבורא, בזה שבאים יחד שני ההפכים, שהבורא עשה את הכל על האדם, והאדם עשה מעצמו כלי נכון בידו. וכששני אלה מתאחדים יחד, זה הופך לדבקות. שאז אי אפשר לומר אם זה הבורא עשה את העבודה על האדם, והאדם נתן יגיעה, או שהאדם לא נתן יגיעה במכוון, ואפשר לבורא לעבוד. אלא במילים של שפתינו אין את המושגים לבטא את ההבחן הזה, כי הוא נובע כתוצאה מהשגת איחוד בין שני ההפכים יחד, מהדבקות שקיימת כבר מלכתחילה, וכעת רק התגלתה. ובעצם זו עבודת ה', ולא עבודת האדם. מכאן, שהגאווה איננה גאווה על עצמו, אלא על כך שהבורא התגלה לו. שהוא מתגאה בבורא.
מה צריך להיות יחס האדם ל"הודיה" בזמן ההכנה?
בעל הסולם כותב באגרת, שהאדם בדרך כלל דבוק לצד אחד של יחס, לשלילי או לחיובי. ישנו היחס, שהבורא בכל עובד על האדם, והוא נמצא תחת השפעתו והשגחתו, ואז על כל מה שיש אומר "ברוך ה' יום יום". כפי שציבור המאמינים הרחב מקבל את הדברים, ובזה מוציא את עצמו מלהיות בהתפתחות הקשר. אלא מה שיש יש, ובזה נמצאים כבחסדים הקטנים ביותר, מבלי להתקדם. שזה נקרא יחס עממי. מה שאין כן, חייב אדם לעורר גם את הצד השני, את נקודת היש מאין שבו, והחסרונות. ששני היחסים האלו, הפער הזה בין הבורא לנברא, הוא עדיין בחזקת פער שאין בו לא התאמה, ולא דבקות.
והאדם בדרך כלל לפי הטבע שלו, ולפי התקופות שלו, או הולך בהודיה, או בא בתביעה כלפי הבורא. ואם אין זו תביעה, אז נמצא ביאוש, שכמו נכנס לתוך הכלי הריק שלו, ו"אוכל את בשרו". מבלי שיוכל לסדר את שני היחסים האלה יחד, ודווקא על ידי האחד לעורר את משנהו, שהאחד יתמוך את השני, וכך יוסיפו ויגדלו. כי איך באים לדבקות עם הבורא? בעל הסולם מסכם זאת במילה אחת: קישוי. שיש לאדם אהבה, הערכה ואהדה כלפי הבורא, יחד עם רצון חזק, חיסרון גדול, וצער גדול. ומסביר, שאם הצער הזה איננו משתלם ומגיע להשלמה, אזי הוא צער עצום.
ועד כמה שמתקדמים, חייבים לשמור על שני הקווים האלו, שיתפתחו יחד. אבל איך אדם יסבול אותם? מצד השלמות הוא עלול להתכלל ב"ברוך ה'", "אין עוד מלבדו". ומצד החסרונות הוא עלול להכנס ל"אם אין אני לי מי לי", או "אין לי כלום", ו"מה יהיה איתי?". לכן על פני שני הצדדים הכרח שתהיה כביכול "אהבה". "אהבה" היא המושג הקל, כי יש לה דוגמאות שמרגישים בעולמנו, כמו למשל, איך הילד למרות שעושה צרות, אוהבים אותו. אבל בדרך הרוחנית, אדם חייב מתוך הניסיון להגיע למצב שלא בכל פעם הוא נזרק לאופן מסוים, פעם לימין ופעם לשמאל, אלא ששני ההפכים הללו חיים בתוכו בו זמנית יחד. כי רק בזה האדם כביכול בונה פרצוף, כתר ומלכות והפער ביניהם, שמשני ההפכים הללו נולד אחר כך הכלי. על זה צריך לחשוב ולשמור.
לכן גם התפילות כוללות את שני המצבים, הודיה ובקשה. לא תבוא בקשה, אם האדם אינו מעריך את מי שהוא פונה אליו. כי אחרת למי הוא פונה? אם הוא לא חזק וגדול ושלם, ומוכן לשמוע, ומקשיב, ורחמן, אז היכן הבקשה והשאלה? אבל אם אדם בטוח שהוא כזה, אז איך הוא פונה אליו בכל הצעקה, והרי מראש הוא יודע שהוא "טוב ומיטיב"? יוצא, שהאדם חייב מלכתחילה להסכים לכך, שהוא נשאר בפיצול פנימי. ולהבין שהמצבים הללו מבורכים.
כך עד שנכנסים לקו אמצעי בדרגות הרוחניות. אבל גם הקו האמצעי הוא כביכול שלמות וחוסר שלמות. כי אם אדם השלים משהו, ועשה דבקות במדרגה מסוימת, הדבקות הזו מרגיעה אותו, ומוציאה ממנו את אותם החסרונות וההשתוקקות, שהלך ורצה להשלים. זאת אומרת, גם הקו האמצעי, יש כנגדו קליפה. שאדם נכנס לחסדים, ומסתפק במה שהשיג. כי דברים מאוד מתוקים הם, השלמת הספיקות, השלמת הדברים מנוגדים, כמו שנאמר "אין שמחה יותר גדולה מהתרת הספיקות". ולכן נדרש מהאדם להתמודד, ולהלחם נגד קו האמצעי. וזו התוספת העיקרית בעבודת האדם ברוחניות, שעל פניה הוא גודל. כמתבאר מהדוגמה "ביצחק יקרא לך זרע", שצריכים להרוג דבר, שממנו הכל יצמח.
מתוך שיוצא קו שמאל מקו ימין, שהם האחד כנגד השני, מתחיל להתהוות הפער ביניהם, והוא המקום שממנו גודל האדם. היינו מושג "האדם" שלא בא מהבורא, אלא שנולד מתוך התנגשות שני ההפכים, יש מיש, ויש מאין.
מה עניין "תפילה ובקשה", "שבח והודאה"?
זו החלוקה לפיה האדם מתאר את היחס בין הבורא והנברא: מה שייך כביכול לשלמות, לבורא, לקשר עם הבורא, לפנייה אליו, וליחס שבא בחזרה ממנו. ומה שייך לצד שמאל, לאדם, לטבע שלו, לחסרונות, לחולשות. שתמיד אפשר לחלק את היחס, אבל לשניים בלבד, כי ביסודו אלה רק שני מקורות, כלי או אור.
מה ההבדל בין תפילה לבקשה?
אפשר לומר שבין תפילה ובקשה אין הבדל. בסופו של דבר שניהם העלאת מ"ן, אבל תלוי מתוך אילו מצבים.
האם גם ביחס לקבוצה יש סכנה שאדם יפול לייחוס?
"ייחוס" נקרא, מה שנראה לאדם שמגיע לו מעבר למה שמגיע לו כנברא, שיצא תחת ידו של הבורא, כתוצאה משבירת אדם הראשון, ויש לו כלי שבור עם הניצוץ שבו, החלק אלוקה ממעל. אלא אם אדם מתאר לעצמו שיש לו משהו נוסף לאותם מרכיבים שהם יסודות עבודה בלבד, ליגיעה, להתעלות, לפנייה, היינו מקום העבודה, שמעבר לזה לא מגיע לו דבר, אז זה נקרא ייחוס.
בימינו רובנו לא יודעים מה נקרא ייחוס מאבות, כי איש לא נולד לאב בדרגת מקובל גדול קדוש. אבל אם הבורא רוצה להוסיף מקום עבודה לאדם, אז גם מבלי שיהיו לו הורים קדושים, הוא מקבל תוספת עביות, מחשבה, ביטחון שמגיע משהו לו מעבר לאחרים, ונמצא בייחוס כזה, שלא יכול להתפטר ממנו. וזה אמנם מגיע בכל מדרגה, בכל מצב, ולכל אחד, אבל תלוי באדם שבו מדובר.
יש ייחוסים שמגיעים בצורה ישירה, ויש בצורה הפוכה. יתכן שמגיע לאדם להיוולד להורים מיוחדים, אבל לאחר מכן הבורא מכשיל אותו, ומעביר אותו דרך פשעים למיניהם לעיני הציבור. ויוצא שהוא נפגע כפול, לא כאדם רגיל, אלא לעיני הכלל. ואז חייב לצאת מהמצב. שבמקרה כזה הייחוס פועל בצורה הפוכה. ויתכן שההפך, שהאדם לא נולד להורים יחסנים, אלא הבורא קודם מעורר בו ייחוס, ואחר כך מוריד אותו, שכנגד זה, האדם לא מבין כביכול למה זה מגיע לו. חשב כבר שמשהו מגיע לו, וכעת נוכח כפליים שלא מגיע לו כלום.
הייחוס הוא תוספת אגו בצורה מיוחדת, ובמה הוא מיוחד? שאם כל הדברים האחרים נראים לאדם חולפים, הייחוס הוא דבר קיים שיש לו, וזהו. ובהרגשה הזאת חייבים להלחם בתמידיות.